אתמול פורסמו שני דברים:
האחד, פסק דין של בג"ץ – לא חשוב במיוחד – שבו נדחתה על הסף, אפילו ללא צורך בתשובה, עתירה נגד החלטת הממשלה על כיבוש העיר עזה, או לחלופין פירוט הנמקת ההחלטה.
והשני, פוסט בטלגרם של הכתב לענייני הכל, עמית סגל, שחולל סערת טוויטר.
נתחיל בפסק הדין.
מדובר בעתירה שהגישה ששה אזרחים, שהעלו טענות שונות ומשונות נגד ההחלטה לכבוש את העיר עזה.
את חוות הדעת המובילה כתב כשר, שלא התקשה לזרוק את העתירה הזו מכל המדרגות, וזאת משום שמדובר בהחלטה "מבצעית-מדינית מובהקת", שנמצאת "בגרעין הקשה" של שיקול הדעת של הממשלה.
כשר הזכיר כי לאחרונה ניתן פסק דין בעתירת מטה משפחות החטופים, בו קבע סולברג כי "החלטות מסוג זה, הנושאות משמעויות מרחיקות לכת לביטחון המדינה; נטועות עמוק בשיקולי ביטחון, מדיניות וערכים; ומצויות בלב השיח הציבורי והפוליטי – אינן מתאימות, במרבית המקרים, לבירור ולהכרעה משפטית".
בנוסף, כשר ציין כי הקבינט קיים – כנדרש – דיון בסוגיה, שקל את השיקולים הרלבנטיים, ולבג"ץ אין כלים לבחון את שיקול דעתו. לכן, קבע כשר, "מוטב לה לעתירה זו שלא היתה מוגשת".
בצד האמור, כשר קבע שהממשלה אף לא נדרשת לפרסם את הנימוקים להחלטה, וגם עניין זה מסור לשיקול הדעת של הממשלה.
מינץ הסכים.
השופטת השלישית, רונן, כתבה משפט אחד: "מבלי לחוות דעה ביחס לשפיטות הסוגיה שעל הפרק, אני מצטרפת למסקנתו של השופט כשר".
המשפט הזה הוא שעומד בלב הספין של סגל, שהחליט שרונן "רומזת: יתכן שהחלטת הקבינט לכבוש את עזה – שפיטה".
בואו נבין מה סגל ניסה לעשות, ומה האמת.
מבחינת האינטרסים של סגל, הרי שהוא כמובן ניסה להמשיך את קמפיין התעמולה נגד בג"ץ.
אבל אם סגל היה מספר לקוראים הרבים מידי שלו את האמת, והיא שבג"ץ נפנף את העתירה הזו על הסף בפסק דין קצרצר, אפילו ללא תגובה של הממשלה – זה כמובן היה פוגע בקמפיין השקרי.
אז הוא עשה מניפולציה.
המסר של סגל בפוסט הכביכול תמים שלו הוא שרונן, השמאלנית החצופה, בעצם חושבת שמי שאמור להכריע האם צה"ל יכבוש את העיר עזה – זו לא הממשלה, אלא בג"ץ.
וזה כמובן מתחבר לכל מיני עלילות דם על "שלטון המשפטנים", על כך שהממשלה לא מחליטה כלום אלא בג"ץ והיועמ"ש, ושאר הבולשיט שאתם מכירים.
במציאות, כלומר בעולם שבו יש אמת ויש עובדות – בג"ץ לא מתערב בסוגיות כאלה.
מי שקיבלה את כל ההחלטות – מתי לתקוף, איך לתקוף, איפה לתקוף, מתי להגיע להפסקת אש, כן או לא עיסקאות חטופים, כן או לא סיוע הומניטרי, איזה סיוע, איזה היקף, איך ולאן הוא יכנס וכו' – זו אך ורק הממשלה.
לכל אורך המלחמה (וכמובן גם לפניה), בכל החזיתות שלה – שום גורם משפטי לא התערב בשום דבר. כל הקמפיין של סגל ושות' כאילו "בג"ץ מנהל את המדינה" ומונע מראש ממשלתנו הנערץ לספק לנו את "הניצחון המוחלט" – התברר, כצפוי, כפייק אחד גדול.
וכך קרה גם הפעם, עם העתירות נגד כיבוש העיר עזה.
אלא שהאמת הזו לא משרתת את התעמולה של סגל, וגם לא את מי שסגל משרת.
זה כבר לא מספיק טוב שבג"ץ דוחה את העתירות הרבות בנושאים האלה, זה גם לא מספיק טוב שהעתירה נדחתה על הסף, וזה אפילו לא מספיק טוב שהיא נדחתה על הסף אפילו ללא צורך בתגובה.
אז כעת, הטענה היא ש-"נרמז" שהנושא שפיט.
אבל מה זה בעצם "שפיטות"?
שפיטות היא עילת סף, כלומר "מחסום" מפני בירור של עניין מאחר שאינו ניתן להכרעה משפטית.
לדוגמה, אם תעתרו לבג"ץ ותבקשו ממנו לקבוע שמנגו יותר טעים מאבטיח – הרי שמדובר, כמובן, בסוגיה שאינה ניתנת להכרעה משפטית. השופטים בכלל לא ינסו לנמק כך או אחרת.
לפיכך, כאשר מוגשת לבג"ץ עוד עתירה נגד החלטה מדינית-מבצעית של הממשלה – בג"ץ יכול לקבוע שמדובר בעניין לא שפיט, בדיוק כפי שהוא לא יכול לדון בעתירה האם כחול יפה יותר מאדום.
לחילופין, בג"ץ יכול לקבוע שמדובר בנושא שמסור לשיקול הדעת של הממשלה, וככזה בית המשפט לא יתערב בו.
ההבדל המעשי בין שתי הגישות הללו – הוא זעיר, אם הוא בכלל קיים.
אבל, לצורך העניין נזרום עם הטענה שיש חשיבות לכך שבג"ץ לא רק יקבע שהוא לא מתערב החלטות מדיניות, אלא יקבע שהן בלתי שפיטות.
גם תחת ההנחה הזו – האם יש ממש בספין המכוער של סגל בגנות השופטת רונן?
ובכן, התשובה היא לא.
כשר לא "חסם" את העתירה בשל היעדר שפיטות, אלא הסביר מדוע הוא הוא דוחה את העתירה על הסף – כאמור, בשל העובדה שמדובר בעניין שמסור לשיקול הדעת של הממשלה, ובנושא שבג"ץ לא מתערב בו.
זו לא "חוסר שפיטות", אלא היעדר עילה להתערבות שיפוטית.
כשר גם הזכיר את עתירת מטה משפחות החטופים.
וכאמור, כשר ציטט את סולברג שקבע באותו מקרה כי "החלטות מסוג זה… אינן מתאימות, במרבית המקרים, לבירור ולהכרעה משפטית".
האם סגל חולל ספין כאילו סולברג "רמז" שישנם מקרים – גם אם מעטים – שבהם בג"ץ כן יכריע האם לבצע עיסקת חטופים?
ומה לגבי מינץ, שהסכים גם הוא עם האמירה הזו?
כלומר, גם סולברג, מינץ וכשר – השופטים "הטובים" לפי סגל – לא חסמו את העתירות בשל חוסר שפיטות. הם נמנעו מלהכריע בסוגיה, ואפילו קבעו שרק "במרבית המקרים" עתירות שכאלה אינן מתאימות להכרעה משפטית.
רונן לא קבעה שום דבר אחר. היא פשוט ציינה שהיא לא מחווה שום דעה, לכאן או לכאן.
למעשה, רונן דווקא הלכה דווקא בדרך שמרנית:
אם אין צורך להכריע בסוגיית השפיטות, ואם ממילא כל ההערות בעניין הן אגביות (משום שהעתירה נדחתה, כאמור, משום שמדובר בנושא שמסור לשיקול הדעת של הממשלה) – מה יש להביע דעה לגבי השפיטות?
ואולי – רק אולי – אפשר לקרוא את רונן בדיוק להיפך?
הרי באותה מידה שרונן "רמזה" שהסוגייה שפיטה, אפשר לטעון שהיא "רמזה" שלדעתה הסוגייה כלל אינה שפיטה, ולכן ההנמקות של כשר וסולברג מיותרות?
אם רונן לא חיוותה דעה, מאיפה הפרשן לענייני כל דבר "יודע" מה התכוונה כביכול "לרמוז"?
כך שבעצם, הפוסט של סגל לא מלמד על רונן – אלא עליו.
בדיוק כפי שהוא עשה ביחס לפסק הדין לגבי המזון לאסירים ביטחוניים, שאז הוא הוציא משפט אחד של ברק-ארז מהקשרו כדי להגחיך אותה – כך גם הפעם.
רונן לא "רמזה" שום דבר, לא היא ולא אף שופט אחר יקיים דיון בשאלה האם לכבוש את עזה, וסגל מוזמן לדרוש תשובות מראש הממשלה שלו, ולא מבג"ץ.
וזה גם בדיוק, אבל בדיוק, מה שקרה עם החלטה "קטנה" אחת של כבוב, שהוצאה לחלוטין מהקשרה, וגרמה לסערה כאילו אוטוטו בג"ץ כופה על הממשלה להגיע לעיסקת חטופים ולסיים את המלחמה.
בסופו של דבר, פסק הדין באותו נושא הסתיים – כצפוי – בדיוק כמו שהסתיימה העתירה הזו. בדחייה על הסף.
סגל היה פעם עיתונאי מוכשר, וגם פרשן פוליטי עם תובנות מעניינות ומקורות לא רעים.
בשלב כלשהו, לפני מספר שנים, הוא החליט להפוך לתועמלן בשירות נתניהו, ומרשה לעצמו להציע "פרשנויות" מופרכות להחלטות שיפוטיות – משהו שהוא לחלוטין לא תחום המומחיות שלו, ושהוא אינו מבין בו דבר וחצי דבר.
באווירה הפוליטית-חברתית הנוכחית בישראל, כל רפש שאדם במעמדו של סגל יזרוק בגנות "מערכת המשפט" – יזכה לתהודה.
אבל כפי שאין טעם לצרוך ממר סגל עצות לגבי השקעות בבורסה, או כיצד נכון לבנות מחלפים וגשרים – כך גם אין שום ערך ל-"תובנות" שלו בנושאים משפטיים, שאינן אלא תעמולה שקרית.
קישור לפסק הדין המלא:
supremedecisions.court.gov.il ↗
וישובו כבר החטופים️
