בג"ץ פירסם אתמול פסק דין שבו הוכרעה סופית השאלה האם מותר לדווח בזמן אמת מהקלפיות על מי שמימש את זכות ההצבעה שלו – ונקבע שהתשובה היא שהדבר אסור, ושהאיסור נכנס לתוקף מיידי.
לפסק הדין הזה עשויה להיות חשיבות רבה בבחירות הקרובות.
בואו נבין מה הסיפור.
כאשר אתם הולכים להצביע בקלפיות השונות ברחבי הארץ, אתם פוגשים את חברי ועדת הקלפי, שפועלים מטעם ועדת הבחירות המרכזית, וכן משקיפים, שהם נציגי המפלגות.
במהלך השנים, השתרשה פרקטיקה לפיה חברי ועדת הקלפי או המשקיפים דיווחו למפלגות, בזמן אמת, לגבי כל אדם שמימש את זכות ההצבעה שלו.
המטרה של הדיווח הזה, שכיום נעשה באמצעות אפליקציות, היא להצליב את הדיווח עם המידע לגבי רשימת כלל הבוחרים בכל קלפי, וכך לדעת מי טרם הצביע.
כך, המפלגות השונות, אשר מחזיקות במאגרי מידע לגבי מצביעים פוטנציאליים שלהן, היו יכולות "לתמרץ" את אותם מצביעים לצאת מהבית ולהגיע לקלפי.
כלומר, חברי ועדת הקלפי והמשקיפים נהגו לדווח על מי שהצביעו – אבל מה שבאמת מעניין זה מי *לא* הצביע.
מאחר שכל המפלגות מקבלות, על פי חוק, את רשימת הבוחרים בכל קלפי, אפשר בקלות לעשות את ההצלבה הזו – ואז ליצור קשר עם המצביעים שטרם הצביעו, ואשר המפלגות סבורות שיצביעו עבורן.
אז הבנו מה הפרקטיקה. ואיפה הבעיה?
ובכן, לאורך השנים עלו טענות שהפרקטיקה הזו היא בלתי חוקית, משום שהוצאת המידע מתוך הקלפיות פוגעת בזכות לפרטיות של מי שהצביעו. הטענות הללו לא התבררו לגופן, ונדחו על הסף מעילות שונות.
הפעם, עו"ד שחר בן מאיר החליט לאתגר את הפרקטיקה באופן מסודר.
בראשית שנת 2026 בן מאיר פנה אל סולברג, יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, וטען שיש לקבוע שהפרקטיקה אינה חוקית.
סולברג הרים את הכפפה, והתנהל הליך ממושך שבו התקבלו עמדות מטעם היועמ"ש, הרשות להגנת הפרטיות, הקליניקה לפרטיות באוניברסיטת תל אביב, והסיעות בכנסת.
ב-4.8.2026 ניתנה ההחלטה.
בהחלטתו, סולברג קבע שהפרקטיקה היא אכן בלתי חוקית, משום שמסירת המידע פוגעת בפרטיות של המצביעים, ואין שום מקור בחוק שמתיר לחברי ועדת הקלפי או למשקיפים לעשות זאת.
הליכוד עתרה לבג"ץ נגד ההחלטה.
לאחר הדיון הראשון, בג"ץ הורה להשיב את הנושא להחלטה של מליאת ועדת הבחירות המרכזית.
מליאת הוועדה – גוף פוליטי שבו יש לקואליציה רוב אוטומטי – הפכה חלקית את ההחלטה של סולברג, וקבעה שהפרקטיקה לא תיאסר בבחירות הקרובות, ושלאחריהן הנושא יוסדר בחקיקה.
בעקבות ההחלטה הזו, הגענו ל-"סיבוב שני" בבג"ץ – ואתמול, כאמור, פורסם פסק הדין.
את חוות הדעת המרכזית כתבה וילנר.
וילנר פתחה במה שמכונה "עיקרון חוקיות המינהל":
כלל משפטי בסיסי הוא שאדם פרטי יכול לבצע כל דבר שלא נאסר בחוק.
