בחודש האחרון, ניתנו בבג"ץ שני פסקי דין משמעותיים, שאולי לא שמעתם עליהם:
הראשון, לגבי סמכות המשטרה לחפש בטלפון סלולרי של חשוד על סמך הסכמתו, וללא צו שיפוטי.
והשני, במה שידוע כ-"הגדלות הרמטכ"ל" לפורשים מצה"ל שזכאים לפנסיה תקציבית.
כבר במבט ראשון, לא קשה להתרשם שמדובר בשני פסקי הדין שעוסקים בנושאים שונים לחלוטין, שכביכול אין ביניהם שום קשר.
ובכל זאת, אחרי ש-"מקלפים" את הנושא הקונקרטי שעמד בליבת פסקי הדין – נדמה שדווקא יש ביניהם מן המשותף.
והמשותף הזה יכול ללמד אותנו לא מעט על המדינה שלנו. וגם להדאיג.
לשם שינוי, הפעם הקביעות הקונקרטיות בפסקי הדין אינן מרכז העניין שלנו. לכן, נסתפק בסקירה תמציתית ביותר של מה שנקבע בהם.
פסק הדין הראשון, שפורסם ביום 31.8.2025, ובו נקבע שאין למשטרה סמכות לחפש בטלפון סלולרי של חשוד על סמך הסכמתו לכך – והדבר אפשרי רק לאחר קבלת לצו שיפוטי.
פסק הדין השני, מיום 15.9.2025, עסק כאמור ב-"הגדלות הרמטכ"ל".
ממש בגדול, יש סעיף חוק הקובע שהרמטכ"ל רשאי, בתנאים מסוימים, להגדיל את הפנסיה של גמלאי צה"ל, אשר זכאים לפנסיה תקציבית (מדובר על מי שהתגייסו לקבע עד סוף שנת 2003).
אלא שהרמטכ"לים לדורותיהם עשו בסעיף הזה שימוש גורף.
הסתבר, ש-"הגדלות הרמטכ"ל" ניתנו לרוב המוחלט של הפורשים מצה"ל, כך שמה שהיה אמור להיות החריג – הפך לכלל.
בשנת 2019 הוגשה עתירה נגד הפרקטיקה הזו, ובחלוף כמעט שש שנים בג"ץ קבע כי האופן שבו יושם סעיף החוק המדובר – אינו חוקי, וכי יש לגבש נוהל שיקבע מצבים מוגדרים שיזכו בהגדלה.
אז כאמור, מדובר בשני נושאים שונים לחלוטין. אבל, אחרי שצוללים קצת יותר עמוק, פתאום מגלים הרבה מאוד נקודות השקה בין פסקי הדין:
ראשית, בשני המקרים בג"ץ קבע שגוף ממשלתי – המשטרה והצבא – פעלו בניגוד לחוק לאורך שנים, אבל נמנע מסנקציה צופה פני עבר, והסתפק בסעד צופה פני עתיד.
כלומר, בג"ץ אומנם קבע שהמשטרה פעלה שלא כחוק כאשר חיפשה בטלפונים סלולריים של חשודים על סמך הסכמתם, וללא צו שיפוטי – אבל לא קבע שתוצרי החיפוש שכבר נערכו אינם קבילים כראייה.
באופן דומה, בג"ץ קבע שהרמטכ"לים השונים הגדילו לאלפי פורשי צה"ל את הפנסיה התקציבית באופן שמנוגד לחוק.
אבל, בג"ץ קבע במפורש שאף אחד מהם לא נדרש להחזיר אפילו שקל לקופת המדינה.
יתרה מזאת: בשני פסקי הדין, בג"ץ קבע שהחלטתו לפיה פעולת הממשלה היא בלתי חוקית לא תכנס לתוקף מיידי:
למשטרה ניתנו 18 חודשים להמשיך ולפעול כפי שפעלה עד כה, וכן נקבע שהגדלות הרמטכ"ל ימשכו עד סוף שנת 2025.
זה כמובן לא צירוף מקרים.
בשני המקרים, השופטים הבינו שהפרקטיקה שהשתרשה – שכאמור נקבע שהיא בלתי חוקית – לא היתה שרירותית, ולא נעשתה למען מטרה מושחתת או פוליטית.
להיפך, הפרקטיקות הללו נועדו לשרת הציבור הישראלי כולו – לאפשר למשטרה להילחם בפשיעה, ולהשאיר כוח אדם איכותי בצה"ל.
זו לא אי חוקיות כמו מינוי של מקורב, העלמת עין מבנייה בלתי חוקית באזורים מסוימים, או פגיעה גסה בזכויות אדם. אלה מהלכים שבהם גופי ענק כמו המשטרה וצה"ל ניסו לעשות את מלאכתם, וכדי לעשות אותה ניסו "להגמיש" את החוק – באופן מאוד ישראלי.
ו-"ההתגמשות" הזו, כך נראה, היא גם די חיונית.
צריך למצוא דרך שתאפשר למשטרה לחפש בטלפון סלולרי, במקרים המתאימים, גם בלי להמתין לצו שופט. וצריך גם לאפשר למשפחות של פורשי צה"ל, שהסתמכו על "הגדלת הרמטכ"ל", להתכונן לשינוי משמעותי בפנסיה שהפורש מקבל כל חודש.
אבל למעשה, זה יותר מזה. מה שמוביל אותנו לנקודת ההשקה השנייה.
שתי העתירות היו תלויות ועומדות תקופה ארוכה (בעניין החיפוש שלוש שנים, ובעניין הגדלות הרמטכ"ל – שש שנים). וגם זה לא קרה סתם.
בג"ץ "דגר" על העתירות הללו משום שהוא לא רצה להכריע בהן.
קודם כל, ובניגוד למה שכל מיני צווחנים מנסים למכור לכם – באופן כללי, שופטים מעדיפים לא להכריע.
כמעט תמיד, שופט יעדיף פשרה בין הצדדים, במקום להידרש להכרעה חדה לפי הדין, לכאן או לכאן (בבחינת "יקוב הדין את ההר"). כי שופטים הם בני אדם, ובני אדם לא אוהבים לעבוד קשה, וגם רוצים שיהיו להם יותר אוהבים, ופחות אויבים.
אז למה להכריע אם אפשר להגיע לפשרה?
אבל זה כמובן לא הכל.
הפעם, ההימנעות מהכרעה היתה כאמור ממושכת במיוחד. וכאשר עתירות לבג"ץ – שאינן דורשות שמיעת עדים וכו' – נותרות תלויות ועומדות כל כך הרבה זמן, המצב הוא בדרך כלל זה:
מצד אחד, השופטים הבינו שהמצב המשפטי מחייב אותם לקבל את העתירות. מצד שני, זו נראתה להם תוצאה בעייתית או לא צודקת.
השופטים לא רצו למנוע מהרמטכ"ל, ובעצם מהממשלה, להמשיך לשלם פנסיה תקציבית "מוגדלת" לפורשי צה"ל. הם גם לא רצו לקחת מהמשטרה את היכולת לבצע חיפוש בטלפון סלולרי של חשוד.
מה הם כן רצו?
ובכן, בשני המקרים השופטים העדיפו שהכנסת תבצע את מלאכתה, ותפתור את הפלונטר המשפטי שנוצר.
כמו בהרבה סוגיות אחרות, כמו למשל בנושאים כמו גיור, ושוב בניגוד למה שהתועמלנים מנסים לשווק לכם – בג"ץ ממש לא רוצה לקבל את ההחלטות.
הוא בטח לא רוצה לקבל החלטה שיפוטית דיכוטומית, אלא מעדיף שהכנסת תשב ותחוקק מתווה שייאזן באופן סביר בין האינטרסים השונים.
אבל כמה זמן אפשר להמתין?
תראו מה סולברג כתב בפסק הדין בעניין החיפוש בטלפונים:
כבר בשנת 2011 (!) המדינה הצהירה שהיא מתכוונת לפעול להסדרת החיפוש בטלפונים בחקיקה. עשור חלף, דבר לא נחקק, ובמסגרת הדיונים הרבים ב-"פרשת אוריך" (החיפוש בטלפונים של יועצי נתניהו לגבי הטרדתו של פילבר) – השופטים התחננו לחקיקה.
ומה עשו הכנסות השונות? כמובן, כלום.
בפרשת אוריך, סולברג בעצמו הזכיר שבשנת 2014 גובשה סוף סוף הצעת חוק בעקבות מסקנות של ועדה משנת 1996 (!?) – אבל גורנישט.
וכאמור, גם העתירה עצמה היתה תלויה ועומדת שלוש שנים, אבל הכנסת לא טרחה לעשות דבר, חרף הרמזים העבים מצד שופטי בג"ץ.
בעניין הגדלות הרמטכ"ל, המצב היה אפילו יותר גרוע:
כבר בשנת 2016, יצא דו"ח של מבקר המדינה המצביע על הליקויים בנושא. הייעוץ המשפטי לממשלה התריע מספר פעמים – אבל אף אחד לא הקשיב.
וגם אחרי שהוגשה העתירה, השופטים גילו אורך רוח מופלג, נמנעו מהכרעה, ואיפשרו לקדם מהלך חקיקה מתאים.
ולכן, כלשונו של סולברג, לא נותרה ברירה אלא "למתוח קו ברור", אחרת "עלולים אנו להמשיך בואתו מסלול, טלאי על גבי טלאי" – במקום ש-"הנושא יוסדר בראייה רחבה על ידי המחוקק, כנדרש לסוגיה כה מורכבת ורגישה".
ושתי הדוגמאות הללו, כאמור, הן ממש לא היחידות – ולמעשה הן רק משל.
פעם אחר פעם אחר פעם, הממשלה והכנסת נמנעות מלקבל החלטות קשות בסוגיות נפיצות מבחינה פוליטית, ומגלגלות את הכדור לבג"ץ כדי שיוציא את הערמונים מהאש.
בג"ץ עושה הכל כדי להימנע מהכרעה, עד שבסופו של דבר אין מכך מנוס – מה שכמובן מקפיץ כל מיני ליצנים לצווח שהשופטים מנהלים את המדינה.
הטענה היא לא (רק) לממשלה ולקואליציה הנוכחיות, אם כי הן כמובן דוגמה מוקצנת במיוחד.
כמו החיפושים בטלפונים הסלולריים של החשודים, וכמו הגדלות הרמטכ"ל – יש אינספור סוגיות שהמחוקקים שלנו מעדיפים לא לעסוק בהן, אלא בפוליטיקה קטנה, מלחמות גדולות, והמון המון יחסי ציבור עצמיים.
ומי שסובל מכך – זה אנחנו, האזרחים.
בג"ץ לא באמת מנהל את המדינה. הוא לא רוצה וממילא לא יכול לנהל אותה. אבל חוץ מאשר סוגיות ברומו של עולם – יש גם הרבה סוגיות "קטנות", שמשפיעות על חיינו, ושממתינות כאבן שאין לה הופכין עד שנבחרי הציבור יזכרו – ובכן – שהם אמורים לעבוד למעננו. הציבור.
קישורים לפסקי הדין המלאים:
supremedecisions.court.gov.il ↗
supremedecisions.court.gov.il ↗
וישובו כבר החטופים️
