בפרק זמן של תשעה ימים פורסמו שני פסקי דין של בג"ץ.
שניהם על ידי אותו "הרכב סניוריטי" של עמית, סולברג וברק-ארז, ושניהם עסקו, פחות או יותר, באותו נושא.
הנושא הזה הוא גבולות סמכותה של הממשלה בנוגע למינויים ופיטורים של ממלאי תפקידים בכירים בשירות הציבורי.
על מה שנקבע בפסקי הדין הללו, אתם מוזמנים לקרוא בשרשורים הקודמים, שתיארו אותם. הפעם, ננסה להציע פרשנות לפסקי הדין.
ומאחר שבפרשנות עסקינן, השרשור הזה לא יהיה עובדתי, וגם לא כל כך משפטי. הוא יהיה בסך הכל הדעה שלי על מה בעצם הביא את בג"ץ להתערב, פעמיים, בהחלטות הממשלה.
קודם כל, נזכיר – ממש בתמצית – על מה מדובר.
פסק הדין הראשון פורסם ביום 12.5.2025, ובו התקבלו עתירות שעניינן אופן בחירתו של נציב שירות המדינה הבא.
עמית וברק-ארז, בדעת רוב, קבעו שהממשלה לא יכולה לבחור מועמד כלבבה, אלא חייבת לקיים הליך תחרותי, שאליו כולם יוכלו להגיש מועמדות.
פסק הדין השני ראה אור ביום 21.5.2021, ועסק בפיטוריו של ראש השב"כ, רונן בר.
אף על פי שלימים בר התפטר, והממשלה ביטלה את החלטת הפיטורין – עמית וברק-ארז, בדעת רוב, החליטו לדון בעתירות לגופן, וקבעו שבהחלטת הממשלה נפלה שורה ארוכה של פגמים, הן מבחינה פרוצדורלית והן מבחינה מהותית.
בשני המקרים, סולברג היה בעמדה שונה:
לגבי נציב שירות המדינה, סולברג היה בדעת מיעוט לפיה אין דופי בהחלטת הממשלה למנות את הנציב הבא באמצעות בחירת מועמד, ולא בהליך תחרותי.
בעניין רונן בר, סולברג נמנע מדיון לגופם של דברים, וקבע כי אין מקום לעשות זאת מאחר שהעתירות התייתרו.
מבחינה משפטית, פסק הדין בנוגע לרונן בר נשען על קרקע מוצקה מאוד בהשוואה לפסק הדין לגבי נציב שירות המדינה.
כפי שעולה מפסק הדין, ובעיקר מחוות הדעת של עמית, ההחלטה לפטר את רונן בר "קיבצה" אליה כמעט כל עילה שקיימת במשפט המינהלי – שיקולים זרים, היעדר תשתית עובדתית, ועוד ועוד.
לא בכדי, גם סולברג – אף שכאמור נמנע מכניסה לעובי הקורה – העיר שההחלטה לגבי בר עוררה "קושי משמעותי".
לעומת זאת, פסק הדין לגבי נציב שירות המדינה, אף שהיה פחות "חריף", ואף שהכריע בעניין אקטואלי ולא תיאורטי – הוא הרבה יותר מורכב, ובהחלט ניתן לבקר אותו (כפי שסולברג עצמו עשה).
וכל כך למה?
משום שפיטורי ראש השב"כ היו מאורע תקדימי, בעל השלכות ציבוריות עצומות, ולכן ברור שקבלת החלטה כזו צריכה להיעשות באופן מאוד זהיר, ועל סמך נימוקים מוצקים ומבוססים.
לפיכך, לשופטים היתה מלאכה קלה, ואלמלא התייתרות העתירות – גם סולברג היה מצטרף לתוצאה של עמית וברק-ארז.
לעומת זאת, העתירות בעניין נציב שירות המדינה ביקשו ליצור מעין "יש מאין", ולכפות על הממשלה לקיים לראשונה הליך תחרותי לצורך בחירת הנציב הבא.
יתרה מזאת: עד היום, נציבי שירות המדינה לדורותיהם לא נבחרו בהליך תחרותי שכזה, ובשנת 2011 בג"ץ בעצמו דחה עתירה שביקשה בדיוק את זה.
במילים אחרות, אם בעתירות בעניין רונן בר ההכרעה היתה כמעט מתבקשת, משום שהממשלה הצליחה ליפול לתוך כל בור אפשרי במהלך הדרך – בעתירות לגבי הנציב עמית וברק-ארז פחות או יותר המציאו מחדש את הגלגל.
לא בכדי, סולברג העיר שגם הדין הנוהג, וגם תקדימי העבר – מוליכים לדחיית העתירות.
ואחרי שהבנו את כל זה, בואו ננסה להבין איך קרה מצב שבו תוך שבוע וחצי בג"ץ מקבל שתי עתירות, על הפרצוף של הממשלה, ומונע ממנה למנות (או לפטר) את מי שהיא רוצה?
קל מאוד למהר ולצבוע את השופטים בגוונים פוליטיים – לטעון שעמית וברק-ארז הם "קפלניסטים", ואילו סולברג תומך בממשלה.
אבל, לפחות לדעתי, זה לא העניין.
סולברג לא היסס בעבר לקבל עתירות נגד הממשלה (וגם נגד הכנסת), ואילו עמית וברק-ארז גיבו את מהלכי הממשלה באינספור מקרים שבהם נדחו עתירות שונות ומשונות.
להבנתי, הפער הפעם בין השופטים לא נובע מהבדלים בדעותיהם הפוליטיות, אלא בתפיסת עולמם השיפוטית.
