בשבוע שעבר נחתמו תחקירי השב"כ לגבי ה-7.10. כחלק מכך, פורסם מסמך גלוי בן 8 עמודים, אשר לפי כותרתו מהווה את "עיקרי התחקיר".
שלא במפתיע, מרבית השיח סביב התחקיר הזה לא היה סביב תוכנו – אלא דווקא סביב שאלת אחריותו של בנימין נתניהו לטבח.
בואו ננסה לפרק.
אם ננסה לתמצת את התחקיר, ראש השב"כ – בשם הארגון כולו – אומר באופן מפורש שאם היה פועל אחרת, הטבח היה נמנע.
אמירה מפורשת נוספת שתמצאו בתחקיר היא שהשב"כ לא נתן התרעה שהיתה יכולה לסכל את הטבח (כמובן באמצעות צה"ל) – ובכך הוא נכשל.
בתחקיר גם מפורטות הסיבות לכשל המרכזי הזה.
למשל, חוסר הבנה של תרחיש הפלישה כאיום הייחוס, הערכות שעיקר מאמציו של חמאס הן להבערת יהודה ושומרון ולמערכה רב-זירתית – וכתוצאה מכך פירוש שגוי של המודיעין שהצטבר ביממה שקדמה למתקפה (השמשת הסימים וכו').
ברקע, ירידה משמעותית ביכולות המודיעיניות של ישראל בעזה.
לאן כל זה מתנקז?
כל אלה הם לקחים ברמה הטקטית, כלומר מה חלקו של שב"כ בשרשרת המחדלים שאיפשרה את טבח ה-7.10.
אלא שלצד התחקיר הטקטי, שב"כ פזל גם לפן האסטרטגי, כלומר לאופן שבו הדרג המדיני תפס את העימות עם חמאס.
ההבחנה בין שני הרבדים הללו חשובה מאין כמותה – ולא בכדי יש מי שמנסה לטשטש אותה.
כדי להמחיש את ההבחנה הזו, נעשה תרגיל בדימיון מודרך:
בואו נדמיין שביממה שקדמה לבוקר ה-7.10, הדברים היו מתנהלים אחרת. היו מקשיבים לתצפיתניות, היו מזהים את ההיערכות של אנשי החמאס, היו מבינים את משמעות השמשת הסימים – ואפילו היו מעירים את נתניהו, שכמובן היה מעיף את כל צה"ל באוויר.
במקרה כזה, סביר מאוד להניח שחמאס היה מזהה את ההיערכות הצה"לית, ומבטל את הפלישה – כפי שעשה גם במקרים קודמים. בתרחיש פחות סביר, מחבלי הנוח'בה היו מוצאים את צה"ל מוכן, נהדפים, והטבח – או לפחות רובו המכריע – היה נמנע.
כעת, בואו נשלב את ההיסטוריה שהתרחשה עם התרגיל הדימיוני שעשינו.
מצד אחד, אנו יודעים בוודאות שביום 7.10.2023 לחמאס היתה יכולת לבצע פלישה על ידי אלפי מחבלים מאומנים ומצוידים, שלוותה בירי של אלפי רקטות, לרצוח 1200 בני אדם, לחטוף 250 נוספים, ולפצוע רבים אחרים.
חמאס גם בנה מערך הגנה שאיפשר לו לשרוד שנה ורבע של לחימה, חלקה עצימה מאוד.
מצד שני, אנו גם "יודעים" לדמיין שאלמלא הכשלים הטקטיים שונים שהתרחשו ביממה שלפני הטבח, וכמובן אם רק היו מעירים את ראש הממשלה – כל זה לא היה קורה.
מה שמוביל אותנו לשאלת מיליון הדולר:
מי המשמעות לכך שלחמאס היתה יכולת לבצע את מה שביצע, אפילו אם נניח שהוא היה מבטל את הפלישה?
השאלה זו (כמעט) נפרדת מבירור הכשלים הטקטיים שהביאו לכך שהטבח לא נמנע. במסגרת התרגיל הדימיוני שלנו, מדינת ישראל הגיע למצב שבו סמוך ליישובי העזה קיימת מפלצת טרור שמסוגלת לעשות את כל מה שחמאס עשה ב-7.10 ואילך.
