יואב דותן שוב מעלה על נס את תיאוריית הקונספירציה בדבר "תפירת תיקים", ותמציתה: רשויות אכיפת החוק מתנכלות לפוליטיקאים שחפצו ברעתם. התסכול בהתמודדות עם תיאוריות כאלה הוא, שקל להפריחן, אך קשה מאוד להפריכן. במאמר של דותן אין אפילו עובדה אחת לרפואה, זהו אוסף של שמות תואר וקריצות מרומזות, שכדי להתמודד עמו אין מנוס מפירוט עובדתי.
שמות רבים נכרכו במשך השנים בתיאוריית "תפירת התיקים", מכל גוני הקשת הפוליטית. עם השנים התיאוריה גם עברה גלגולים שונים והתפתחה לטענות על "אחיזה בגרון" (כלומר, החזקה בחשדות, שהם כאקדח ברקה של הפוליטיקאי, לבל "יסטה מן השורה"), או "איתרוג" (כלומר, סגירת תיקים בלא הצדקה). כך, לדוגמה, אותן טענות ממש הושמעו לסירוגין כלפי הפרקליטות והשר אביגדור ליברמן, משמאל ומימין, בתקופה שהיה חלק מ"גוש נתניהו" ובתקופה שלאחריה. באופן דומה אריאל שרון "נתפר", או "אותרג", בהתאם לכרונולוגיה של תוכנית ההתנתקות. ותמיד, כל סגירת תיק נחזית כהוכחת האמת (ולהיפך), וכל העמדה לדין היא בגדר תפירת תיק (ולהיפך).
כמה שמות נצרבו בתודעת הציבור כ"הוכחה" לתיאוריה. נתחיל ביעקב נאמן. ב–1996, סמוך למינויו לשר המשפטים בממשלת בנימין נתניהו הראשונה, הגיש יואב יצחק עתירה לבג"ץ נגד המינוי. בג"ץ הורה לנאמן להגיש תצהיר תשובה, והתברר כי תצהיר זה הכיל פרטים שאינם נכונים, מה שלכאורה הוא עבירה פלילית. בעקבות זאת נפתחה חקירה נגד נאמן, היא הביאה להתפטרותו, ולימים הוגש נגדו כתב אישום בגין תצהיר שקר (שכלל גם אישום נוסף).
מה שרבים נוטים לשכוח, או מעדיפים שלא לדעת, הוא, שכלל לא היתה מחלוקת על כך שהתצהיר אכן כלל פרטים שגויים. המחלוקת היתה בשאלה, אם מדובר בשקר מודע, או בטעות רשלנית. הנתון שבסופו של דבר הכריע את הכף לטובת נאמן היה קבלת טענתו, ולפיה האחריות לפגמים בתצהיר היא על עורך התצהיר, ולא על נאמן עצמו, שחתם עליו. בית משפט השלום קבע, כי "אין לשלול את האפשרות שמדובר בניסוח פגום, בלתי ראוי, אבל לא בהצהרת שקר. יש להבחין בין אי דיוק שניתן לייחסו לרשלנות, לבין טעות מכוונת שמחשבה פלילית בצדה". כלומר, אין מדובר ב"אישום חסר בסיס", כטענת דותן, בוודאי לא ב"תפירת תיק", אלא פשוט בתיק שהסתיים בזיכוי משום שבית המשפט האמין לנאמן וקבע, שנותר ספק במודעותו למעשה. בית המשפט כלל לא קבע שלא היה בסיס להגשת כתב האישום; למעשה, ההיפך הוא הנכון.
במידה רבה, תיאוריית "תפירת התיק" לנאמן מתבססת על אמירה של שמעון שבס, מנכ"ל משרד ראש הממשלה של יצחק רבין, שטען, ששמע את היועץ אז, מיכאל בן יאיר, אומר שהוא הולך "לדפוק את הפשיסט", ולגרסת שבס הכוונה היתה לנאמן. לא רבים דיקדקו בכך, שבאמירה סתומה זו "נזכר" שבס רק שנים לאחר האירוע, לאחר שהוא עצמו צבר בטן מלאה נגד הפרקליטות בגין האשמתו בשוחד ובהפרת אמונים, ושממילא אין באמירה כל תוכן ממשי.
גם במקרה של ראובן ריבלין יש הנוטים לשכוח, שהמשטרה עצמה המליצה לסגור את רוב תיקי החקירה, הפרקליטות סגרה את רובם מחוסר אשמה, וריבלין לא הועמד לדין. מה היו רשויות האכיפה צפויות לעשות — להתעלם מהחשדות ולא לחקור אותם?
עניינו של אביגדור קהלני פשוט אפילו יותר, שכן חקירתו והעמדתו לדין נעשו לאחר שמפלגתו לא עברה את אחוז החסימה בבחירות 1999. כלומר, על פי התיאוריה המחוררת, הפרקליטות ניסתה "לחסל" פוליטיקאי, שהציבור חיסל עוד קודם לכן. כמו כן, ביחס לקהלני נוטים לזכור את הזיכוי המהדהד בבית משפט השלום, שם התקבלה טענתו ש"אין להשיב לאשמה". מה ששוב אוהבים לשכוח הוא, שערעור המדינה על זיכוי זה התקבל, ובית המשפט המחוזי קבע, כי "שום דבר בכתב האישום איננו מצביע על כך שהגשתו נבעה משיקולים שאינם ענייניים ואינם מתייחסים בדווקנות לחומר הראיות". או, בעברית פשוטה, לא היתה תפירת תיק, וגם לא נבראה.
ומה ביחס לחיים רמון, שהורשע פה אחד על ידי שלושה שופטים ואפילו לא עירער על כך? בפועל, מי שטוען ש"תפרו תיק" לרמון אינו מותיר שום אפשרות להפרכת הטענה, שכן מתברר שגם ראיות שהוכיחו את האשמה מעבר לספק סביר אינן מספקות. ואם זה נשמע מוכר מימים אלה, אינכם טועים.
ניתן כמובן להמשיך עוד ועוד. אין דרך להפריך תיאוריית קונספירציה. אך בכל זאת יש לומר: כל תיק של נבחר ציבור נבחן על ידי עשרות זוגות עיניים של חוקרים, פרקליטים, ולבסוף של היועץ המשפטי. ובכל התיקים לאורך השנים לא קם אפילו צדיק אחד בסדום, או נפש כאובת מצפון אחת, שהחליטו להתוודות ולספר כיצד "נתפר התיק". לבנג'מין פרנקלין מיוחסת האמירה, ששלושה אנשים יכולים לשמור סוד, אם שניים מהם מתים. אם כך, כיצד שומרים מאות אנשים במשך עשרות שנים על קשר שתיקה מופתי ומונעים משורה ארוכה של צדיקים את ניקוי שמם?
הכותב הוא משפטן. שמו המלא שמור במערכת | פורסם לראשונה בהארץ, 24 בינואר 2022
