ביום ראשון פירסם בג"ץ את פסק הדין בעניין ליווי חקירת ההדלפה בפרשת שדה תימן. בשורה התחתונה, בג"ץ קבע שהסמכות למנות את הגורם שילווה את החקירה תהיה – באופן חריג ותקדימי – בידיו של יריב לוין.
עם זאת, בג"ץ קבע שורה של מגבלות לגבי המתמנה.
עיקרי המגבלות (כלומר לא כל המגבלות), כפי שנוסחו על ידי וילנר הן שהמתמנה יהיה "עובד מדינה בכיר, משפטן מובהק, שתחום עיסוקו, בעבר או בהווה, כרוך בהפעלת שיקול דעת בתחום התביעה או החקירה הפלילית", וכן כזה שאינו בעל "שיוך פוליטי בעבר או בהווה".
כנפי-שטייניץ הצטרפה לדברים.
היא הוסיפה שהאדם שייבחר צריך להיות "גורם מקצועי רם דרג אשר לו הכשרה, מומחיות וניסיון במשפט הפלילי".
שטיין מצידו קבע כי יש למנות "עובד מדינה אשר כשירותו קרובה ביותר לזאת של פרקליט בכיר בפרקליטות המדינה… נטול אינטרסים אישיים בחקירה הפלילית בה יעסוק ונקי מהשפעות פוליטיות".
לפי שטיין, "מועמדים טבעיים לתפקיד זה הם שופטים מחוזיים בדימוס בעלי מומחיות בדין הפלילי, וכן שופטים בדימוס שכיהנו בבית משפט זה – אולם לא רק הם".
כלומר, הסטנדרט המקצועי שבג"ץ קבע הוא גבוה מאוד – צריך למצוא שופט מחוזי או משפטן ברמת פרקליט מחוז ומעלה, בעל מומחיות במשפט פלילי.
ובנוסף, אותו אדם חייב להיות עובד מדינה, וכזה שמנותק לחלוטין משיוך או השפעה פוליטית.
כעת, בואו נתחיל לקרוא את המכתב של יריב לוין.
לפני שנגיע לכך שמסקנתו של לוין היא "כי ראוי למנות לתפקיד שופט מכהן או שופט מחוזי בדימוס" – בואו נקרא בעיון את המשפט השני של סעיף 6 למכתב.
לוין טוען ש-"לא עלה בידו" לאתר עובד מדינה מתאים. האומנם?
קודם כל, לוין המציא קריטריונים ומגבלות שאינם קיימים בפסק הדין, כך שכביכול נדרש שלגורם המתמנה "אין כפיפות מקצועית או ניהולית למערך הייעוץ המשפטי לממשלה ולפרקליטות המדינה" וכן "שאינו מצוי עמם בקשרי עבודה קרובים".
מגבלות כאלה – אין בפסק הדין.
למעשה, נראה שלוין ממש "התאמץ" כדי להמציא מגבלות על מנת לנטרל את האפשרות למנות גורמים שבהחלט עומדים בקריטריונים שקבע בג"ץ.
למשל, השופטים בעצמם הציעו את ראש הרשות לניירות ערך, או ראש רשות התחרות. שניהם עובדי מדינה, ועומדים בכל הקריטריונים.
אלא שמדובר כמובן בגופים של הרשות המבצעת, ולכן ראשיהם "כפופים מקצועית" למערך הייעוץ המשפטי לממשלה. בנוסף, דמות בכירה ברשות לניירות ערך היא יהודית תירוש, כך שמן הסתם יש עימה "קשרי עבודה קרובים".
אבל אם השופטים עצמם העלו את האפשרויות הללו – למה לוין כל כך מתאמץ לפסול אותן?
נשאיר רגע את השאלה הזו פתוחה, ונמשיך.
יש עמימות בשאלה האם שופטים מכהנים הם עובדי מדינה. אבל, חוץ מאשר קולה יש עוד שופט בדימוס שהוא עובד מדינה – מנחם פינקלשטיין, שמכהן כנציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות.