אז אולי, חוץ מאשר לעסוק בכשלים הטקטיים, נבדוק גם את העניין הזה?
תיכף נחזור לתחקיר השב"כ. אבל בואו נדבר קצת על ההיסטוריה.
ההתנתקות התרחשה בשנת 2005, ובשנת 2007 חמאס ביצע הפיכה והשתלט על רצועת עזה – מה שהביא להתגברות של הטרור שיצא משם, ששיאו ירי רקטות שהגיעו עד לאזור באר שבע ואשקלון.
בדצמבר 2008, באה התגובה מצד ישראל – מבצע "עופרת יצוקה".
המבצע נפתח בתקיפה נרחבת מהאוויר, שהמשיכה בשבוע של כתישה.
לאחר מכן, תוך יום אחד בלבד, הכוחות הקרקעיים של צה"ל – לפני גיוס מילואים – ביתרו את רצועת עזה לשלושה חלקים. במבצע כולו, שבו צה"ל תמרן כאמור בכל רחבי הרצועה, נהרגו 10 חיילים (חלקם מאש כוחותינו) ו-3 אזרחים "בלבד".
חודשיים לאחר מכן, בפברואר 2009, הצטלם יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו בפאתי אשקלון, והבטיח שממשלה בראשותו "תשלים את המלאכה" ו-"תמוטט את שלטון חמאס".
בחלוף חודש ימים נוסף, הוא הושבע כראש הממשלה – תפקיד בו הוא מכהן עד עצם היום הזה (עם הפסקה בת שנה וחצי).
ומה קרה מאז?
ובכן, מאז יש שגרה של "טפטופי" טרור מעזה, שעוצמתם הלכה והתגברה: רקטות, מרגמות, ניסיונות חדירה, הנחת מטענים, "צעדות שיבה", בלוני נפץ, עפיפוני תבערה וכו'.
ומידי כמה שנים, ישראל יצאה למבצע נרחב יחסית ברצועת עזה נגד חמאס – עמוד ענן ב-2012, צוק איתן ב-2014, שומר חומות ב-2021.
במקביל, ישראל ביצעה גם מבצעים שבהם ניסתה לבדל בין חמאס לבין הג'יהאד האיסלאמי, ולפעול רק נגד האחרון – חגורה שחורה ב-2019, עלות השחר ב-2022 (בזמן ממשלת השינוי), ומגן וחץ ב-2023.
מכל מקום, מאז עופרת יצוקה שהתקיים בימי ממשלת אולמרט, היה רק מבצעי קרקעי משמעותי אחד – צוק איתן.
וגם בו, ישראל היססה רבות לפני שביצעה תימרון קרקעי, שבסופו של דבר היה מוגבל מאוד, כלל כניסה של כמה קילומטרים בודדים, ומטרתו המוצהרת היה ניטרול המינהרות ההתקפיות (ולא מיטוט שלטון חמאס, פירוק גדודי הזרוע הצבאית וכו').
כלומר, מאז עופרת יצוקה, לחמאס היו 15 שנות שקט יחסי.
את השקט הזה, כמו שכולנו יודעים, חמאס ניצל להתעצמות.
אם בעופרת יצוקה הירי הרחוק ביותר היה לבאר שבע, בעמוד ענן הרקטות הגיעו לתל אביב ולירושלים (ואז כבר היתה כיפת ברזל). בצוק איתן זה התגבר, ובשומר חומות כבר התקבל כמובן מאליו.
מה שעד אז רק סדאם חוסיין העז – חמאס עשה שוב ושוב.
במקביל, חמאס פיתח ושכלל ללא היכר את התת-קרקע, כלומר את חפירת המינהרות (בהתחלה גם התקפיות, ולאחר המכשול התת קרקעי בעיקר את המנהרות בתוך הרצועה), הקים יחידות קומנדו, בנה מערך אווירי, שיכלל את אמצעי הפיקוד והשליטה, שיפר את יכולות איסוף המודיעין, הכין תוכניות מבצעיות ומה לא.
ומה עשתה ישראל? היא בעיקר הכילה.
וכאן אנו חוזרים לתחקיר השב"כ.
כאמור, שב"כ לא התחמק מכישלונו הטקטי בכך שלא סיפק התרעה על מתקפת הפתע שביצע חמאס.
