אתמול, 21.6.2026, התכנסו כל 11 שופטי בית המשפט העליון המכהנים, לדיון מרתוני בעתירות שעניינן שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, הגוף שבוחר שופטים במדינת ישראל.
בואו לשרשור לא קצר, שבו ננסה להבין על מה מדובר, מה קרה בדיון – וגם להעריך מה צפוי לנו הלאה.
קודם כל, תמצית הרקע:
כולכם יודעים, שאי שם ב-4.1.2023 יריב לוין השיק את מה שכינה כ-"שלב א' ברפורמת המשילות", ומה שאנחנו מכירים כ-"רפורמה המשפטית".
גולת הכותרת של "הרפורמה" הזו היתה שינוי האופן שבו בוחרים שופטים במדינת ישראל, כך שהקואליציה תוכל למנות (ולפטר) שופטים כרצונה.
למי שלא יודע, מאז שנת 1953, ועד עצם היום הזה, האופן שבו שופטים נבחרים לתפקידם הוא באמצעות הוועדה לבחירת שופטים, שהרכבה לא שונה מעולם, והיא מורכבת משלושה שופטי בית המשפט העליון, שני שרים, שני חברי כנסת ושני נציגים של לשכת עורכי הדין.
המנגנון הזה, שנחקק בהסכמה רחבה בראשית ימי המדינה, וזכה למשל לתמיכה נלהבת של חבר כנסת אלמוני בשם מנחם בגין – עבד בשקט במשך עשרות שנים, ולא הפריע כמעט לאף אחד.
הכל השתנה כאשר בנימין נתניהו הסתבך בפלילים, וכאשר כל הכוכבים הסתדרו לו, ללוין, לרוטמן וכו' – הם החליטו שזו שעת הכושר לשנות את המנגנון הזה, שכאמור אף אחד לא נגע בו במשך שבעה עשורים.
החלום הרטוב של לוין היה לשנות את הרכב הוועדה באופן דרמטי, ולייצר רוב אוטומטי לקואליציה, כך שזו תוכל למנות (ולפטר) איזה שופט שבא לה.
המהלך הזה, שנדמה שלמעט קומץ מטורפים כבר מוסכם שהיה הופך את ישראל לדיקטטורה שבה נתניהו שולט גם על הממשלה, גם על הכנסת וגם על בתי המשפט (ואפילו לוין עצמו הודה בכך, גם אם במילים מעט שונות) – נבלם בסופו של דבר, תודות למיליוני הישראלים הפטריוטים ששטפו את רחובות ישראל.
לאחר "ליל גלנט" הראשון, נתניהו הבין שהמשך החקיקה עלול לגרור את ישראל לכאוס, נבהל – והורה על עצירת החקיקה.
עם זאת, וכדי שללוין ולרוטמן יהיה בכל זאת במה להתהדר בו – נתניהו איפשר להם להשלים את החקיקה לגבי "צמצום עילת הסבירות", והיא אכן הושלמה ביולי 2023.
מה שחשוב לדעת זה שאותו צמצום של עילת הסבירות היה בעצם תיקון של *חוק יסוד*, ולא של חוק "רגיל".
המשמעות המשפטית של זה היא דרמטית, משום שבעוד שסמכותו של בג"ץ לפסול חוק "רגיל" היא כבר בגדר עובדה מוגמרת, ומשהו ששופטים עושים במשך למעלה משלושה עשורים – השאלה האם לבג"ץ יש סמכות לפסול גם *חוק יסוד* היא מורכבת הרבה יותר.
נגד צמצום עילת הסבירות הוגשו עתירות רבות לבג"ץ, והדיון בהן התקיים בספטמבר 2023, בפני כל 15 שופטי בית המשפט העליון (אז כיהנו 15 שופטים, ומאז פרשו ארבעה – שלא מונו להם מחליפים).
פחות מחודש לאחר הדיון, השמיים נפלו.
טבח ה-7.10, והמלחמה שפרצה מיד לאחריו, שינו לחלוטין את סדר היום הציבורי, שעד אז שועבד כמעט לחלוטין לעיסוק ב-"רפורמה" של לוין.
