לא קל לחיות במדינת ישראל בשנים האחרונות. וקשה מנשוא לעשות זאת כשאינך משתייך לאחת הקבוצות שמרכיבות את הקואליציה והממשלה הנוכחיות.
תמונת המראה של הדברים היא שקל מאוד להתייאש, לשכנע את עצמך שהכל אבוד, ושהתהליכים שזיהה יאיר גולן ימשיכו להתגלגל עד לרודנות.
אלא שלפחות לדעתי – ייאוש זה לא תוכנית עבודה, שום דבר לא אבוד, ולכל אחת ואחד מאיתנו יש יכולת, ולו בחלקת האלוהים הקטנה שלו, לעשות דברים בהווה כדי לשנות את המציאות בעתיד.
וכדי לנסות לשכנע אתכם עד כמה זה אפשרי, אני מבקש מכם להתבונן בכמה אירועים "קטנים", שהתרחשו ממש לאחרונה.
קודם כל, בימים האחרונים פורסמו סקרים גם בערוץ 12, גם בערוץ 13 וגם במעריב.
התמונה העולה מהם היא בדיוק זו שהתבררה לאחר שהסתיים מבצע "עם כלביא", או לאחר מבצע הביפרים וחיסול נסראללה, וגם לאחר השבת החטופים:
כל הרעש מחריש האוזניים שעולה ממקהלת התעמולה הביביסטית – הוא רק רעש רקע.
בכל פעם, מתגייסים כל השופרות כדי לפאר, להלל ולשבח את הוד מנהיגותו בנימין נתניהו, ו-"מסבירים" לכם שהנה התברר שוב עד כמה אין אף אחד שיכול להחליף אותו, ואיך כל מי שתמך בו לפני "הרפורמה", ובעיקר לפני טבח ה-7.10 – שב הביתה, אל הביביזם.
ובכל פעם, מתברר ששום דבר מהותי לא השתנה.
עם כל הכבוד לחיסולים של נסראללה, סינוואר או חמינאי – שום דבר מזה לא מתחיל אפילו לדגדג את האפקט של משהו כמו טבח ה-7.10, שניפץ בבת אחת את התדמית השקרית שנתניהו בנה פה במשך עשור וחצי.
מי שנטשו אותו – לא יחזרו אליו, ולא משנה איזו קרקפת של איזה טרוריסט תתווסף לחגורת החיסולים.
במילים אחרות, מי שחושב ש-"הנה, כל התומכים של נתניהו חוזרים אליו כי טייסי חיל האוויר פגעו במישהו" – פשוט אוכל את הספין שמכונת התעמולה הביביסטית מנסה להאכיל אותו.
סקרים יכולים לטעות, אבל קשה להאמין שכל הסקרים שאינם מטעם עד מדינה ביביסט ושקרן, במשך יותר משנתיים – כולם שגויים.
לפי כל הסקרים, באופן עיקבי מאוד, הקואליציה של נתניהו מגיעה למשהו בסביבות 50 מנדטים, ובדרך כלל זה אפילו פחות מזה (אם תשקללו את הקולות שכרגע מתבזבזים מתחת לאחוז החסימה).
הוא לא מצליח לשבור את תקרת הזכוכית, וגם לא יצליח לשבור אותה. כל הג'וקרים כבר הושלכו לשולחן, ודבר לא השתנה.
העניין השני שכדאי לשים לב אליו הוא העובדה – וכן, זו עובדה – שגם תוך כדי המלחמה הנוכחית, שהיתה הזדמנות פז עבור נתניהו לנסות ולהחזיר לעצמו משהו מתהילת "מר ביטחון" שאותה איבד בבוקר הנורא ההוא – הוא ושופרותיו עסקו קודם כל בגורלו האישי.
לא סתם, קמפיין החנינה הגיע לשיאים של טירוף.
העיסוק האובססיבי והפתטי הזה בחנינה, שבה נתניהו מצא את עצמו מתחנן לנשיאי ישראל וארה"ב שיחלצו אותו מהתסבוכת שאליה נקלע – מלמדת יותר מכל שגם נתניהו מבין שהעסק מתחיל וסוגר עליו.
הוא לא הצליח לרסק את מערכת המשפט, וקמפיין "התיקים קרסו" אולי משכנע את המשוכנעים – אבל לא את השופטים.
גם נתניהו, ממש כמוכם, יודע שזמנו כראש ממשלה קצוב, והולך ומתקצר בכל יום שחולף – ושלא נותר לו שום שפן לשלוף מהכובע, ודאי לא משהו שיצליח להזיז עשרה מנדטים מצד לצד.
וכאשר הוא כבר לא יהיה ראש ממשלה, יכולתו להמשיך ולסרבל את משפטו – שהוא הדבר הכי קריטי מבחינתו – תיחלש באופן ניכר.
זו מן הסתם הסיבה שאתם רואים את הטירוף, הגובל בייאוש, לנסות ולמצות את המהלך המופרך של חנינה בעת הזו. תוך כדי מלחמה, ובזמן שאתם רצים למקלטים וסובלים.
הביביסטים האדוקים מוזמנים לנסות ולהמשיך לשכנע את עצמם שנתניהו מבקש חנינה "למען המדינה". כל השאר, מבינים מצוין מה באמת קורה פה.
והדבר השלישי והאחרון הוא מה שקרה רק אתמול:
במקום ש-"רשת 13" תימכר לדרהי, ותהפוך לשיבוט נוסף של ערוץ 14 ו-i24 – היא תימכר ל-"קבוצת ההייטקיסטים" בראשות אסף רפפורט.
התוצאה של המהלך הזה, שנראה שאין דרך מעשית לעצור אותו, היא ברורה – במקום עוד ערוץ ביביסטי, נקבל ערוץ דמוקרטי.
קשה להפריז בחשיבות המהלך:
למעט חילוצו מהרשעה, הדבר שנתניהו הכי אובססיבי אליו זה התקשורת (וכזכור, אותה אובססיה היא שגם סיבכה אותו באישומים נגדו). לנתניהו היה אינטרס עצום למנוע את מכירת רשת לידי רפפורט, ולהביא לכך שהיא תימכר לדרהי.
אבל זה לא קרה. והסיבה שזה לא קרה אינה נס.
זה לא קרה כי אנשים טובים עבדו בזה, ונלחמו על זה, וסירבו להתייאש ולהרים ידיים.
זה לא קרה כי מתן חודורוב, שאולי לא ידע שהוא מנהיג, מצא את עצמו בסיטואציה שבה הוא צריך להילחם בכוחות אדירים על המשרה שלו, על החברים שלו ועל ציביונה הדמוקרטי של התקשורת ושל מדינת ישראל – והוא ניצח.
וזה לא קרה כי אדם כמו רפפורט, לצד אנשים נוספים שעשו את הונם בעשר אצבעות, הבינו שגם הם צריכים לעשות את מה שהם יכולים, בחלקת האלוהים שלהם, כדי להציל את מדינת ישראל משקיעה לדיקטטורה ביביסטית.
רפפורט ושות' לא ירוויחו כסף מהעיסקה הזו. אבל זו התרומה – הענקית – שלהם למאבק של כולנו.
את לא מתן חודורוב, ואתה לא אסף רפפורט. וגם אני לא.
אבל כל אחת ואחד מאיתנו יכול לעשות *משהו*, גם אם המשהו הזה נראה לך קטן.
כל אחת תעשה כמיטב יכולתה, וכל אחד יפעל כפי כוחותיו – ויחד נבטיח שבעוד כמה חודשים המדינה שאנחנו כל כך אוהבים תחזור לשפיות.
זה יתכן. זה אפשרי. וזה יקרה.
@orcarmi
