בשנה האחרונה מתנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים תיק פלילי — אחד מני רבים — שמושך תשומת לב עצומה. מאות אם לא אלפי תיקים מתנהלים לצדו, אך אפילו הכרעת הדין ב"פרשה 512", אולי התיק הפלילי הכי גדול שנוהל אי פעם במדינת ישראל, כמעט שלא סוקרה.
מדובר בתיקי האלפים, שאחד הנאשמים בהם הוא בנימין נתניהו, והסיקור האינסופי של המשפט נובע, מן הסתם, מהעיסוק הכפייתי של אזרחי המדינה בקונפליקט של "רק נתניהו/רק לא נתניהו". בעניין הרב שמעורר המשפט אין כל רע, להיפך, סוף סוף מתוודעים האזרחים לקרביים של הליך פלילי, ולומדים מושגים שבדרך כלל מעניינים רק את עכברי התחום ואת העוסקים במלאכה. מונחים כמו "עדות מפי השמועה" או "חומרי חקירה" מתגלגלים על כל לשון, וכמי שמוצא את העולם המשפטי מרתק, אין לי אלא לברך על כך.
אך אליה וקוץ בה: משום שהצופה בסיקור של המשפט הגיע לזירה לאחר שהכריע בקונפליקט הקדמוני, הוא משעבד את עצמו מרצון למקורות המידע שיעלו בקנה אחד עם הכרעתו. כך, כבמעמד חציית ים סוף, על החרבה הצרה במרכז מתנהל ההליך המשפטי, על פי כלליו. ובשני חלקי הים שנחצה לשניים נבראו שני עולמות תקשורתיים־ציבוריים, שבינם לבין החרבה יש לכל היותר קשר רופף.
בחצי הים שמימין צצים בכל פינה, מהטוויטר ועד הפריים־טיים של הערוצים המסחריים, "פרשנים", שבפיהם מסר אחד ויחיד: הכל עלילה. התיקים תפורים, העדים שקרנים, הפרקליטות רודפת, המשפט מכור. בעולם הדמיוני הזה אין אפילו הרהור שמא ייתכן כי נתניהו חטא בדבר.
בחצי הים שמשמאל, כמה מפתיע, התמונה הפוכה. כבר לפני שנים התייצבו מפגינים, מצוידים בכדורי בדולח לראיית העתיד, ועלבו באביחי מנדלבליט שהוא "מטייח" את התיקים. גם כשנפתח המשפט, אנשים בחלק זה של הים העלו על נס כל אמירה מפלילה מפי עדי התביעה, ובעיני רוחם מצטייר תרחיש שבו הנאשמים, שאשמתם היא כבר בגדר עובדה, מצליחים לסחוט הסדר טיעון מקל או אפילו חנינה, שלא בצדק כמובן.
ומה שמתרחש בחרבה הצרה, שבה מתנהל משפט פלילי כסדרו וככתבו, הרבה פחות מעניין, כך נדמה. במציאות שבתוך בית המשפט מתנהלת ריצת מרתון ואת זהותו של המנצח לא ניתן עדיין לקבוע, שכן לא גמענו אפילו עשירית המרחק. בכל יום דיונים צוברת התביעה הישגים, וגם ההגנה רושמת לעצמה הצלחות, כמו בכל הליך פלילי.
אלא שבמקום שתיווך המשפט לציבור יהיה ענייני, וינתח את ההתפתחויות בצורה מקצועית, מושלים בכיפה שני נרטיבים מוחלטים והפוכים: מימין, הכל קרס מזמן; ומשמאל, האשמה כבר ברורה. לאמת ולעובדות אין עוד משמעות. כל ניואנס זעיר שבוקע מתוך בית המשפט הופך לדרמה מטלטלת, והכל נאנס בשם הנרטיב שמקדם הדובר.
הטרגדיה בשיח שכזה היא, שסופו ידוע. כפי שמנדלבליט היה הדמון של השמאל טרם הגשת כתבי האישום, ונהפך לשטן של הימין לאחר מכן — כך גם שופטי ההרכב. לא משנה מה תהיה הכרעת הדין, ברור איך הציבור יתייחס אליה. בתיק העיקרי שמתברר כיום, תיק 4000, הרשעת נתניהו בשוחד, ולא משנה איך תנומק, תיתפש כבלתי לגיטימית מצד הימין. מנגד, זיכוי נתניהו יגרור מבול של טענות על חוסר אומץ מצד השופטים, "הנחת סלב" וכו'.
נדמה שאם בראש הממשלה היה עומד כיום בנימין נתניהו, וזו היתה פועלת בדיוק כפי שפעלה ממשלת בנט־לפיד בחצי השנה האחרונה — מגדפיה הרבים של הממשלה היו משבחים את פעולותיה. ומן העבר השני, מתנגדיו של נתניהו היו עולבים בה ומבקרים אותה בלי סוף.
הקרע המטורף הזה, שבו קונפליקט "רק ביבי / רק לא ביבי" מכתיב, ובכן, הכל — הוא הסכנה הגדולה ביותר המאיימת על החברה שלנו. אפשר לתמוך בנתניהו פוליטית, ועדיין להאמין שאיש לא תפר לו תיקים ושעניינו יתברר בבית המשפט, בהליך הוגן ותקין. ואפשר להתנגד לנתניהו, ועדיין לזקוף לזכותו מעשים רבים שביצע כראש ממשלה, ששיפרו את רווחתם וביטחונם של אזרחי המדינה.
כלומר, אפשר להיות ענייניים. אפשר לחזור לחיפוש האמת ולסקירת העובדות, במקום לזבוח לנרטיב הקדוש.
הכותב הוא משפטן. שמו המלא שמור במערכת | פורסם לראשונה בהארץ, 2 בדצמבר 2021