ביום 1.1.2024 פורסם פסק הדין בעתירות נגד צמצום עילת הסבירות.
בניגוד למה שרובכם אולי חושבים, הקביעה החשובה בפסק הדין לא היתה ביטול של אותו צמצום, כך שעילת הסבירות חזרה לחיות ולבעוט – אלא הקביעה *העקרונית*, לפיה לבג"ץ יש סמכות לבצע ביקורת שיפוטית גם על חוקי יסוד.
בעוד שההחלטה לבטל את צמצום עילת הסבירות התקבלה על חודו של קול (8:7) – הקביעה העקרונית התקבלה ברוב גורף של 13:2.
אלא אם כן אתם מכחישי מציאות סדרתיים, בסגנון שמחה רוטמן ופורום "קהלת" על גווניו השונים – המשמעות של הקביעה העקרונית היא שבג"ץ רכש סמכות לדון גם בחוקי יסוד. זה אולי לא מוצא חן בעיניכם, ואולי שגוי לדעתכם, אבל זו ה מ צ י א ו ת.
מסיבה זו, הדיון אתמול בכלל לא עסק בשאלה הזו, כלומר בשאלת הסמכות – שהיא היתה ה-שאלה במוקד הדיון בנוגע לעילת הסבירות.
מכל מקום, בזמן שחיילי צה"ל נלחמים בעזה ובלבנון, כאשר מאות חטופים נמצאים בשבי חמאס, וכשמאות אלפי ישראלים הפכו לפליטים בארצם – לוין ורוטמן לא נחו.
בשום שלב הם לא שכחו שהעיקר הוא להמשיך ולחרב את מערכת המשפט, וחיכו לרגע המתאים לחדש את "הרפורמה" שלהם.
אומנם, התוכניות הגרנדיוזיות של לוין מינואר 2023 עלו בעשן השמיימה יחד עם הנרצחים בטבח ה-7.10, אבל הם כבר הגו תוכנית אחרת.
כזכור, גולת הכותרת של "הרפורמה" היתה שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. על זה, לוין ורוטמן היו מוכנים להתאבד – ולא בכדי, כי אם אתם שולט בשופטים, אז כל השאר כבר לא באמת משנה.
המהלך הציני שהם עשו, יחד עם גדעון סער, היה לרתום שני אבות שכולים – יזהר שי ודדי שמחי – כדי לקדם "מתווה פשרה", שהוא כביכול מהלך מתון ומוסכם של שינוי מסוים בהרכב הוועדה לבחירת שופטים, כדי לנסות ולאחות את הקרעים לאחר הטבח הנורא.
מהר מאוד, יזהר שי הבין שעבדו עליו, והסיר את ידיו מהמהלך. אבל הפוליטיקאים ניצלו את המומנטום – ובמרץ 2025 הושלמה החקיקה ששינתה את הרכב הוועדה לבחירת שופטים.
וגם הפעם, מדובר בתיקון של *חוק יסוד*, ולא של חוק "רגיל". אבל, ובניגוד לצמצום עילת הסבירות שהיה תיקון שנכנס לתוקף באופן מיידי – הפעם הכנסת החליטה שהתיקון יחול רק מהכנסת הבאה.
מסיבה זו, הדיון בעתירות התקיים כאמור רק אתמול, כשנה ורבע לאחר החקיקה (העתירות נגד צמצום עילת הסבירות נשמעו תוך כחודש וחצי לאחר השלמת החקיקה).
מאחר שהשרשור הזה מייגע גם כך, לא נכנס הפעם לנבכי התיקון שנחקק.
ממש בגדול, מה שאתם צריכים לדעת הוא שהתיקון הזה הוא רע מאוד, מטומטם ממש – ואין בו שום היגיון. וזה בכלל לא משנה מה העמדה הפוליטית שלכם.
מה שהתיקון הזה יצר הוא מנגנון שבו מי שימנו שופטים הם הפוליטיקאים *משני הצדדים*.
