ובו על דעת הרוב בפסק הדין שאליו התנקז הטיפול המשפטי בתוכנית ההתנתקות, ושבו הוכרעו עתירות שתקפו את חוק יישום ההתנתקות, בטענה שהוא בלתי חוקתי.
פסק הדין ארוך מאוד (337 עמ׳, רובם של דעת הרוב), ולכן התמקדתי, מטבע הדברים, במענה לביקורות המרכזיות בעקבותיו.
ביקורות אלו מתחלקת לשניים: טענה על כך שבג״ץ לא מנע את ההתנתקות, וטענה אחרת, מושכלת יותר, לפיה אומנם בג״ץ לא היה צריך להתערב בעניין, אך גם לא במקרים אחרים.
בשרשור זה אתמודד בעיקר עם הטענה הראשונה, כי לטעמי היא מופרכת. המענה לטענה השנייה מורכב בהרבה, ולא מתאים למדיום הזה.
עם זאת, יש לציין שגם מי שכביכול מסכים שבג״ץ לא היה צריך להתערב, לא מצליח להתאפק ובכל זאת נגרר לסוג הביקורת הראשון. למשל, הנה שני ציטוטים מתוך טור ביקורת מוכר מאוד: איך אפשר גם להסכים שבג״ץ לא היה צריך להתערב, וגם להעלות על נס את דעת המיעוט של לוי שלא אישר את הריסת הבתים?
ומכאן לגוף פסק הדין.
תחילה, השופטים נדרשו לשאלת מעמדם *המשפטי* (להבדיל מהפוליטי) של רצועת עזה ואיו״ש: שטח המוחזק ב-״תפיסה לוחמתית״, או בעברית – שטח כבוש. זו עמדת המדינה מאז 1967, קבעו השופטים, והיא שבחרה שלא להחיל עליהם את הדין הישראלי, ולכן – משפטית – לא מדובר בשטח המדינה.
השלב הבא הוא השאלה האם נפגעו זכויות האדם של המתיישבים. אולי חלקכם יופתע, אבל שופטי הרוב לא חסכו מילים בנוגע לפגיעה הקשה בזכויות אלה – חופש העיסוק, זכות הקניין, וגם ליבת כבוד האדם של המתיישבים. הדבר כלל לא היה שנוי במחלוקת. הטענה כאילו השופטים התעלמו מכאב המתיישבים – חסרת שחר.
אז כולם הסכימו שחוק ההתנתקות פוגע פגיעה קשה בזכויות האדם של המתיישבים. הליך הביקורת החוקתית קובע שמשכך, החוק לא יפסל רק אם הוא עומד במה שמכונה ״תנאי פסקת ההגבלה״ (הפסקה היא סעיף בחוקי היסוד כבוד האדם וחופש העיסוק), כאשר לענייננו חשובים שני תנאים: תכלית ראויה ומידתיות הפגיעה.
שאלת התכלית היתה המחלוקת הגדולה: האם יש להתנתקות תכלית ראויה אם לאו. האם היא תועיל לישראל או שמא תפגע בביטחונה.
שופטי הרוב לא קבעו, כמובן, שההתנתקות טובה לישראל. הם קבעו – ולטעמי בצדק – שהמענה שאלה הזו לא בסמכותם, אלא בסמכות הממשלה והכנסת, והם לא יכולים בכלל להעריך את העניין.
אשר למידתיות הפגיעה:
שופטי הרוב התערבו באופן משמעותי ועמוק בסוגיית הפיצויים לטובת המתיישבים, וקבעו שהפגיעה בהם כה קשה, עד שיש לפסול חוק של הכנסת, וקבעו שאינו מידתי בשל היקף פיצויים נמוך מידי.
זו עמדה אקטיביסטית מאוד, שאיכשהו לא זוכה לקיטונות ביקורת ממתנגדי ״האקטיביזם השיפוטי״.
בסוף פסק הדין של שופטי הרוב, מופיעה נבואה שלמרבה הצער התבררה כנכונה: שפסק הדין יהפוך לקרדום, לכלי ניגוח פוליטי נגד בית המשפט. שרבים בציבור יראו בפסק הדין ככזה המתעלם מכאבם העצום של המתיישבים, או ככזה המביע תמיכה פוליטית בהתנתקות – תמיכה שאין לה זכר במאות עמודי פסק הדין.
עכשיו תשאלו את עצמכם: האם באמת בג״ץ היה צריך למנוע את ההתנתקות? האם שום פיצוי לא הופך את פינוי המתיישבים למידתי? אם תשובתכם בחיוב, אתם אפילו יותר אקטיביסטים משופטי בג״ץ, ולמעשה אתם תומכים – אבל באמת – בדיקטטורה שיפוטית של שופטים שיודעים טוב יותר מהכנסת ומהממשלה שבחרנו.
אם התשובה בשלילה, עליכם לשאול את עצמכם למה ההתערבות של בג״ץ בהיקף הפיצויים מובנת לכם, אבל התערבותו במקרים אחרים מקוממת אתכם. מדובר בפסילת חוק, בעלת משמעויות תקציביות נכבדות – שאין איש מימין או משמאל שנחרד ממנה. למה? תחשבו לבד.
בפעם הבאה, על דעת המיעוט של השופט לוי ז״ל.
קישור לפסק הדין המלא: web.archive.org ↗