לעומת זאת, כאשר מדובר באדם שאינו פרטי, אלא כזה שממלא תפקיד מינהלי (כלומר הוא פועל תחת גוף ציבורי, כמו המדינה או רשויותיה) – אז מותר לו לבצע רק את מה שהחוק הסמיך אותו.
חברי ועדת הקלפי והמשקיפים נוכחים בקלפי בהתאם לחוק הבחירות הכנסת, ותפקידם הוא לסייע בהפעלת האופרציה האדירה של יום הבחירות.
ככאלה, הם אינם פועלים כאנשים פרטיים, אלא כאנשים שממלאים תפקיד מינהלי – ולכן חל עליהם עיקרון חוקיות המינהל, והם רשאים לבצע רק את מה שהחוק הסמיך אותם לבצע.
והחוק בישראל *לא* מקנה לחברי ועדת הקלפי או למשקיפים סמכות להוציא מידע מהקלפי לגבי אנשים שמימשו את זכות הצבעתם. העובדה שהתפתחה פרקטיקה כזו, או "נוהג" שכזה – לא יכולה להוות תחליף להסמכה מפורשת בחוק שחוקקה הכנסת.
למעשה, די בכך כדי להגיע למסקנה שפרקטיקת מסירת המידע היא אסורה.
אלא שמסירת המידע היא אסורה, אפילו בלי קשר לעיקרון חוקיות המינהל, וזאת משום שהיא מהווה פגיעה אסורה בפרטיות.
החיה המשפטית המוזרה המכונה "הזכות לפרטיות", שהיא זכות חוקתית שמנויה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מוגדרת ברשימה מקרים בחוק הגנת הפרטיות, כשאותנו מעניין סעיף 2(9).
סעיף זה קובע שפגיעה בפרטיות היא, בין השאר, "שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה".
בהתאם, יש לבחון האם מידע על כך שאדם הצביע היא בגדר "עניינו הפרטי" של אותו אדם, והאם מסירת מידע על כך למפלגות אינה תואמת את המטרה שלשמה נמסר המידע.
וילנר לא התקשתה להגיע למסקנה שהמידע האם אדם הצביע (או לא הצביע) היא מידע פרטי, שכן החלטה שלא להצביע עשויה ללמד על השקפת העולם של האדם, וכן עלולה להביא לגיבוש תפיסה חברתית כלפיו.
לפיכך, מדובר במידע שהוא חלק מהאוטונומיה שלנו, וככזה מידע שהוא – מבחינה משפטית – פרטי וראוי להגנה.
וילנר גם דחתה את טענת הליכוד כאילו העובדה שאדם מגיע למקום פומבי כמו הקלפי מלמדת שלא מדובר במידע פרטי, משום שאין דימיון בין הויתור המסוים שכולנו עושים בכך שיתכן שאנשים שאנו מכירים יזהו אותנו נכנסים לקלפי – לבין הדיווח הממוסד וההמוני שנעשה על ידי המפלגות.
השלב הבא הוא המטרה.
באופן די ברור, אנחנו מוסרים בקלפי את הפרטים המזהים שלנו כדי לממש את זכות ההצבעה – אבל לא כדי שהמפלגות יוכלו להצליב את הפרטים שלנו עם מאגרים מידע אחרים, ואז יעשו פעולות שונות כדי "לתמרץ" מצביעים פוטנציאליים שלהן.
לפיכך, מתקיימים שני חלקי סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות.
המסקנה היא אם כן שלא זו בלבד שלחברי ועדת הקלפי ולמשקיפים אין סמכות להוציא מידע מחוץ לקלפיות, משום שהם כפופים לעיקרון חוקיות המינהל – אלא שמסירת המידע מהווה פגיעה בפרטיות, שהיא גם עבירה פלילית וגם עוולה אזרחית.
היחידה שיכולה, אולי, לאפשר דבר כזה – היא הכנסת, בחקיקה מפורשת.