אם בשנת 1953 הכנסת השכילה ליצור מנגנון שבו יש משקל לפוליטיקאים, אבל שרוב הוועדה הוא מקצועי (שלושה שופטים ושני נציגים של לשכת עורכי דין) – התיקון שנחקק בעצם שינה את זה, ויצר מצב, שכאמור לא נכנס לפרטי הפרטים שלו, שבסופו של דבר מביא לכך ששופטים ימונו "מעל ראשם" של השופטים, בעוד שנציגי לשכת עורכי הדין בכלל יוצאו מהוועדה.
וזו היתה "ליבת" הדיון שהתקיים אתמול בבג"ץ:
מה שהטריד את השופטים זו בעיקר העובדה שלאחר שתיקון יכנס לתוקף, יש חשש כבד ששופטים יבחרו – לאו דווקא לבית המשפט העליון, אלא לכלל בתי המשפט בישראל – באופן פוליטי.
כלומר, עלול להיווצר מצב שבו כל צד פוליטי (ושוב, זה בכלל לא משנה לאיזה צד אתם משתייכים) ימנה שופטים ש-"נוחים" לו, קרי כאלה שהוא יכול "לסמוך עליהם" שיחליטו "נכון" בתיקים שחשובים מבחינתו.
הצד השני של אותו מטבע הוא ששופטים כבר לא ימונו לפי הכישורים המקצועיים שלהם, ובוודאי שלא יקודמו לפי רמתם המשפטית – אלא לפי מה שנוח לפוליטיקאים שיקבלו את ההחלטות לגביהם.
אם לקואליציה הנוכחית מאוד חשוב שתהיה "יד קשה" כלפי הפרות סדר בהפגנות בקפלן, או שאף אחד לא יעז להתערב במינויים של בן גביר במשטרה – אז היא תקדם שופטים שיפסקו "בהתאם".
ואם לאופוזיציה הנוכחית חשוב למשל לטפל בטרור היהודי ביהודה ושומרון, אז כל שופט שישחרר נער גבעות, גם אם אין נגדו ראיות או עילת מעצר – יתוייג כמי שצריך למנוע את קידומו.
ובעוד כמה שנים, המציאות בבתי המשפט תהיה ששופטים כבר לא יהיו מקצועיים, אלא כאלה שנושאים עימם תיוג פוליטי ברור.
וזה היה המוקד של כמעט תשע השעות הראשונות של הדיון שהתקיים אתמול:
אלה שביקשו לשכנע את השופטים לפסול את התיקון טענו שזה לא סתם חשש, אלא שזו המציאות שצפויה לנו, ושהיא שתביא לפגיעה אנושה במערכת המשפט בישראל – שהיא בעצם הבלם הכמעט יחיד שיש על הממשלה.
בנוסף, הם טענו שרמתם המקצועית של השופטים תלך ותדרדר, כי הם לא יבחרו ולא יקודמו לפי שיקולים מקצועיים וענייניים, אלא לפי שיקולים פוליטיים.
מנגד, עורכי הדין של הכנסת ושל הממשלה טענו שהשינוי שנחקק אינו סוף העולם, ושזה בסדר גמור שמדינת ישראל תעבור לשיטת בחירת שופטים שונה, כך שיהיה יותר ביטוי לרצונם של הפוליטיקאים – שמצידם מייצגים את רצון הריבון, שהוא כמובן העם שמצביע להם בבחירות.
אומנם, מרכז הכוח בוועדה לבחירת שופטים יעבור מאנשי המקצוע (שופטים ועורכי דין) אל הפוליטיקאים – אבל גם הפוליטיקאים חיים פה, בין הירדן לים, וגם הם ירצו למנות שופטים שהם קודם כל ישרים ומקצועיים.
בקיצור, השד לא כל כך נורא.
ככל שהדיון הלך והתקדם, היה נראה שיש שלוש קבוצות של שופטים:
יש כאלה שגמרו אומר לפסול את התיקון הזה, שלשיטתם הוא נורא ואיום; יש כאלה שהשתכנעו שגם אם התיקון לא מדהים – הוא לא כזה שמצדיק צעד שיפוטי רדיקלי כמו פסילת תיקון לחוק יסוד; ויש כאלה שהתלבטו, במיוחד לאור העובדה שתיכף יש בחירות, ואולי כדאי שהכנסת שתיבחר תחליט בעצמה מה לעשות עם התיקון הזה.
אז הגיעה חצי השעה האחרונה של הדיון, שבה יעקב בן שמש, שייצג את הממשלה, טען את טיעון התשובה שלו.
כלומר, מדובר בשלב האחרון של הדיון, לאחר שהכנסת והממשלה כבר פרסו את טיעוניהן מדוע אין מקום לבטל את התיקון, העותרים הרבים (והיועמ"ש לממשלה) טענו מצידם למה צריך לעשות זאת – ולפי הכללים לכנסת ולממשלה יש זכות להשיב לטענות של העותרים.
בטיעון התשובה של בן שמש הוא החליט שהוא מפסיק להתחבא, ושהוא אומר את האמת. זו כמובן לא האמת "שלו", אלא האמת של הממשלה:
מבחינת לוין ושות׳, התכלית האמיתית של המהלך הזה היא לבחור לבתי המשפט – כל בתי המשפט, לא רק בית המשפט העליון – שופטים שמזוהים פוליטית עם הממשלה הנוכחית.
מה שבאמת מעניין את נתניהו ואת לוין זה לא הניסיון של השופט, לא הכישורים לו, לא המקצועיות שלו ולא נעליים – אלא הדעה הפוליטית שלו.
מבחינת הממשלה, כך לפי מה שהיא בעצמה טענה בפני השופטים באמצעות בן שמש – יש "תחושה", שכמובן אינה נתמכת בכלום, לפיה קבוצות אוכלוסיה "מודרות" ממערכת בתי המשפט, ושבתי המשפט פוסקים נגד אותן קבוצות אוכלוסיה.
קבוצות האוכלוסיה הללו הן, כמובן, אותן קבוצות שתומכות בממשלה ובקואליציה הנוכחיות. ולכן, הפיתרון הוא לא לבחור שופטים שיעשו עבודה מקצועית – אלא שופטים שיפסקו באופן פוליטי, ושישרתו את קבוצות האוכלוסיה הללו.
שלא במפתיע, הטיעון הזה של בן שמש גרם לשופטים לתחושת חלחלה, כהגדרתו של הנשיא עמית.
לא אכנס להשוואה לעומת מה שקורה במדינות שונות בעולם, אבל ה-DNA של מערכת המשפט בישראל הוא כזה שמינוי שופטים לפי האג'נדה הפוליטית שלהם – הוא משהו שפשוט לא יעלה על הדעת.
ובדיוק את זה כל שופטי ההרכב, למעט מינץ, הבהירו לבן שמש, ברחל בתך הקטנה.
וכך, ו-"בזכות" טיעון התשובה המזהיר של בן שמש – נחרץ גורלן של העתירות, וכנראה שכל השופטים, אולי למעט מינץ, גמרו אומר לקבל אותן ולהשליך את התיקון המדובר למקום הראוי לו, שהוא פח האשפה של ההיסטוריה.
ואם לפני הדיון חשבתי שהשופטים יעדיפו שלא למהר ולהכריע, ולמסמס את העתירות עד לבחירות, בתקווה שמי שיבטל את התיקון תהיה הכנסת הבאה, ולא הם – אז כנראה שזה לא יקרה.
כך שבסבירות גבוהה מאוד, בחודשים הקרובים יפורסם פסק הדין, שבו העתירות צפויות להתקבל ברוב גדול. היחיד שכנראה ידחה את העתירות יהיה מינץ, ואולי אולי סולברג יצטרף אליו.
מטבע הדברים, להקת הצווחנים תנסה למנף את פסק הדין הזה לשילהוב הבייס סביב קמפיין שנאת מערכת המשפט.
אלא שלפחות לדעתי, העובדה שהדיון אתמול עורר הרבה פחות עניין מאשר הדיון בנוגע לעילת הסבירות – מלמדת שלסחורה הזו יש פחות ופחות קונים.
