הסקופ של בן כספית אודות מגעים כביכול לחתימת הסדר טיעון בין התביעה לבין בנימין נתניהו היה לשיחת היום. אין לי ידיעה האם המידע נכון – אבל הסתכלות שמשלבת זווית משפטית וציבורית, עשויה לתמוך שבמסקנה שיש דברים בגו.
משפט "תיקי האלפים" נפתח במאי 2020. בחלוף פחות משנה, החלה שמיעת העדויות. שלא במפתיע, החל משריקת הפתיחה, יש מי שעסוק בפמפום אינסופי בכל פלטפורמה אפשרית, של המיתוס בדבר "קריסת התיקים התפורים". לא משנה איזו סוגיה על הפרק – אישורי היועץ המשפטי לממשלה לפתיחה בחקירה, העברת חומרי חקירה, עדויות של עדי תביעה – סוכני המיתוס מחדירים אותו לתודעת ההמונית בדיפוזיה סיזיפית, ולמרבה הצער יעילה. אין אפילו נתון אחד, ראיה אחת, או עד כלשהו שחיזקו את עובדות כתב האישום; מבחינת סוכני המיתוס, הכל, כולל הכל, מוכיח את מה שהם "ידעו" כל העת – שאין כלום, ושמדובר במשפט דרייפוס מודרני.
למן הרגע הראשון שנודע על בדיקה נגד נתניהו, עסק מערך התעמולה ברדיפת ממלאי התפקידים שעסקו בכך – החל מקציני המשטרה רוני ריטמן ורוני אלשיך, המשך בפרקליטים ליאת בן ארי ושי ניצן, וכלה ביועץ המשפטי אביחי מנדלבליט בעצמו – במקביל להדהוד טענות ה-"אין כלום" לסוגיהן.
אבל, משהחל המשפט להתנהל, ניתן היה לצפות שלפחות בתוך כתלי אולם בית המשפט המחוזי בירושלים השיח יהיה משפטי, ולא תעמולתי-תודעתי. אולם ככל שהזמן חולף, מסתמן יותר ויותר שהציפיה הזו לא ממש מתגשמת.
עד כה, צוות ההגנה של נתניהו חקר נגדית מספר בלתי מבוטל של עדים, חלקם מהותיים ומרכזיים. ובניגוד לסוכני המיתוס, הסנגורים המנוסים יודעים היטב ששום תיק לא קרס, ושהעדויות שנשמעו מסבכות את נתניהו כהוגן. אמנם, הדרך להרשעה עוד ארוכה, וכלל לא בטוח שכך יסתיים ההליך, אך מצבו המשפטי של נתניהו אינו מזהיר.
אלא שלצופה המשפטי מן הצד, נדמה כאילו החקירות הנגדיות מטעם סנגוריו של נתניהו מתמקדות, משום מה, בעיקר התקשורתי, שהוא בדרך כלל גם הטפל המשפטי. כך, לדוגמה, לאיש – כולל לשופטים – לא ברור מה היתה התכלית של הטחת אינספור הכתבות וההודעות בעד התביעה אילן ישועה, הטחה שבמידה רבה שירתה בכלל את התביעה. באותה מידה, עורך הדין בועז בן צור הקדיש שעות ארוכות דווקא לחיזוק מהימנותו של עד המדינה ניר חפץ, ועודד אותו לשטוח בפרוטרוט את טענותיו כלפי האופן שבו התנהלה חקירתו – אף שאין לכך כמעט שום רלוונטיות להוכחת חפותו של נתניהו. בשבוע האחרון, חזינו בחקירתו הנגדית הבלתי נגמרת של חוקרו של חפץ, רב-פקד ניר שוורץ, שחלק נכבד ממנה עסק גם הוא בתנאי מעצרו וחקירתו של חפץ שכאמור אינם רלוונטיים לדיון.
אז אם בכל אלה אין תועלת משפטית ממשית לנתניהו, ואף יש בהם – במידה מסוימת – כדי להזיק לו, מדוע סנגור ברמתו של בן צור מתנהל כך? את התשובה לכך אינני יודע ויכול רק להעריך. אבל התבוננות בכלי תקשורת מסוימים, ובמיוחד ברשתות החברתיות, עשויה לספק הערכה מושכלת למדי.
סוגיות שונות שהתבררו במשפט אומנם לא הגדילו את ההסתברות לזיכויו של נתניהו – אך היוו גם היוו תותח רב עוצמה לטובת ירי ספינים לחלל האוויר. כך, פניות של אישים כמו יצחק הרצוג, אביגדור ליברמן ונפתלי בנט לישועה הפכו לכותרות ענק; דמעות התנין על תנאי חקירתו ומעצרו של חפץ הוגדרו כ-"עינויים" ו-"אינקוויזיציה"; ופלפולי הסרק אודות ההבדל בין "סיקור אוהד" לבין "היענות חריגה" התחפשו לשאלות הרות גורל.
ואיך כל אלה מתחברים לסקופ של כספית? החיבור הוא בכך שהולך ונדמה, יותר ויותר, שגם ההתנהלות המשפטית של נתניהו הוכוונה מלכתחילה לזירה הציבורית. תכליתה יצירת כמה שיותר לחץ ציבורי, והעכרת האווירה לנפיצה וכאוטית ככל הניתן – כדי למקסם את ערכו של שובר ההודאה והסדר הטיעון מצד נתניהו. בהיעדר קלפים משפטיים אמיתיים, נראה שצוות ההגנה של נתניהו העדיף לנהל משפט תקשורתי, במקום משפט פלילי, ולשכנע את מנדלבליט בחשיבות סיום המשפט מטעמים ציבוריים-פוליטיים-מדינתיים, כלומר כדי למנוע כאוס וקרע מוחלט, ולא משום שהמארג הראייתי נפרם.
בעוד מעט יותר משבועיים, נדע האם ההימור הזה השתלם.
הכותב הוא משפטן. שמו המלא שמור במערכת | פורסם לראשונה בהארץ, 13 בינואר 2022