מאחר שאין שום סעיף חוק שמתיר לעובדי הקלפי למסור מתוכו מידע שפוגע בזכות החוקתית לפרטיות – המסקנה היא שהחלטת ועדת הבחירות המרכזית בטלה, משום שאין לה שום סמכות "להתיר" משהו שהחוק אוסר לבצע.
השאלה האחרונה שנותר להכריע בה היא שאלת העיתוי, כלומר האם לאכוף את האיסור באופן מיידי.
לוועדת הבחירות המרכזית אין כמובן סמכות לקבוע שפעולה מסוימת היא אומנם בלתי חוקית – אבל אכיפתה תחל במועד נדחה, על מנת לאפשר הסדרה בחוק של הנושא. עם זאת, לבג"ץ יש סמכות כזו.
השאלה היא האם לאור ההסתמכות של המפלגות על הפרקטיקה המדוברת – יש מקום לאפשר אותה גם בבחירות הקרובות.
וילנר קבעה שהתשובה היא שלילית. היא לא ממש נימקה את הקביעה הזו, והסתפקה בכך ש-"חוקיותה של הפרקטיקה היתה מוטלת בספק מזה זמן רב, ועובדה זו שוללת את ההסתמכות הנטענת על ידי הליכוד".
לכן, וילנר קבעה שמסירת המידע מתוך הקלפיות היא אסורה, וזאת באופן מיידי, כלומר החל מהבחירות הקרובות.
שטיין הסכים, והשופט האחרון היה כבוב.
כבוב ציין שאם מפלגה רוצה לעודד הצבעה – היא רשאית לפנות *לכלל הבוחרים* ולתמרץ אותם להגיע לקלפי (ללא יכולת להתמקד רק במי שטרם מימשו את זכותם).
וכמו וילנר, כבוב קבע שחוקיות הפרקטיקה הוטלה בעבר בספק – כך שהיתה לכנסת הזדמנות להסדיר את הנושא.
לפיכך, נקבע פה אחד שמסירת המידע מתוך הקלפיות היא אסורה, ושהאיסור תקף באופן מיידי.
המשמעות היא שחברי ועדות הקלפי והמשקיפים אשר ידווחו על מי שהצביעו בקלפיות השונות – מבצעים עבירה פלילית ואף מבצעים עוולה אזרחית. כלומר, הם מסתכנים בפתיחת חקירה, ובתביעות לפיצויים שיוגשו נגדם.
מפאת קוצר היריעה, לא ננתח הפעם את משמעות פסק הדין, ונשאיר את זה לשרשור הבא (יש חגים בפתח, וממילא תהיו משועממים).
מה שכן נאמר טרם סיום הוא שבהינתן פסק הדין – השלב החשוב הבא הוא כמובן לאכוף אותו, ולמנוע מנציגי מפלגות הקואליציה לצפצף את האיסור, ולהמשיך למסור את המידע בכל זאת.
הדרך המרכזית לאכיפת האיסור הזה היא בעיקר באמצעות עבודת משקיפים מטעמנו, כלומר מטעם מפלגות גוש התקווה.
אם עד הבחירות התפקיד של המשקיפים – שהיה חשוב גם כך – היה למנוע זיופים ואי-סדרים, הפעם חשיבות התפקיד שלהם גדלה באופן דרמטי.
המשקיפים הם העיניים של שלטון החוק בתוך הקלפיות.
כך שאם אתם יכולים להתנדב לשמש כמשקיפים ביום הבחירות – בבקשה עשו זאת. הדרך למנוע מנציגי סיעות הקואליציה להמשיך בפרקטיקה שנקבע שהיא בלתי חוקית – מתחילה בעיניים הדמוקרטיות שישגיחו עליהם.
וחשוב שתדעו, שגם אם התפקדתם למפלגה כלשהי – אתם עדיין יכולים לשמש כמשקיפים, ולסייע לניצחון.
קישור לפסק הדין המלא:
