דלג לתוכן

מה אפשר ללמוד מפרשת אילן גרפל?

אין אדם אחד בישראל שלא שמע את השם גלעד שליט, ומכיר, ולו בקווים כלליים, את סיפור נפילתו בשבי החמאס והעיסקה שהביאה לשחרורו.
אבל בודדים זוכרים את שמו של אילן גרפל, אזרח ישראל וארה"ב, ששוחרר גם הוא בעיסקה, תשעה ימים בלבד לאחר שובו של שליט.

נתחיל בעובדות היבשות:
ב-12.6.2011, מספר חודשים לאחר המהפכה שהביאה לסיום שלטונו של חוסני מובארק, נעצר אילן גרפל במצרים, והואשם בהיותו סוכן המוסד הישראלי. הטענה הזו מעולם לא אושרה על ידי ישראל, ומצרים מצידה מעולם לא הציגה ראיות ממשיות לכך.
מאחורי הקלעים, החל להתנהל משא ומתן.

ביום 18.10.2011 בוצע השלב הראשון (והמרכזי) בעיסקת שחרורו של גלעד שליט – חמאס שחרר אותו והוא שב הביתה, ובמקביל ישראל שחררה 477 אסירים ביטחוניים. אחד מהם הוא יחיא סינוואר.
שבוע לאחר מכן, הגיעו ישראל ומצרים להסכמה על עיסקה לשחרורו של גרפל, תמורת 21 אסירים בעלי אזרחות מצרית.

הקבינט אישר את העיסקה, אך היה מי שהתנגד לה.
באותם ימים, כיהן בכנסת ד"ר מיכאל בן ארי – כהניסט מוצהר, שבשנת 2019 נפסל מלהתמודד בבחירות בשל אינספור פירסומים שמסיתים לגזענות, ולאחרונה אף הוגש נגדו כתב אישום.
בן ארי טען שגרפל הוא "אנרכיסט", ושהוא בכלל לא יהודי אלא "אזרח העולם".

עוד טען בן ארי שגרפל "הפגין בהפגנות אלימות מול חיילי צה"ל בנעלין ובבלעין", ואפילו "בשכונת שמעון הצדיק בירושלים".
התנהגותו של גרפל היתה "פרובוקטיבית" ו-"התערבות של אזרח זר" בעניינים מצריים פנימיים, קבע בן ארי, ולטעמו יש ממש בטענת מצרים לפיה גרפל "עסק בליבוי סכסוכים פנימיים".

בהתאם, בן ארי שלח מכתב ליועמ"ש דאז, יהודה וינשטיין, וטען כי מדובר בהתנהלות בלתי תקינה, שבה ישראל משחררת עבריינים תמורת עבריין.
"האם אין כאן מתן פרס לעבריינות פלילית וביטחונית, ואור ירוק לפרחחים מסוגו של גרפל להפר כל חוק מתוך הנחה שמדינת ישראל תגונן עליו?", תהה חבר הכנסת.

מאחר שפנייתו ליועמ"ש לא הביאה לעצירת העיסקה – בן ארי עתר לבג"ץ. מי שייצג אותו שם היה מיודענו עורך הדין איתמר בן גביר, כיום חבר כנסת והשר לביטחון לאומי.
חלק מהטענות בעתירה נגעו בגוף שאישר את העיסקה (הקבינט בלבד, ולא הממשלה והכנסת), אך מאז החוק שונה ולכן לא נעסוק בכך.

אבל לצד טענה זו, בן ארי ובן גביר טענו ש-"מדובר בשחרור מחבלים עבור האזרח אילן גרפל שיצא מרצונו ועל סיכונו למצרים", ותהו "האם ישראל מחויבת לשאת בתוצאות הרסניות, לעשות מעשים של התאבדות של ממש עם שחרורם של בני עוולה שונים והכל כדי להביא לשחרורו של מי שהלך לאשר הלך ברצון?".

המדינה הבהירה שלא מדובר בשחרור מחבלים אלא באסירים פליליים, כי העיסקה היא "פרי משא ומתן שהתנהל מספר חודשים", וכי "עיתוי ביצוע העיסקה נובע, בין היתר, תנאים השוררים כיום באזורנו. לפיכך, קיימת חשיבות רבה לביצוע ההסכמות בין ישראל למצרים ללא עיכוב נוסף שיכול להביא לסיכול העיסקה".

בג"ץ דחה כמובן את העתירה, כפי שדחה את כל העתירות שהוגשו אי-פעם בנושאים מדיניים שכאלה, וחזר על הכלל לפיו בית המשפט העליון לא מתערב בשיקול הדעת של הממשלה בעניינים הקשורים במדיניות ויחסי חוץ (כן כן: בניגוד למסרי מכונת התעמולה הרעשנית, בפועל בג"ץ מעולם לא התערב בסוגיות כאלה).

בתאריך 27.10.2011, יממה אחת לאחר דחיית העתירה בבג"ץ, העיסקה הוצאה אל הפועל. אילן גרפל נחת בישראל, וכמובן הובא במהירות לצורך תמונה חגיגית לצד ראש הממשלה בנימין נתניהו.
ועד כאן העובדות.
ולמה הטרחתי אתכם בסיפור נשכח משנת 2011, ומדוע לדעתי יש הרבה מה ללמוד ממנו לימינו אנו?

נתחיל באדונים בן ארי ובן גביר.
תצטרכו מיקרוסקופ חזק במיוחד כדי לאתר הבדל כלשהו בדעות של השניים, שאינם אלא ממשיכי דרכו של כהנא. משנתם היא הכהניזם, תפיסת עולמם היא גזענית ואנטי-דמוקרטית, וחזונם – גם אם אינו מוצהר – הוא מדינת הלכה תיאוקרטית שבה רק יהודי כשר יכול להיות אזרח.

ההבדל ביניהם הוא בפרגמטיות:
בעוד בן ארי לא ידע לסכור את פיו ולכן מצא את עצמו נפסל מהתמודדות בבחירות לכנסת, בן גביר הבין שמוטב להיות צודק ולא חכם – והפך לראש סיעה בכנסת ולשר בכיר בממשלה. אבל את עמדותיו הוא לא שינה.
ובהקשר לענייננו, בן גביר פשוט מתנגד לעיסקאות שחרור באשר הן.

לפיכך, הוא יכול לתמוך בעמדה – שכמובן מבוססת על כלום – שאילן גרפל, אזרח ישראלי שמצא את עצמו עצור במצרים, הוא "אנרכיסט" ו-"פרחח" שהפגין בבלעין ובנעלין, ולפיכך הוא בגדר שמאלני שאין סיבה שמדינת ישראל תפעל לשחרורו; ויכול לטעון שכל ערבי שכלוא בישראל הוא מחבל, ולעזאזל במה הורשע.

בהתאם, ואם הספקתם לשכוח, בן גביר התנגד לעיסקה בין ישראל לחמאס מחודש נובמבר 2023, שבה שוחררו 81 ישראלים ועוד 24 אזרחים זרים, תמורת 240 מחבלים דגי רקק והפסקת אש בת שבוע ימים.
תמיד יהיו "הסברים". אבל בסוף, זו פשוט תפיסת עולמו של בן גביר – לא עושים עיסקאות עם ערבים, נקודה.

הצרה היא, שבשנת 2011 מיכאל בן ארי אומנם היה – לבושתנו – חבר כנסת, אבל ראש הממשלה נתניהו לא העלה בדעתו לצרף אותו לקואליציה, ובטח שלא למנות אותו לשר.
11 שנים מאוחר יותר, אותו נתניהו, הפעם שקוע עד צוואר בכתב אישום, הפר הבטחה מפורשת וצירף את בן גביר לקואליציה, לממשלה ולקבינט.

וכך מצא את עצמו בנימין נתניהו, ואיתו כלל אזרחי ישראל, נתון לחסדיו של איתמר בן גביר, שמחזיק את הקואליציה כולה במקום רגיש.
לאחר פרישת ״המחנה הממלכתי״ מממשלת החירום – בלי בן גביר, אין לנתניהו ממשלה. ואין שום דבר בעולם שיותר חשוב לנתניהו מאשר שימור שלטונו, יהא המחיר אשר יהא.

בנימין נתניהו "האמיתי" (לטוב ולרע) הוא זה של שנת 2011 – ראש ממשלה שהקים קואליציה עם אהוד ברק ומפלגת העבודה, שהותיר את הימין הקיצוני הרחק מחוץ לממשלה, ושהסכים למה שאהוד אולמרט לא הסכים, ושחרר 1027 מחבלים תמורת חייל אחד.
אבל בנימין נתניהו של שנת 2024 הוא כבר משהו אחר לגמרי.

מעל ראשו של נתניהו מרחף כתב אישום חמור, והוא ראש ממשלה שבמשמרת שלו התרחש המחדל החמור ביותר בתולדות מדינת ישראל, וכל מורשתו הוכתמה לנצח בדם הנרצחים, הנופלים וגופות החטופים.
וכך הוא מצא את עצמו נאלץ להיכנע לתכתיביו של אדם שמתנגד לכל עיסקה לשחרור חטופים, ללא קשר לפרטיה.

ציר פילדלפי הוא בולשיט.
אני לא מומחה לביטחון, ולכן אני מוכן להניח שיש חשיבות להימצאות צה"ל על הציר. אבל אם אכן היה מדובר בסלע קיומנו, חזקה על "מר ביטחון" שלא היה מזניח אותו במשך שנות כהונתו הבלתי נגמרות, ובוודאי שהיה מורה להשתלט עליו מיד לאחר טבח ה-7.10.
פתאום הוא הפך לקדוש?

האמת היא, שבן גביר יתנגד לכל עיסקה באשר היא, כפי שהתנגד לשחרורו של אילן גרפל כי הוא ״שמאלני״, וכפי שהתנגד לשחרור 81 ישראלים במחיר זניח לחלוטין – ולכן לנתניהו אין ברירה אלא להתנגד לכל עיסקה באשר היא.
זה לא אומר שחמאס יסכים, אבל זה כן אומר שנתניהו חייב להתנגד. לכל עיסקה.

בעבר, מכונת התעמולה שיווקה לנו את הספין של "רפיח עכשיו", כאילו כיבוש העיר הוא ה-"פסע" שמפריד ביננו לבין "הניצחון המוחלט". לפני כן, הסבירו לנו שחייבים לשלוט לנצח ב-"ציר נצרים" ולמנוע את שיבת הפלסטינים לצפון הרצועה.
הספין התורן הוא פילדלפי. אבל המהות היא שעם עיסקה – אין ממשלה.

והדבר הכי חשוב לבנימין נתניהו, מה לעשות, הוא שימור הקואליציה שלו. בלעדיה, אין לו תקומה פוליטית.
ולכן מדינת ישראל מנוהלת על ידי ממשלה שהביא אותנו לחרפה ביטחונית, כלכלית, חברתית, מדינית ומה לא. נתניהו, שחלם להיזכר כ-"שומר ביטחון ישראל" – יזכר לעולם כמי שתחת שלטונו כל זה קרה.

אין אתוס ישראלי-יהודי קדוש יותר מהשבת בנים לגבולם ופידיון שבויים. אין חייל שהלך לקרב בידיעה שאם חלילה יפצע או ייפול בשבי – ישראל לעולם לא תפקירו, ותעשה כל שביכולתה כדי להשיבו הביתה.
כדאי שנתניהו ישאל את עצמו, אם לצד כתם טבח ה-7.10 – הוא רוצה להיזכר גם כמי שניפץ את האתוס המקודש.

נשבע לכם שלא זה מתואם:

קישור לפסק הדין המלא:
supremedecisions.court.gov.il ↗
בונוס: גם בזמן עיסקת שליט (בתיווך מצרים), וגם בזמן עיסקת גרפל (מול מצרים) – אף אחד לא דיבר על ציר פילדלפי.
בוקר טוב.

  • צחוקה המתגלגל של האירוניה

    צחוקה המתגלגל של האירוניה

    זוכרים את חאן אל אחמר? המאחז הלא חוקי הקטנטן באזור כפר אדומים? זה שרק לאחרונה הרמבו העברי בצלאל סמוטריץ' חתם על "צו" פינוי שלו, כנקמה על צו המעצר הבינלאומי שכנראה הוצא נגדו בהאג?

  • תנו לחיות לחיות

    תנו לחיות לחיות

    בעקבות הפרעות בבית משפחת המשנה לנשיא סולברג, פירסמה נשיאת בית המשפט העליון לשעבר, אסתר חיות, דברים מטעמה.

  • דעתי על בחירת מבקר המדינה החדש היום:

    דעתי על בחירת מבקר המדינה החדש היום:

    מי מאיתנו שהוא בעשור החמישי לחייו או יותר מכך, ודאי זוכר שהימים שבהם היו מתפרסמים דו"חות מבקר המדינה – היו ימים מיוחדים.

  • שר הפנים נכנס למסעדה?

    שר הפנים נכנס למסעדה?

    אתמול פורסמה בבג"ץ (סולברג, שטיין, כשר) החלטה "קטנה", בעתירה שלא מעניינת כמעט אף אחד, ושסביר להניח שלא שמעתם עליה.

  • פסק הדין בעניין הוועדה לבחירת שופטים

    פסק הדין בעניין הוועדה לבחירת שופטים

    בג"ץ (גרוסקופף, שטיין וכנפי-שטייניץ יחדיו) פירסם אתמול פסק דין חשוב, בעתירה שהגישה התנועה למען איכות השלטון נגד שר המשפטים יריב לוין.

  • יונתן אוריך ו״פרשת הבילד״

    יונתן אוריך ו״פרשת הבילד״

    כתב האישום נגד יונתן אוריך חושף תא ריגול פוליטי: ארבעה מקורבי נתניהו גנבו מסמך מודיעיני חסוי, פרסמו אותו ב״בילד״ הגרמני כדי לשרת את ראש הממשלה — ופגעו ביכולת המודיעינית של ישראל מול חמאס.

ניוזלטר
✓ נרשמת