יתכן שאינכם מודעים לכך, אבל מיום חמישי שעבר מתרחשת מיני "סערה" בעולם התעמולה הביביסטית, סביב ידיעה בפירסום ראשון מטלטל:
נועם אמיר, "הפרשן הצבאי" של ערוץ 14, הטיל פצצה וחשף כי "תיק הפצ"רית בפרשת שדה תימן בדרך לעסקת טיעון".
בואו נפרק את הקשקוש המביך הזה.
לפני שנתחיל:
כן, אני יודע שבמידה רבה כל עיסוק בחירטוטים האלה משרת את הספין. "פרשת הפצ"ר" כשלעצמה כמובן מעניינת את אמיר ושות' כשלג דאשתקד, והיא פשוט קרדום כדי להמשיך ולקדם באמצעותו את קמפיין השנאה נגד "המשפטנים".
ולמרות זאת, לדעתי יש טעם לעסוק ב-"ידיעה" הזו, כפי שתיכף נראה.
ומכאן לגוף העניין.
קודם כל, אמיר הבטיח לנו "פרסום ראשון" על הסדר טיעון שהולך ונרקם.
אלא שהמעטים שיטרחו לקרוא מעבר לכותרת הראשית יגלו שבעצם – אין פה כלום. ה-"ידיעה" היא *הערכה* של "גורם משפטי" עלום, לפיה "הפצ"ר המודחת בדרך לקבל הצעה להסדר טיעון".
אז מה בעצם הידיעה?
מסתבר אם כן, ש-"הפירסום הראשון" המדהים של אמיר הוא בסך הכל *דעה* של איזשהו "גורם משפטי", שיכול להיות בעצם כל אחד, וגם יכול להיות מישהו שאמיר המציא.
להרבה מאוד אנשים שיכולים להיות "גורם משפטי" יש כל מיני דעות על כל מיני פרשות, כולל על "פרשת הפצ"ר". את מי זה בכלל מעניין?
נמשיך.
אמיר כאמור טוען שאותו "גורם משפטי" שזהותו אינה ידועה העריך באוזניו שהפצ"ר לשעבר "בדרך לקבל הצעה להסדר טיעון".
אלא שכל מי שיש לו מושג איך מתנהלים הדברים במדינת ישראל יספר לכם שהסיכוי שדבר כזה יקרה הוא בין קלוש לבין אפסי – כי אף אחד לא יפנה אל תומר-ירושלמי בהצעה כזו.
זה פשוט לא עובד ככה.
אם חשוד או נאשם מעוניין בהסדר טיעון – הוא זה שפונה לתביעה, ולא להיפך. בטח שזה המצב כאשר מדובר בתיק שעל פני הדברים הראיות בו, לפחות כלפי תומר-ירושלמי, הן טובות מאוד, משום שהיא הודתה בביצוע המעשים.
בקיצור, המשפט הזה מלמד שכנראה שמדובר בפייק אחד גדול.
אינדיקציה משמעותית נוספת לכך שהאייטם הוא סתם בולשיט, היא שכרגע אין בכלל כתב אישום נגד תומר-ירושלמי, ואפילו אין טיוטת כתב אישום לקראת שימוע.
אפשר לדבר על למה זה עדיין לא קרה (ברוכי קרא כתב על זה טור מצוין) – אבל במציאות, זה עדיין לא קרה.
אז על סמך מה בדיוק יגבשו הסדר טיעון?
כלומר, יכול מאוד להיות שאחרי שהפרקליטות תגבש טיוטת כתב אישום בפרשה (שיש לזכור, שתומר-ירושלמי אינה החשודה היחידה בה, ותיכף נחזור לזה) – הצדדים יקיימו משא ומתן כדי לסיים את התיק עוד לפני שהחל, להסכים על הסדר טיעון, ולהציג אותו בבית המשפט מיד בסמוך להגשת כתב האישום.
זה תרחיש אפשרי, וזה למשל מה שקרה עם אריה דרעי ויעקב ליצמן, ששניהם הגיעו להסדרי טיעון מקלים בישיבות השימוע, ולמעשה הדיון היחיד שהתקיים בעניינם בבית המשפט היה הצגת ההסדרים.
אבל כרגע, אין בכלל על מה לדבר. עוד אין טיוטת כתב אישום, לא התקיים שימוע, ואין על מה לקיים משא ומתן.
כעת, בואו נאחוז את השור בקרניו:
ה-"ידיעה" הזו של אמיר היא אם כן בולשיט מזוקק, שאין מאחוריו כלום. זו בסך הכל "הערכה" של "גורם משפטי" שלא מבין כלום מהחיים שלו, שלא מגובה בדבר וחצי דבר.
בהינתן שזה המצב, מה בעצם התכלית של האייטם המטופש הזה, שכאמור הפך לסערה בעולם הביביסטי?
ובכן, לאורך הידיעה אמיר "מסביר" לקוראים, כמה פעמים, שבעצם האינטרס הוא "לטייח" את הפרשה, כדי למנוע את ההסתבכות הצפויה של היועמ"ש, בהרב-מיארה.
כי במציאות הביביסטית המקבילה, היועמ"ש היתה שותפה מלאה לעבירות שתומר-ירושלמי ביצעה לכאורה – רק ש-"הדיפ-סטייט" מטייח את "המציאות" הזו.
הבעיה עם התזה המופלאה הזו, שהיא פשוט לא עולה בקנה אחד עם המציאות האמיתית, זו שמתקיימת מחוץ לערוץ 14:
במציאות הזו, "פרשת הפצ"ר" כבר נחקרה, ובתום החקירה לא נמצאה שום ראיה שקושרת את היועמ"ש לפרשה, וגם לא אף אדם אחר מחוץ לפרקליטות הצבאית.
והמציאות הזו לא נוחה לאמיר ושות'.
הרי כאשר "פרשת הפצ"ר התפוצצה", הם כולם – מנתניהו, דרך לוין, ועד אחרון השופרות – פינטזו שהנה נמצאה סוף סוף הדרך להיפטר מהיועמ"ש.
בדיוק מהסיבה הזו, לוין נלחם כדי למנות איש מטעמו לליווי החקירה, כך שהוא יוכל להכתיב מראש את המסקנה העיקרית שלה – שהיועמ"ש מעורבת במעשי הפצ"ר.
למרבה הצער, הפנטזיה הזו התנפצה על קרקע המציאות.
אבל אם תקראו את "הידיעה" של אמיר, אתם תגלו שבעצם הכל עדיין פתוח – אולי היועמ"ש תידרש למסור עדות, ואולי היא תעיד במשפט, ואולי היא תיחקר באזהרה, ואולי ואולי ואולי.
במציאות האמיתית, הסיפור הזה נגמר מזמן, גם אם ההכרה בכך כואבת.
וברגע שמכירים במציאות האמיתית, גם מבינים שכל מגדל הקלפים המדומיין שאמיר בנה עבור הצרכנים האומללים של עולם התעמולה הביביסטית – קורס ברגע:
לא זו בלבד שאין הסדר טיעון על הפרק, ואין בכלל משא ומתן – גם "המוטיבציה" שכביכול עומדת מאחוריו היא לא קיימת. היא פנטזיה שכבר התפוגגה.
ואם טרם השתכנעתם שכל האייטם הזה לקוח מעולם הדימיון, כאן המקום להזכיר שחוץ מהפצ"ר יש עוד חשודים בפרשה, שבסבירות גבוהה מאוד יועמדו גם הם לדין.
כלומר, כדי להשלים את "הטיוח" – אין די בהסדר טיעון עם הפצ"ר, אלא צריך להגיע להסדר טיעון עם כל המעורבים בפרשה, שמא הם יפלילו את היועמ"ש.
במילים אחרות, אם הסיבה להסדר הטיעון שכביכול נרקם עם הפצ"ר היא הרצון להשלים במהירות את קבורת הפרשה, כדי להסתיר את המעורבות הברורה של היועמ"ש – אז מה שהיינו אמורים לשמוע זה על הסדרי טיעון עם *כל* החשודים, ולא "רק" עם הפצ"ר.
הסדר טיעון עם הפצ"ר בלבד – לא יעזור ל-"טיוח" המבוקש.
טרם שנסיים, אדגיש שאחרי שמנקים את קצף הפה של הביביסטים, שניפחו את "פרשת הפצ"ר" מעבר לכל פרופורציה אפשרית – הסדרי טיעון בתיק הזה הם די מתבקשים, וסביר להניח שזה אכן יקרה (אם כי לא כרגע, כאמור).
ומי שמצפה לאישומים בעבירות ביטחוניות או לעונש של שנות מאסר – צפוי להתאכזב. שוב.
הנושא שבו נסיים הוא קטע מתוך הידיעה של אמיר, שבו אנו מתוודעים לפרשנותו המלומדת של אחד בשם דוד פטר.
הוא "מסביר" לנו מה המוטיבציה מאחורי "הדיווח", וגם מיידע אותנו שיצחק עמית הרשע הוא שאיפשר, בפסק דין שפורסם יום לפני האייטם של אמיר, את "הטיוח" ומונע את "פתיחת תיבת הפנדורה".
ובכן, כעת אתם כבר מבינים שה-"פרשנות" הזו של פטר היא פשוט כלום ושום דבר, ומדובר בלרלרת חלולה. אין הסדר טיעון על הפרק, אין "טיוח", היועמ"ש לא חשודה בכלום – ומדובר בספין שכולו, מתחילתו ועד סופו, שקר אחד גדול.
אבל מה פטר שלנו "שכח" לספר, טרם שזכינו לקרוא את פרשנותו המלומדת?
מה שפטר שכח לספר זה שהוא עצמו ייצג את שר המשפטים יריב לוין בעתירה שנדחתה ביום רביעי שעבר, ושבה בג"ץ קבע באופן סופי שהפרקליטות היא שתקבל החלטות לגבי כתבי האישום בפרשה.
העתירה הזו הוגשה *נגד לוין*, כאשר העותרים בעצם דרשו מהשופטים לחייב את לוין לשוב ולמנות מלווה לחקירה.
ומה עשה לוין?
במקום אשכרה למנות מלווה לחקירה – משהו שהוא נמנע מלעשות במשך תקופה ארוכה, כי הוא הכריז על "ברוגז" אחרי שפסלו לו את המינויים הבלתי אפשריים שבהם רצה – הוא שכר, על חשבוננו, את שירותיו של דוד פטר, והצטרף לעמדת העותרים.
כלומר, הוא תמך בקבלת עתירה *נגד עצמו*.
בפסק הדין, כאמור, בג"ץ דחה את העתירה – כך שפטר ולוין השיגו הישג משפטי חסר תקדים, שבו הם הצליחו להפסיד לעצמם.
אבל פטר, שייצג בתיק הזה את שר המשפטים, קיבל שכר טירחה ממשלמי המיסים, ובסופו של דבר הצליח להפסיד בעתירה נגד עצמו – לא חשב שזה רעיון טוב לעשות גילוי נאות, ולו מינימלי.
ומה שבכלל מסקרן זה הדימיון הרב – שלא לומר הזהות המוחלטת – בין "הפרשנות" המלומדת של דוד פטר על תיק שבו הוא ייצג (והפסיד לעצמו), לבין האייטם של אמיר, שכאמור סובב כולו סביב "הערכה" של "גורם משפטי" אלמוני.
לכו תדעו מי זה אותו "גורם משפטי", ולמה "הערכתו" כל כך דומה לזו שסיפק מר פטר.