לצד זאת, הוא פרס גם פרק לגבי "הדרך ל-7.10" – שרשרת ההחלטות המדיניות שקיבלה ישראל, שאיפשרה את ההתעצמות המטורפת בכוחו של חמאס.
למעשה, שב"כ כתב את מה שכל מי שחי בישראל יודע:
החל מיולי 2018 ועד למבצע "שומר חומות" במאי 2021, המדיניות של ישראל היתה רצון בהסדרה – הסכמה ישראלית לצעדים אזרחיים וכלכליים (העברת כסף מזומן מקטר, אספקת דלק, הרחבת מרחב הדייג ועוד) "בתמורה" לריסון בפעילות הטרור מצד חמאס.
נזכיר, שאירועי הטרור שהביאו למבצע "שומר חומות", כמו גם המבצע עצמו, התרחשו לאחר בחירות 2021, כחודש בלבד לפני השבעת "ממשלת השינוי".
שב"כ למד מכך שחמאס אינו מורתע, שמבחינתו אירועי "שומר חומות" הם הצלחה גדולה – וכי יש לפעול נגדו באופן יזום ולא להיגרר לתגובות ב-"סבבי לחימה".
כידוע, זה לא קרה, והאחריות לכך היא גם על בנט ולפיד, שכיהנו אז כראשי הממשלה, ובעצם המשיכו את המדיניות שקבע נתניהו – השלמה עם העובדה ש-"חמאס הקימה לעצמה צבא מאורגן, חמוש, מבוצע ומאומן שבנוי מחמש חטיבות, כוחות מיוחדים, מערך מודיעין ויכולות מיוחדות", ומחזוריות של "סבבי לחימה".
ההמלצות האופרטיביות של שב"כ – נדחו. נתניהו, בנט ולפיד, ואז שוב נתניהו – כולם סירבו לקבל את ההחלטה הקשה, ואיפשרו את המשך ההתעצמות הצבאית של חמאס.
ולאן כל זה מוביל אותנו?
לא בכדי, תועמלני נתניהו שוטפים לנו את המוח עם הכשלים הטקטיים, ובמקרה של שב"כ – עם היעדר ההתרעה על המתקפה.
קחו לדוגמה את תגובת "סביבת ראש הממשלה" לתחקיר, שרובה ככולה היא טענות בגנות ראש השב"כ על כישלונו לספק התרעה על מתקפת ה-7.10.
יוצאת מן הכלל היא טענה ששב"כ נכשל בהבנת תוכנית "חומות יריחו", כלומר פלישה קרקעית מאסיבית, כתרחיש שהוא איום הייחוס אל מול ארגוני הטרור בעזה.
אלא שכל זה בכלל לא במחלוקת. שב"כ בעצמו כתב שהוא נכשל בכך. אז למה "סביבת נתניהו" טרחה להפיץ את התגובה המתלהמת?
התשובה, כמובן, היא בגלל אותו פרק בתחקיר שהתגובה בכלל לא מתמודדת איתו, והוא הכישלון המדיני, "הדרך ל-7.10", שהביאה לכך שחמאס בכלל מסוגל להוציא אל הפועל מתקפה שכזו.
הכישלון המדיני האדיר הזה, הוא – מה לעשות – כישלונו של נתניהו (וכאמור, גם של בנט ולפיד, אם כי חלקם קטן בהרבה).
את הכישלון הזה, אין לנתניהו לאן לגלגל, ולכן הוא מפעיל את מכבש התעמולה שלו כדי שכולנו נחפש את המטבע מתחת לפנס, ונתמקד רק בכישלון הטקטי של אי-סיכול המתקפה עצמה.
ההתעסקות באירועים הנקודתיים שלפני המתקפה, ובראשם הספין המטומטום סביב "למה לא העירו אותו" – אינה אלא הסחת דעת ומסך עשן. הכישלון הטקטי לחוד, והכישלון המדיני לחוד.
כל מה שצריך לעשות כדי להבין עד כמה עצום הוא הכישלון המדיני, שהוא כישלונו של נתניהו, זה לעשות תרגיל בדימיון מודרך.
קישור למסמך ״עיקרי התחקיר״ המלא:
img.haarets.co.il ↗
ותודה לשופר הצבאי נועם אמיר שהוכיח את השרשור:
