הדיונים האחרונים ב"תיקי האלפים" שעסקו רובם ככולם בתנאי מעצרו וחקירתו של עד המדינה ניר חפץ, עוררו שאלה משפטית מעניינת: האם בית המשפט יקבע שעדותו אינה קבילה?
קבילות של ראיה פירושה שניתן להגישה לבית המשפט. כלומר, מעין מבחן סף, עוד בטרם נבחנים תוכן הראיה ומשמעותה. דוגמה מוכרת בציבור לראיה בלתי קבילה בהליך פלילי היא בדיקת פוליגרף.
אבל מה קובע את הקבילות בישראל?
בראשית ברא המחוקק שלושה כללי קבילות (או, אם תרצו, כללי פסילה): הודאת נאשם שאינה "חופשית מרצון"; ראיה שהושגה תוך פגיעה בפרטיות; או ראיה שהושגה בהאזנת סתר אסורה. קל להתרשם, שמדובר בכללים שמתוחמים למקרים ספציפיים בלבד.
לאורך השנים, פרשיות רבות הציפו שוב ושוב את הקושי שנוצר מהוואקום החקיקתי, שאינו כולל אפשרות לפסול ראיה מטעמים נוספים. מקרה מוכר בהקשר זה הוא פרשת ועקנין, שם סוהרים השקו בכוח עצור במי מלח, וגרמו לו להקיא שקיות סם שבלע. ביהמ"ש העליון, בהרכב מורחב, קבע שהראיה קבילה.
בשנת 2006 נמאס לבית המשפט העליון להמתין למחוקק, והוא ברא יש מאין כלל פסילה פסיקתי, הידוע כ"הלכת יששכרוב". לפי הלכה זו, בית המשפט רשאי לפסול ראיה, לאחר ביצוע איזונים שונים, אם נוכח שהדבר נחוץ לשם שמירה על הוגנות ההליך. מאז, בתי המשפט השונים פסלו ראיות שונות מכוח הלכת יששכרוב, אך ברוב המוחלט של המקרים – היה מדובר בראיות שהשגתן היתה כרוכה בפגיעה בזכויות הנאשם. לדוגמה: פגיעה בזכות היוועצות עם עורך דין, חיפוש בלתי חוקי שנערך בכליו וכו׳.
בעניינו של ניר חפץ עולה שאלה שונה, שכן הפעם על הפרק מונחת שאלת פסילתה של עדות בשל פגיעה בזכויות העד. בעבר כאשר זו היתה הסיטואציה, ידם של בתי המשפט על הדק הפסילה היתה זהירה בהרבה.
הפעם הראשונה שבה נדרש בית המשפט לסוגיה זו היתה בשנת 2010, אז קבע השופט המנוח אדמונד לוי כי ניתן עקרונית לפסול גם הודעת עד מכוח הלכת יששכרוב, אם התרחשה פגיעה "בעלת עוצמה מיוחדת". בשנת 2016 השופט מני מזוז כבר קבע כי לשיטתו אין הבדל של ממש בין המבחנים לפסילת הודאת נאשם, לבין פסילת הודעת עד – שכן בשני המקרים מגולמת אותה תכלית, של שמירה על הוגנות ההליך כלפי הנאשם. עם זאת, בשני המקרים קולם של לוי ושל מזוז היה קול בודד, וחבריהם להרכב נמנעו מלקבוע כלל עקרוני, משום שמצאו שממילא אין הצדקה לפסילת הודעות העד.
ההתפתחות המשמעותית הבאה התרחשה בפרשיית שוחד בה היו מעורבים שלושה נאשמים: מירז, יוסף וסיבוני. בחקירתו של מירז, הופעל כלפיו תרגיל מדובבים יחסית אגרסיבי, והוא הודה והפליל את שני חבריו. לימים, מירז הועמד לדין בהליך אחד, ויוסף וסיבוני בהליך אחר.
הן בית המשפט המחוזי והן בית המשפט העליון קבעו שהודאת מירז קבילה, והרשיעו אותו. לעומת זאת, דווקא בהליך נגד יוסף וסיבוני בתי המשפט קבעו שהודעתו של מירז, ששימש כעד תביעה נגדם, אינה קבילה, בשל הלחץ הפסול שהופעל כלפיו בתרגיל המדובבים. אמנם, בערעור בביהמ"ש העליון הודעתו של מירז המפלילה את שותפיו נפסלה מכוח הכלל החקוק לגבי הודאת נאשם, אך נראה שבאותה מידה ניתן היה לעשות כן גם לפי הלכת יששכרוב.
אגב, לימים, בשל התוצאה המוזרה הנ"ל, בקשתו של מירז למשפט חוזר התקבלה, וכתב האישום נגדו בוטל.
מכאן, שכיום כבר מונח בפנינו תקדים מחייב של בית המשפט העליון, בו נפסלה הודעה מפלילה של עד שאינו נאשם. אלא שעדיין יש פער גדול בין תקדים זה לבין עניינו של חפץ.
אותו פער נעוץ בכך שבכל המקרים שבהם בתי המשפט דנו בשאלת פסילת הודעת עד במשטרה – שהפלילה את הנאשמים – העד עצמו טען בבית המשפט כי הגרסה המפלילה היא שקרית, והוא נאלץ למסור אותה מחמת לחץ פסול שהופעל עליו. לעומת זאת, לפחות עד כה, חפץ טוען דווקא את ההפך הגמור, ועומד על כך שגרסתו המפלילה, שאותה מסר לאחר שחתם על הסכם עד מדינה, היא גרסת אמת, וכי שוכנע למסור אותה מטעמים שאינם קשורים ללחצים שהופעלו עליו.
מצב דברים דומה התברר בפסק דין משנת 2018, בעניינו של קטין שהורשע ביידוי אבנים לעבר כלי רכב. הרשעת הקטין התבססה על הודעותיהם של עדים שהפלילו אותו, והוא טען כי יש לפסול את עדויותיהם. בית המשפט העליון דחה את הטענה מכל וכל, מהטעם הפשוט שהעדים עצמם כלל לא טענו בבית המשפט כי הודעותיהם נמסרו תוך פגיעה בזכויותיהם.
כלומר, לסיכום הדין כפי שעוצב עד כה, בית המשפט העליון כבר הכיר באפשרות לפסול עדות מפלילה של עד, ולאו דווקא של נאשם, גם אם הפגיעה היתה בזכויותיו של העד. ברם, כדי שהדבר יקרה, העד עצמו חייב להעיד על כך בבית המשפט, ולטעון – ולשכנע – שהפליל את הנאשם בשל לחץ פסול שהופעל עליו. לפיכך, כל עוד חפץ עומד על גרסתו – קשה עד מאוד לראות תרחיש שבו עדותו תיפסל.
הכותב הוא משפטן. שמו המלא שמור במערכת | פורסם לראשונה בהארץ, 6 בדצמבר 2021
