את התמונה הזו, כולכם מכירים. היא צולמה בתחילת השבוע, בליל אישור התקציב, לאחר שהקואליציה הצליחה להעביר עוד 800 מיליון ש"ח לחרדים.
מה שאולי הספקתם לשכוח, זה את החוק שהגדיל את סמכויותיהם של בתי הדין הדתיים, שעבר בכנסת שבוע לפני כן. ויש קשר בין השניים.
על תוכנו של החוק בעניין בתי הדין הדתיים כתבתי בעבר (👇, כדאי להתחיל בשרשור הזה אם לא קראתם).
ממש בתמצית, נזכיר שמדובר על חוק אשר מאפשר לבתי הדין הרבניים והשרעיים (קרי בתי הדין המוסלמים) לדון כמעט בכל הליך אזרחי, כלומר בהליכים שעניינם סכסוכים בין אזרחים או גופים פרטיים.
כדי שתהיה לבית הדין הדתי סמכות לדון בהליכים כאלה, נדרשת הסכמה של כל הצדדים להליך. אם ניתנת הסכמה כזו – בתי הדין הופכים לבוררים, והם יכריעו בסכסוך לפי הדין הדתי.
לאחר חקיקת החוק, פצחו שופרות הממשלה, לרבות סוכני ה-"משילות", בקמפיין מוזר:
ביום-יום, מדובר במי שמטיפים ל-"שמרנות", "יהדות", "אחדות" וכו'. ולפתע פתאום, השופרות הללו מצאו את עצמם מדברים על ליברליות, דמוקרטיה, חופש בחירה ופלורליזם.
מסתבר, שהחוק הזה רק הגדיל את חופש הבחירה של אזרחי ישראל, שכן הוא מאפשר למי שרוצה בכך להעביר את הדיון בסכסוך שהוא חד לו לבתי דין דתיים.
ומי שלא רוצה בכך – רשאי לא להסכים לדיון בבית דין דתי, ואז הסכסוך יתברר כרגיל בבתי המשפט "האזרחיים".
אז בעצם הכל נפלא, נכון?
ובכן, התשובה היא ממש לא. אבל כדי להסביר למה לא, ולמה מה שנראה כמו מהלך "ליברלי" הוא בדיוק ההיפך מכך – נצטרך שרשור ארוך ומתיש.
אז קחו הרבה אוויר, ובואו נתחיל:
קודם כל, צריך להזכיר שאומנם מרבית תשומת הלב הופנתה לבתי הדין הרבניים (ובהם אתמקד גם אני) – אבל החוק חל, כאמור, גם על בתי הדין השרעיים.
כך שגם אם אתם משוכנעים שדין תורה הוא דין מתקדם, שישמור על זכויות האדם של המתדיינים, ובעיקר של המתדיינות – כדאי לזכור שהחוק מאפשר גם לדון לפי דיני השריעה, ולא בטוח שזו דעתכם גם ביחס אליהם.
מכל מקום, הסיבה שהחוק חל גם על בתי הדין השרעיים היא כמובן פוליטית – על מנת לקבל את תמיכת רע"מ במהלך (ולמי שלא יודע, חברי הכנסת של רע"מ אכן הצביעו *בעד* החוק*).
אפשר בהחלט לתהות כיצד קואליציה שהפכה את מנסור עבאס לאיש "האחים המוסלמים" פתאום משתפת איתו פעולה, אבל די ברור שהדבר לא נעשה מתוך אהדה גדולה לדין המוסלמי.
בקיצור, התכלית האמיתית של החוק הזה, ולכן גם אנחנו נתמקד בה, היא להגדיל את כוחם של בתי הדין הרבניים – אלה שדנים לפי דין תורה.
הבעיה *הקטנה* בחוק הזה היא הנפגעים הישירים ממנה, שהם מן הסתם החלקים החלשים בקהילות הדתיות – החרדיות והחרד"ליות (וגם בקהילות המוסלמיות, אבל כאמור לא נעסוק בכך).
כאמור, באופן עקרוני החוק דורש הסכמה של כל הצדדים לסכסוך על מנת שבית הדין הרבני ירכוש סמכות לדון בו.
אבל, לא קשה לדמיין מצב שבו גורמים בעלי השפעה – חברתית, דתית, משפחתית וכו' – בעצם יוכלו לכפות על הצד השני להסכים לבוררות בפני בית הדין הרבני. אחרת, החוליות החלשות הללו יהיו חשופות לסנקציות מצד הקהילה, משום ש-"העזו" להתעקש שההליך יתקיים בפני בתי המשפט הציוניים או הסמולנים.
אבל, היות שרובכם לא משתייכים לקהילות חרדיות או חרד"ליות – אתם בקלות עלולים לחשוב שלמעשה החוק הזה בכלל לא משפיע עליכם.
אז נכון, אתם לא תיפגעו מהחוק הזה באופן *ישיר* (ולא, תניות שיפוט בחוזי שכירות, או סכסוך עם המעביד שלכם – לא יוכלו לכפות עליכם בוררות בבית דין דתי). הציבור החילוני או הדתי הליברלי, שיעדיף בתי משפט על פני דיינים חרדים – ימשיך בכל מקרה לנהל את סכסוכיו בבתי המשפט ולא בבתי הדין הרבניים.
אבל, זה ממש לא אומר שאתם לא תיפגעו קשות מהחוק הזה – פשוט באופן עקיף.
בואו נתחיל להבין למה.
כדי להבין למה, צריך להתחיל בבסיס – בדבר הזה שנקרא "מדינת ישראל".
מדינה היא בעצם אמנה חברתית כפויה בין כלל אזרחיה, שבמסגרתה הם מסכימים למסור את הסמכויות "הטבעיות" שלהם לידי גוף דימיוני, שיהיה בעל מונופול להפעיל את אותן סמכויות. כך, לדוגמה, כולנו הסכמנו שאסור לנו להפעיל כוח כדי "לפתור" בעיות, ושלמדינה יש מונופול על הפעלת אלימות.
באופן דומה, כולנו הסכמנו שהפרלמנט שלנו יחוקק חוקים, שיחייבו את כולנו, ושבתי המשפט הם שישפטו ויכריעו בסכסוכים לפי החוקים הללו.
בהתאם, עצם קיומם של בתי דין דתיים הוא אנומליה. העובדה שבישראל יש מערכת בתי משפט שמתנהלת לפי דין המדינה, ובצידם מערכת של בתי דין שמתנהלת לפי דין דתי – היא כשלעצמה מאוד בעייתית. כפי שאין משטרה כללית, ומשטרה נפרדת שמטפלת באירועים על רקע דתי – כך לא הגיוני שיהיו בתי משפט כלליים, ובתי דין דתיים שמופרדים מהם.
מבלי להיכנס לפרטים היסטוריים מייגעים, הסיבה שבתי הדין הללו קיימים אינה נובעת מעבודת מטה מסודרת, תיכנון או סתם רציונלים משכנעים – אלא היא פשוט ירושה שקיבלנו מהמנדט הבריטי, שלא בוטלה מעולם בגלל אילוצים פוליטיים.
אף על פי שמדינת ישראל – כלומר כולנו – "בלענו" את הירושה הזו, והשלמנו עם קיומם של בתי דין דתיים, הסמכויות שלהם נותרו מצומצמות. בגדול, בתי הדין הדתיים מעולם לא קיבלו הסמכה לדון ב-"סתם" הליכים משפטיים, אלא רק בעניינים שקשורים בדיני המעמד האישי, בדגש על נישואין וגירושין.
בנוסף, באופן עיקבי – גם הסמכויות שהוקנו לבתי הדין הדתיים עברו לאורך השנים כירסום הולך וגובר על ידי בית המשפט העליון, וזאת כמובן במטרה לצמצם למינימום האפשרי את האנומליה שבעצם קיומם של בתי דין כאלה.
לענייננו, חשובים שני פסקי בהקשר זה:
האחד הוא "הלכת בבלי", שם נקבע שבכל הנוגע בחלוקת רכוש בין בני זוג שהתרגשו – בתי הדין יפסקו לפי הדין *האזרחי*, ולא לפי הדין הדתי. כך, לדוגמה, נמנע מצב שבו בשל "בגידת" אישה בבעלה היא תנושל מזכותה למחצית הרכוש שצברו בני הזוג.
והשני הוא "הלכת סימה אמיר", ששמה סוף לתופעה שהתקיימה בהיקף לא גדול ו-"מתחת לפני השטח" עד 2006, והיא מתן סמכות לבתי הדין הרבניים לדון כבוררים בהליכים שאינם קשורים בנישואין ובגירושין.
בחוק שנחקק, הכנסת בעצם רמסה את פסקי הדין הללו.
בעיקרון, זה לגיטימי שהכנסת תתקן פסק דין של בג"ץ (מה שמכונה גם "חוק עוקף בג"ץ").
הבעיה היא, שהפעם מדובר בהגדלה אדירה של היקף הסמכויות של בתי הדין הרבניים, כך שמה שהיה עד היום נטע זר שכולנו נאלצנו לבלוע כחלק מהסטטוס קוו – הפך בין לילה למערכת שיפוטית מקבילה לכל דבר. למדינה בתוך מדינה.
תחת דגל המדינה, ובמנגנונים ממלכתיים שממומנים מהמיסים של כולנו – תתקיים מערכת משפט שתדון לפי חוק אחר, מתקופה אחרת, עם רציונלים אחרים. וכאשר הדיינים יפרסמו את פסק דינם, שכאמור מבוסס על מערכת דינים שאינה דיני מדינת ישראל – אותה מדינה ממש תפעיל את רשויותיה כדי לאכוף את פסק הדין הזה.
כלומר, בשמכם – כאזרחי המדינה וכשותפים לאמנה החברתית המכונה "ישראל" – יתקיימו מנגנונים שפועלים לפי כללים, חוקים וערכים משל עצמם.
זה בערך כמו שהכנסת תחליט שקבוצת אוכלוסיה מסוימת תוכל להקים לעצמה מיליציה חמושה שתשרת אותה, ושאנחנו נידרש לממן את הקמתה, וגם נהיה אחראים לתוצאות פעולותיה.
המיליציה הזו גם תפעל לפי כללים וחוקים שאין לנו שליטה עליהם, וגם המדינה מתחייבת לתת לה גיבוי ולסייע לה.
ואחרי שצוללים לפרטים, התמונה נהיית רק יותר ויותר בעייתית:
לא זו בלבד שהמדינה התפרקה מהמונופול שלה על שפיטה, ויצרה מצב שבו מתקיימות במקביל כמה מערכות דינים – אלא שאחת המערכות בנויה באופן שהוא הכל חוץ מאשר כזה שיכול להתקיים במדינה דמוקרטית.
הרי כל הדיינים בבתי הדין הרבניים הם חרדים או חרד"לים, כולם גברים, והדין הדתי שלפיו הם פוסקים הוא כזה שאין לריבון, כלומר לעם, שום יכולת להשפיע עליו או לשנותו.
מילא מצב שבו שני אנשים מאמינים מחליטים שהם רוצים ללכת לרב שלהם על מנת שיכריע בסכסוך ביניהם. זה עניינם הפרטי. הצרה היא, שכעת המדינה שלנו – של כולנו – נותנת חסות למצב הזה.
מדינה דמוקרטית מתחייבת להכיר ולאכוף פסקי דין שכולם ינתנו אך ורק על ידי גברים שמשתייכים לקבוצות אוכלוסיה מסוימות, בהתאם לדין בלתי ניתן לשינוי שלמדינה ולאזרחיה אין בכלל יכולת להשפיע עליו.
וזה פשוט בלתי מתקבל על הדעת.
הדברים הופכים לאבסורד מוחלט כאשר נזכרים שאותה קואליציה ממש, שהעניקה לבתי הדין הרבניים סמכויות חסרות תקדים, ושהפכה אותם למעין מדינה בתוך מדינה – מנהלת מלחמת חורמה נגד מערכת המשפט המרכזית של ישראל.
ביד האחת, הקואליציה הזו עשתה כל מה שהיא יכולה כדי לצמצם את סמכויות בתי המשפט "האזרחיים", ושר המשפטים שלה עובד בעיקר בהקרסת המערכת ובהותרתה בתת-איוש כרוני. וביד השנייה, סמכויותיהם של בתי הדין הדתיים, אותה אנומליה "קטנה" שנאלצנו להשלים איתה – מורחבות מעל ומעבר לכל מה שידענו עד כה.
המסר שעולה מהמהלך הכפול הזה הוא ברור – המדינה רוצה לפרק את מערכת בתי המשפט הממלכתיים, ולחזק במקומם את מערכת בתי הדין הדתיים. במקום מערכת אחת מרכזית, ולצידה "מערכונת" קטנה שדנה בנישואין ובגירושין – שתי מערכות, בעלות סמכויות שהפער ביניהן הולך ומצטמצם. במקום ממלכה אחת – שתי ממלכות מקבילות, זו בצד זו, תחת אותו דגל.
וכמובן, שיחד עם הגדלת סמכויות בתי הדין הרבניים – תהיה גם הרחבה ניכרת של מספר ההליכים שבהם הם ידונו. זה מטבע הדברים יחייב העברת תקציבים נוספים, פתיחת ג'ובים חדשים, בניית אולמות נוספים וכו' – כאשר במקביל יש כאמור "ייבוש" של בתי המשפט האזרחיים.
באופן דומה, אני מניח שכולכם נתקלתם בצווחות של שופרות הממשלה על "נפוטיזם" במערכת בתי המשפט.
מי מכם לא שמע כיצד לפני שלושים שנה מונתה אישתו של אהרן ברק לשופטת בבית הדין לעבודה, או על בנים של שופטים שלפני עשרות שנים התמחו אצל שופט אחר.
הנפוטיזם במערכת בתי המשפט הרגילים – כבר מזמן לא קיים. מזה לפחות עשרים שנה שקירבה משפחתית לשופט אינה יתרון מבחינה זו, אלא חיסרון משמעותי.
לעומת זאת, בבתי הדין הרבניים אנו מוצאים שושלות ענפות, גם בימים אלה ממש, ותופעת הנפוטיזם הפושה שם היא בגדר ריקבון שמסריח למרחקים. אבל איכשהו, זה גם לא מפריע לאף אחד מהשופרות – ובעיקר לא הפריע לכנסת לתת לנפוטיזם הזה פרס בדמות הגדלה מאסיבית של סמכויות בתי הדין. כך יצא.
ולא נסיים בלי שני הפילים שבחדר.
הפיל הראשון הוא שאותם אנשים שמגנים בחירוף נפש על החוק המדובר, בשם "הליברליזם" ו-"חופש הבחירה", וכמובן גם חברי הכנסת שהצביעו בעד החוק – לא מעלים על דעתם להעניק לנו ליברליזם וחופש בחירה בתחומים משיקים.
בתי הדין הרבניים קיבלו כאמור סמכות לדון בענייני נישואין וגירושין. אבל, אם כל כך חשוב לאפשר לחרדים לברר את הסכסוכים ביניהם בבתי דין רבניים לפי דין תורה, ולא חלילה בבתי המשפט הממלכתיים שידונו לפי חוקי המדינה – למה ממשיכים לכפות עלינו להתחתן ולהתגרש לפי הדין הדתי? למה שלא נוכל לבחור להתחתן בנישואין אזרחיים, או להתגרש בלי לעבור ברבנות? למה שלא נוכל להתחתן עם בני המין שלנו מבלי להרחיק אל מעבר לים?
לאן נעלם כל הפלולריזם המאוד אותנטי של שופרות התעמולה ושל חברי הכנסת מטעם הקואליציה כאשר מדובר בכשרות – תחום שבו יש לרבנות הראשית מונופול, כולל על עצם האפשרות להשתמש במילה "כשר" על הטיותיה? מדוע לא לאפשר, למי שרוצה בכך, לאכול בבתי אוכל שמציגים תעודת כשרות מטעם ארגון רבני שאינו הרבנות הראשית? למה ביחס לכך נורא חשוב שתהיה ממלכה מאוחדת אחת, ושדיני הכשרות יקבעו אך ורק לפי האורתודוקסיה הנפוטיסטית המכונה "הרבנות הראשית לישראל"?
בקיצור, אין שום "ליברליזם" ו-"פלורליזם" בחוק בתי הדין הרבניים. זה מנגנון חד-סיטרי, שנותן יותר ויותר סמכויות למוסדות החרדיים בשם "חופש הבחירה", אבל "שוכח" לתת "חופש בחירה" *שלא* להזדקק לאותם מוסדות חרדיים ממש.
לא יותר חופש בחירה, אלא יותר דת – ופחות דמוקרטיה.
הפיל השני הוא שהגדלת סמכויות בתי הדין הרבניים לא נעשתה בחלל ריק. היא חלק משורה ארוכה של מהלכים שנועדו כולם להיטיב עם קבוצת אוכלוסיה אחת – החרדים.
גם בלי קשר לחוק הזה, החרדים מתנהלים בישראל כמעין מדינה בתוך מדינה. הם לא מתגייסים לצה"ל, הם מנהלים אורח חיים שאינו בר קיימא מבחינה כלכלית (לא במיקרו ולא במאקרו), הם לומדים במערכות חינוך נפרדות, והם לא רואים את עצמם מחויבים לחוקי המדינה.
כל עוד היה מדובר במיעוט קטן, המדינה הצליחה – בקושי הולך וגובר – לעכל את התופעה הזו.
אלא שהחרדים הם כבר מזמן לא מיעוט קטן, והריבוי הטבעי שלהם גדול בהרבה משל כל קבוצת אוכלוסיה אחרת. ובמקום שמוסדות המדינה ינסו לעשות את המעשה המתבקש, והוא לצמצם את הבדלנות של החרדים ולשלבם בחברה, בשוק העבודה ובנטל הגיוס – הממשלה הנוכחית שברה כל שיא *בהרחבת* הבדלנות הזו.
המהלך של הגדלת הסמכויות של בתי הדין הרבניים אינו אלא האח התאום של חוק התקציב, שהעביר לחרדים סכומי כסף בלתי נתפסים, ושל ההתעקשות הבלתי מתפשרת של הממשלה לחוקק בכל מחיר, ותוך כדי מלחמת נצח, חוק שינציח את ההשתמטות החרדית הממומנת.
הממשלה, בשם המדינה – פשוט מפצלת אותנו לשתי מדינות לעם אחד: מדינה אחת היא מדינת ישראל, שבה משרתים בצבא, עובדים, משלמים מיסים, לומדים במערכת חינוך ממלכתית וחיים ונשפטים לפי חוקי הכנסת – ומדינה שנייה היא המדינה החרדית.
החל מלפני שבועיים, לצד אי-גיוס לצה"ל, כלכלה שמבוססת על שנור וקצבאות, בטלנות וחינוך בדלני שמייצר עוד ועוד דורות של בורות ועוני – יש למדינה החרדית הזו גם מערכת משפט משל עצמה.
אם המדינה הזו היתה אכן נפרדת – אז לא היתה שום בעיה. שהחרדים ידאגו למדינה שלהם, והישראלים לשלהם. אלא שזה לא המצב.
בפועל, כופים עלינו לדאוג למדינת החרדית – גם בכסף, גם בביטחון וכעת גם בהכרה ואכיפה של פסקי דין שמבוססים על מערכת חוקים אחרת.
וככה, ילדים, מפרקים את מדינת ישראל. בשם "הליברליזם", כמובן.
נקודה נוספת ששכחתי:
כאשר אתם, שמשתייכים למגזרים היצרניים, תרצו שהסכסוך שלכם יתנהל בפני בורר – אתם תשלמו את שכרו ואת העלויות הנלוות.
לעומת זאת, כאן המדינה – תוך שימוש במיסים שאתם משלמים – תאפשר לציבור החרדי והחרד״לי לקבל שירותי בוררות כמעט בחינם, באמצעות פנייה למערכת בתי הדין הדתיים שכמובן מתוקצבת על ידי המדינה.
במילים אחרות, הציבור החילוני והציונות הדתית יסבסדו לחרדים את הליכי הבוררות שלהם. הגיוני.
קישור לנוסח החוק המלא:
@orcarmi
