פרשת אדוארד קצורה

שבת, 2.10.2011, שעת בוקר.
שומר באתר בנייה בקרית מוצקין מדווח למשטרה שראה גבר ואישה צעירה חופרים עם אתי חפירה – אך רק הגבר עזב את המקום.
כשהשוטרים מגיעים למקום, הם מבחינים בגופתה של ליטל יעל מלניק ז"ל בת ה-17 כשהיא קבורה, וידיה בלבד מבצבצות מחוץ לחול.

אין מחלוקת, שהגבר המדובר הוא אדוארד קצורה, שהיה אז כבן 50.
כחודשיים לאחר מכן, הוגש כתב אישום נגד קצורה, והוא הואשם ברציחתה של מלניק.
והיום, פירסם בית המשפט המחוזי בחיפה את הכרעת הדין, שבמרכזה זיכויו של קצורה מעבירת הרצח, והרשעתו בגרם מוות ברשלנות "בלבד", לצד עבירות נוספות.

פרשת קצורה היא תיק משפטי מורכב, ואנחנו בטוויטר. לכן, השרשור הזה יעסוק אך ורק בליבת ההליך, שהיא כמובן השאלה מדוע קצורה זוכה מעבירת הרצח, וגם זאת לא באופן מעמיק.
בנוסף, מאחר שהכרעת הדין היא מאוד מפרטת, הפעם השרשור יכלול מלל בלבד, ללא צילומים של הקטעים הרלבנטיים.
מתחילים:

מלניק בת ה-17 סבלה מקשיים נפשיים, ואושפזה בבית חולים פסיכיאטרי. קצורה עבד כאח בבית החולים, ובין השניים התפתח קשר אינטימי, שנמשך גם לאחר שמלניק שוחררה מהאשפוז והושמה בפנימייה.
ביום 1.10.2021 מלניק יצאה לחופשה. אף על פי שנאסר על קצורה לפגוש במלניק, הוא הסכים שתבוא אליו.

בשעות הלילה, וכדי להתחמק מהמשטרה, מלניק וקצורה החלו לשוטט במקומות שונים בקריות, ושוחחו על מצוקתה הנפשית של מלניק.
בשעות הבוקר של יום המחרת, מלניק וקצורה חפרו יחד את "הקבר" באותו אתר בנייה בקרית מוצקין, וזאת מתוך כוונה לערוך מעין "טקס קבורה", שנועד לסייע נפשית למלניק.

קצורה מצא במקום צינור, ומלניק נכנסה אל "הקבר", הכניסה את הצינור לתוך פיה ואחזה בו בשתי ידיה, על מנת שתוכל לנשום בהיותה "קבורה".
על כל העובדות עד כה – אין מחלוקת.
ליבת המחלוקת שהוכרעה היום היא מה קרה בדקות שלאחר כניסתה של מלניק אל "הקבר", ואיזה מבין שני תרחישים הוא האמת.

לפי כתב האישום, שמתאר את מה שכונה "התרחיש המפליל" – קצורה שלף את הצינור מפיה של מלניק, מנע ממנה לצאת מהקבר, ובכך רצח אותה.
לעומת זאת, קצורה טען כי הוא עזב את המקום כשמלניק עדיין היתה בחיים, ולבקשתה. כך שמותה של מלניק נגרם בשל תאונה, שהביאה לכך שנחנקה. זהו "התרחיש המזכה".

בהיעדר ראיות ישירות לאירוע (כגון תיעוד מצולם או עד ראיה), ומאחר שאת גרסתה של מלניק כבר אי אפשר לשמוע – ההכרעה בתיק נעשתה על סמך מה שמכונה "ראיות נסיבתיות".
כאשר זה המצב, השאלה המרכזית שבית המשפט צריך להשיב עליה היא האם אין אפילו ספק סביר שהתרחיש המפליל הוא תרחיש האמת.

באופן כללי, מסקנתו של מנדלבום, שכתב את חוות הדעת המרכזית, היתה שבהחלט נותר ספק שכזה, וזאת "משני הצדדים":
מצד אחד, משום שלא נאספו די ראיות אשר מוכיחות את התרחיש המפליל.
ומצד שני, משום שהתרחיש המזכה לא הופרך, ואף נמצאו ראיות אשר מחזקות אותו.
בואו נפרט את אותם שני צדדים.

אף שהמדינה ביקשה להרשיע את קצורה על סמך התרחיש המפליל – היא לא ידעה לפרט איך בדיוק קצורה מנע ממלניק לצאת מהקבר, התקשתה להציע מניע למעשה, וגם לא הסבירה למה קצורה בחר לכאורה ברצח בשיטה כל כך מוזרה, בשטח פתוח ולאור יום.
כך שלמעשה, המדינה בעיקר התמקדה בשלילת התרחיש המזכה.

את עיקר יהבה שמה המדינה על חוות דעת של ד"ר יגלה, מומחה למחלות ריאה, לפיה אין שום הסבר אחר לכך שמלניק לא הוציאה, באופן אינסטינקטיבי, את ראשה מחוץ לחול כדי לנשום – אלא שהדבר נמנע ממנה באופן פיזי וחיצוני.
וכמובן, שהיחיד שהיה יכול למנוע זאת – הוא קצורה, ששהה לצידה באותם רגעים.

לפי ד"ר יגלה, נשימה באמצעות צינור, לאורך זמן, מונעת מהריאות שחלוף של אוויר רווי פחמן דו-חמצני באוויר טרי, המכיל כמות מספקת של חמצן.
לכן, בשלב מסוים, מלניק בהכרח היתה מוציאה את ראשה מחוץ לחול כדי לנשום (בדומה לכך שאדם לא יכול להמית את עצמו בטביעה) – והיא לא היתה נחנקת.

בריאות של מלניק נמצא חול. לכן, המסקנה של ד"ר יגלה היתה שכוח חיצוני – שהיחיד שהיה יכול להפעילו הוא כאמור קצורה – מנע ממנה להוציא את ראשה, ולכן היא נאלצה לבצע פעולות נשימה בעודה קבורה, שאפה חול ונחנקה למוות.
אלא שקצורה הציג חוות דעת מומחה ריאות מטעמו, מאת פרופ' פרוכטר.

פרוכטר לא שלל את התרחיש של יגלה, אך טען שהוא לא התרחיש האפשרי היחיד.
לפי פרוכטר, יתכן שהעלייה ברמת הפחמן הדו-חמצני בגופה של מלניק, שנגרמה בשל הנשימה דרך צינור – הביאה גם לערפול הכרתה, מה שגרם לכך שהצינור נשמט מידיה ויצא מפיה, וכאשר היא ניסתה שוב לנשום – היא שאפה חול ונחנקה.

שלושת השופטים, שהתרשמו מעדויותיהם של שני המומחים, מצאו שחוות הדעת של פרוכטר משכנעת יותר.
המשמעות העובדתית של זה אינה שהוכח שהמוות היה תוצאה של תאונה – אלא שלא ניתן לשלול את תרחיש התאונה.
והמשמעות המשפטית היא שלא הוכח שרק התרחיש המפליל הוא אפשרי, ויש בכך לפחות ספק סביר.

לצד "נפילתה" של הראייה החשובה ביותר מבחינת המדינה, שהיא כאמור אותה חוות דעת של ד"ר יגלה, השופטים הדגישו סוגיות ראייתיות נוספות, שנעבור רק על העיקריות שבהן, ובתמצית:
א. גרסתו של קצורה נשמעת לנו כמובן "לא נורמלית". אבל, הוא עמד על גרסתו זו מהרגע הראשון – ועד הכרעת הדין.

בנוסף, צריך לזכור שבתי המשפט, שדנים בהליכים פליליים, עוסקים לא אחת באנשים שאינם נורמטיביים במיוחד.
כך שהעובדה ש-"טקס קבורה" רצוני נשמע לנו בלתי מתקבל על הדעת – אינה מאפשרת לפסול אותו, במיוחד כאשר מדובר בנערה שסבלה מקשיים נפשיים משמעותיים, ורצתה "להיוולד מחדש" באמצעות הטקס.

ב. הממצאים בזירה, מבלי להיכנס לכל הפרטים, התיישבו עם התרחיש המזכה:
בתמצית, שתי ידיה של מלניק היו "בתנוחה" של אחיזה, והמקום שבו נמצא הצינור תואם (או לפחות לא שולל) את התרחיש שבו הוא נשמט מידיה ללא התערבות חיצונית כלשהי.
בנוסף, חפצים שונים שקצורה תיאר בחקירתו – נמצאו בזירה.

ג. לא נמצאו סימנים המעידים על מאבק בין קצורה לבין מלניק, וגם לא ראיות המלמדות על כך שקצורה רכן מעל מלניק, בדגש על האזור שבו היה ראשה, ומנע ממנה להרימו.
בנוסף, לא הוצגו ראיות כלשהן על כך שקצורה ניסה לטשטש את הראיות בזירה. ידיה של מלניק היו כאמור מחוץ לחול, וחפציה לא נגנבו.

ד. נמצאו ראיות לכך שבאותו לילה ובוקר שבו מלניק וקצורה שוטטו יחד ברחבי הקריות, הם ניסו תחילה לחפור קבר בפארק ציבורי באזור מרכזי למדיי בקרית מוצקין, וזאת לאחר זריחת השמש.
כמו כן, קצורה היה כמובן חסון בהרבה ממלניק, והוא נשא עמו כלים שונים, כולל סכין מנתחים ומפתח "בוקסות".

כך שאם קצורה רצה לרצוח את מלניק, היו לו שלל הזדמנויות לעשות זאת באופן נסתר.
כמו כן, קצורה פעל באופן מאוד לא מתוחכם: הוא לא ניסה כלל להסוות את מעשיו, אישר שהוא זה שהיה עם מלניק לאורך אותו לילה ובסמוך לקבר, והוא גם ידע שהמשטרה מחפשת אחריהם (משום שהיה צו שאסר עליו לפגוש בה).

המשמעות של כל אלה היא שעד כמה שהתרחיש המזכה הוא "לא הגיוני" – הרי שכך גם התרחיש המפליל.
ה. ביחס לתיקי מעצר, חקירת המשטרה היתה ממושכת מאוד, וגם מאומצת מאוד. עם זאת, בית המשפט ביקר את המשטרה בכך שהתמקדה בשלילת התרחיש המזכה – אך כמעט שלא ניסתה להוכיח את התרחיש המפליל.

בשורה התחתונה, כל שלושת השופטים הסכימו שאין די ראיות כדי לקבוע שרק התרחיש המפליל הוא תרחיש סביר.
זאת, גם כי אין ראיות שיחזקו אותו כשלעצמו, וגם כי המדינה לא הצליחה לשלול את סבירותו של התרחיש המזכה (וזאת, כאמור, משום שהראייה המרכזית בדמות חוות דעת מומחה הריאות – "נפלה").

לכן, מבחינה משפטית התוצאה המתחייבת היא זיכוי מעבירת רצח. לצד הזיכוי, קצורה הורשע בגרם מוות ברשלנות, וכן בעבירות נוספות – אך יש גבול לאורכו של שרשור, ולכן לא נעסוק בכך.
לא נסיים בלי להאיר שוב על הפער בין המימד המשפטי למימד הציבורי:
קצורה זוכה כאמור מהעבירה החמורה שבה הואשם.

זיכוי זה הוא תוצאה של הפעלת הכללים הנוקשים של המשפט הפלילי. זה לא אומר שמותה הטראגי של מלניק נגרם בשל תאונה, אלא שאי אפשר לשלול זאת.
ובעיקר, זה לא אומר שום דבר על קצורה כאדם:
אדוארד קצורה הוא כנראה לא רוצח – אבל הוא בהחלט נבלה, שניצל את מצוקתה הנפשית של קטינה.
תם ולא נשלם.

כמובן שנת 2021, ולא 2011‍♂️

קישור להכרעת הדין המלאה:
img.haarets.co.il ↗
ושישובו כבר החטופים️