התפיסה של סולברג את תפקידו כשופט היא שמרנית. אם צריך להכריע, אז הוא יכריע, ואין לו שום בעיה לקבל החלטות קשות. אבל, אם יש דרך להימנע מהכרעה "חדה" לכאן או לכאן, מוטב.
בנוסף, סולברג מגביל את עצמו לדלת אמות ההליך שבפניו. העובדות והדין הם כל מה שנכנס לעיסה המשפטית שלו, ורק הם.
זאת אומרת – ואני לא מציין זאת כביקורת – שסולברג לא נותן לרעשי הרקע להסיט אותו מהדרך. אם יישום הדין על העובדות הקונקרטיות מוביל לתוצאה מסוימת, אז זו התוצאה היחידה שאפשרית מבחינתו. אצלו אין "מהפכות".
שמרן קלאסי, במלוא מובן המילה. וכאמור, זו ממש לא ביקורת על סולברג.
לעומתו, עמית וברק-ארז הם שופטים שלא מתבוננים רק על המקרה הקונקרטי, אלא בוחנים אותו על רקע מציאות הרבה יותר רחבה. ואם זה אומר שבמקרים קיצוניים צריך "לעקם" קצת את הדין כדי להגיע לתוצאה שמתאימה למה שקורה במדינה או בעולם – אז אפשר גם לעקם.
קצת, ורק במקרים קיצוניים. אבל אפשר.
כדי לתת דוגמה שתמחיש את כוונתי, נחזור אל אחד מפסקי הדין החשובים ביותר שאי-פעם יצאו תחת ידיהם של שופטי בית המשפט העליון, שכבר דיברנו על אודותיו בעבר – פרשת ירדור.
בפרשה זו, נדרשו השופטים להכריע האם לאפשר לרשימת מסוימת, שהצהירה על עוינותה למדינת ישראל, להתמודד בבחירות לכנסת.
ה-"בעיה" של השופטים היתה שבאותם ימים, בשנת 1965, לא היה שום חוק שאיפשר פסילת רשימה בגלל עמדותיה (סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת, שחלקכם ודאי מכיר, נחקק רק עשרים שנה לאחר מכן).
שלושה שופטים ישבו בדין: הנשיא אגרנט, הנשיא לעתיד זוסמן, והשופט חיים כהן. וכל אחד מהם כתב חוות דעת נפרדת.
אגרנט הסכים שאין מקור סמכות שמאפשר לפסול רשימה בגלל מצעה, בזוי ככל שיהיה. כלומר, החוק לא הסמיך אף אחד לפגוע בזכות החוקתית של חברי הרשימה להתמודד בבחירות לכנסת.
אבל, אגרנט קבע – ואני משתמש בשפה חופשית – שזה פשוט לא הגיוני שנאפשר למי שרוצים להשמיד את המדינה להתמודד בבחירות.
אגרנט עשה זאת, כאמור, על סמך כלום.
מי שהלך אפילו יותר רחוק מאגרנט היה זוסמן. לשיטתו, אחד הלקחים שצריך ללמוד מרפובליקת ויימאר, שכידוע קרסה אל המשטר הנאצי, הוא עיקרון של "דמוקרטיה מתגוננת".
גם אם אין חוק שמאפשר למנוע ממישהו להתמודד בבחירות – זה לא אומר שמדינה צריכה להתאבד.
לעומתם, חיים כהן הציג דעת מיעוט שמרנית:
לשיטתו, אם אין חוק שמסמיך לפסול רשימה מלהתמודד בבחירות, אז אין אפשרות לפגוע בזכות החוקתית הכל כך חשובה להיבחר (ובזכות החוקתית הלא פחות חשובה של תומכי הרשימה להצביע עבורה).
ולמה סיפרתי לכם את תמצית סיפורו של פסק דין מלפני 60 שנה?
ההבדל בין התוצאה שאליה הגיעו אגנרט וזוסמן מצד אחד, וכהן מהצד השני, לא נבע מהשקפותיהם הפוליטיות. הוא מבטא תפיסה שיפוטית.
אם עמית, ברק-ארז וסולברג היו נוסעים במכונת זמן ודנים בפרשת ירדור – סביר להניח שסולברג היה כותב בדומה לחיים כהן, ועמית וברק-ארז בדומה לאגרנט וזוסמן.
סולברג הוא שופט שנצמד לדין, גם אם הוא יוביל אותו לתוצאה "בעייתית". לעומתו, עמית וברק-ארז לא מוכנים להגיע למה שהם תופסים כהתאבדות לאומית, אפילו אם הפעלה "מכאנית" של הדין תביא לכך.
כמו בפרשת ירדור, וכמו בעניין הנציב – אלה בדיוק המקרים הקיצוניים שבהם אפשר, קצת, "לעקם" את הדין.
עמית וברק-ארז, שני שופטים ש-"חיים בתוך עמם" (בעיקר עמית), מסתכלים על המציאות ורואים שהממשלה, בדגש על העומד בראשה, החליטה להשתלט על מוסדות המדינה. במקום באמצעות "רפורמה משפטית" – בדרך של מינויים פוליטיים.
כמו שאגרנט וזוסמן לא היו מוכנים להתאבד בשם החוק, כך גם עמית וברק-ארז.
קישורים לפסקי הדין המלאים, למי שמתעניין/ת:
נציב שירות המדינה – supremedecisions.court.gov.il ↗
פיטורי ראש השב״כ – supremedecisions.court.gov.il ↗
פרשת ירדור – nakbafiles.org ↗
ושישובו כבר החטופים️