קורות החיים של פינקלשטיין לא מותירים ספק בהתאמתו לתפקיד.
לא זו בלבד שיש לו ניסיון רב שנים במשפט פלילי, הן כתובע והן כשופט, כולל בתיקים סופר-מורכבים – אלא שגם יש לו היכרות עמוקה עם מערך הפרקליטות הצבאית (שכידוע, אנשיו הם החשודים בפרשה).
הוא גם עמד בראש ועדת הבדיקה הממשלתית לפרשת בריחת האסירים מכלא גלבוע.
יותר מתאים מזה ונשתגע.
האם לוין פנה אל המועמדים הטבעיים הללו, ונענה בשלילה?
אני לא יודע בוודאות, אבל סביר מאוד להניח שלא. שהרי, לוין ציין שהוא "בחן" את האפשרות למנות עובד מדינה מכהן – אבל לא שהוא "פנה" לאחד מהם. וממילא, לוין כתב שהגיע למסקנה ש-"ראוי למנות שופט מכהן או בדימוס".
ולמי לוין כן פנה?
ובכן, לוין פנה "להנהלת בתי המשפט על מנת לקבל הסכמה עקרונית לאפשרות שימונה לתפקיד שופט מחוזי מכהן". לטענתו, הוא לא קיבל הסכמה לכך.
קודם כל, אנחנו מבינים שלוין כן פנה לגורמים מסוימים – ומכאן שהוא לא פנה לאחרים. תיכף ננסה לשער מדוע.
אבל, האם לוין באמת פנה ו-"לא קיבל הסכמה"?
מתגובה שהוציאה הנהלת בתי המשפט עולה תמונה מעט שונה.
לפי התגובה, מנכ"ל משרד המשפטים שוחח בטלפון עם צחי עוזיאל, מנהל בתי המשפט. עוזיאל אמר, וכמובן בצדק, שמינוי של שופט מכהן לתפקיד הוא מעשה ש-"מעורר קושי רב".
אבל, עוזיאל לא סירב לפנייה – אלא ביקש להעביר פנייה מסודרת בכתב.
הפנייה הזו, כך אמר עוזיאל, תוכרע בסופו של דבר על ידי נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית.
כלומר, אם לוין באמת רצה לבדוק ברצינות את האפשרות למנות שופט מכהן – היה מצופה ממנו לעשות קצת יותר מאשר לשלוח את מנכ"ל משרדו לדבר בטלפון עם מנהל בתי המשפט.
וכאשר מדובר בלוין, יש עוד בעיה.
כדי לבצע מהלך מאוד חריג של מינוי שופט מכהן לתפקיד, גם אם נתעלם משלל הקשיים האחרים (למשל, שמדובר באדם שתלוי בלוין לצורך קידומו) – לוין יצטרך בסופו של דבר לעבוד מול הנשיא עמית.
אלא שלוין "לא מכיר" בכך שעמית הוא נשיא בית המשפט העליון וראש הרשות השופטת.
את כל זה, לוין לא פירט.
סיכום ביניים:
על פני הדברים, נראה שלוין לא ממש ניסה למצוא עובד מדינה מכהן, שעומד בכל התנאים שבג"ץ קבע. הוא גם לא ממש ניסה לקדם מהלך של מינוי שופט מכהן.
הוא רק עשה כאילו, כדי שכביכול לא תישאר ברירה אלא להחליט ל"הטיל את התפקיד על שופט מחוזי בדימוס בעל ידע וניסיון רלוונטיים".
האם זה בכלל אפשרי, לפי פסק הדין של בג"ץ?
ובכן, נראה שהתשובה היא לא. כל שלושת השופטים הבהירו שהמתמנה צריך להיות עובד מדינה. אם אפשר לקחת אדם פרטי לגייס אותו אד-הוק לשירות המדינה, מן הסתם השופטים היו מציינים זאת.
בנוסף, גם השתלשלות האירועים, ופסק הדין של וילנר, מלמדים זאת.
כזכור, בסוף הדיון שהתקיים בבג"ץ השופטים הפצירו בצדדים להגיע ביניהם להסכמה, שתייתר את הצורך בהכרעה על פי הדין. לוין התעקש על קולה, הפרקליטות הציעה שופט בית משפט עליון בדימוס – ולא הושגה הסכמה.
בהיעדר הסכמה, בג"ץ קבע את אשר קבע, והכריע שלוין הוא בעל הסמכות, בכפוף למגבלות.
אם מתבוננים בסוף פסק הדין של וילנר, ניתן להבין שכדי למנות שופט – מכהן או בדימוס – צריך הסכמה של הצדדים. אם תהיה הסכמה, או אז אפשר יהיה ללכת במסלול היצירתי הזה.
מכאן, שבהיעדר הסכמה – ולוין כמובן לא מעלה על דעתו לפנות לפרקליטות בנושא – אין לו למעשה אפשרות למנות שופט בדימוס.
ואם כל זה לא מספיק, ניסיון להתחקות אחר קורות חייו של יוסף בן חמו, שהוא השופט בדימוס שלוין בחר – מעלה קשיים נוספים.
מעבר לכך שכנראה יש לו שיוך פוליטי לא מפתיע – קשה מאוד לראות כיצד הוא נחשב כבעל מומחיות במשפט פלילי, הן בפני עצמו ובוודאי בהשוואה ל-"פול" השופטים האחרים בדימוס.
ואחרי שסיימנו לקרוא לעומק את פנייתו של לוין למ"מ נציב שירות המדינה, בואו ננסה להבין מה בעצם קורה פה:
אם לוין היה רוצה לגייס למשימה עובד מדינה בכיר (ואפילו שופט מחוזי בדימוס), שעומד בכל הקריטריונים של בג"ץ, ושאין שום ספק ביושרתו ובמקצועיותו – הוא היה יכול לעשות זאת.
בנוסף, אם לוין היה רוצה לגייס שופט מכהן – אם כי ברור שזה מהלך מאוד בעייתי – הוא היה יכול לעשות קצת יותר מאשר לשלוח את המנכ"ל שלו לשוחח בטלפון פעם אחת, ואז "להתייאש".
ואם כבר לוין החליט לבחור שופט בדימוס, אז קודם כל נראה שהוא היה צריך לעשות את זה בהסכמה מול הפרקליטות.
ובעיקר, נדמה לי שמתוך מאות השופטים בדימוס שקיימים בישראל – אפשר היה למצוא שופט שהתעסק קצת יותר במשפט פלילי מאשר בן חמו, שעם כל הכבוד לניסיונו במשטרה מלפני יובל שנים – לא ממש עבד כתובע בכיר, וגם לא הכריע בהליכים פליליים משמעותיים, אלא עסק בעיקר בתיקים מז'אנרים אחרים.
בקיצור, כל הסימנים מראים שלוין – כמו לוין – לא רוצה לגייס לתפקיד את איש המקצוע המתאים ביותר, או מתאים בכלל, או כזה שמינויו יזכה לאמון רחב.
אם לוין היה רוצה להגיע לחקר האמת, או למצוא גורם מקצועי שיסייע לחקירת המשטרה – זה כבר מזמן היה קורה. אלא שזה פשוט לא מעניין אותו.
מה שלוין מחפש, בכל מחיר, זו מועמד שכביכול עומד בכל הקריטריונים שקבע בג"ץ, אבל לא כזה שיעבוד, אלא כזה שישמש כבובה, ושיגשים עבורו את חלומו הרטוב: יתרשם ש-"אין ברירה" אלא לפתוח בחקירה גם נגד היועמ"ש.
החדשות הטובות הן שהסיכוי שהמינוי של בן חמו יעבור – קלוש, מהסיבות שפורטו לעיל.
קישור לפסק הדין המלא:
supremedecisions.court.gov.il ↗
לא לשכוח: שלושה חטופים עדיין בעזה️️️
המינוי של בן חמו נחתם.
כעת, הכדור חוזר לשופטי בג״ץ.
