שיחות עם שמחה רוטמן

אתמול התפתח בין ח"כ רוטמן לביני דיון טוויטרי, שסבב סביב קמפיין תעמולה, שאולי נתקלתם בו, בנוגע להיקף הדיונים שבג"ץ מקיים בעניינם של פלסטינים.
מאחר שלדעתי יש כמה נקודות חשובות שעלו בדיון הזה, ולטובת אלה שלא נחשפו אליו – בואו ננסה להבין מה בעצם קרה שם.

ראשיתם של דברים, כאמור, בעוד קמפיין תעמולת שנאה מטעם התנועה "למשילות" בגנות בג"ץ.
מאחר שהשנתיים האחרונות לימדו שבג"ץ לא מפריע לממשלה "למשול", "להילחם בטרור" ולספק לנו את "הניצחון המוחלט" – צריך למצוא חומרים חדשים.
הלכו חכמי התנועה, חיפשו וחיפשו, ובסוף מצאו.
ומה הם מצאו?

הם גילו, שאם מבודדים את הנתון לגבי הדיונים שמתקיימים בעתירות לבג"ץ, רואים שרובן עוסק בעתירות של פלסטינים. מכאן, התפתח קמפיין לפיו "בג"ץ מסייע לאויב", "תומך במחבלים", וכו'.
מה שהתועמלנים לא סיפרו לכם, הוא שהרוב המוחלט של אותן עתירות מוגשות על ידי פלסטינים שנעצרו במעצר מינהלי.

וכאן מגיע שרשור שכתבתי השבוע (), שבו הסברתי את כל זה, וגם טענתי שלכולנו יש אינטרס משותף למנוע את הדיונים באינספור העתירות הללו, שמספרן נסק בעקבות המלחמה.
מי שיכול לשנות את המציאות – זו הכנסת, באמצעות חקיקה שתקל על שופטי בג"ץ מצד אחד, ותשפר את השירות שכולנו מקבלים מצד שני.

הכנסת יכולה לקבוע בחוק שעתירות בנוגע למעצר מינהלי יתבררו בפני שופט אחד בלבד, וגם יכולה לקבוע שהעתירות הללו יוגשו לבית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, ולא לבג"ץ.
מחקיקה כזו – כולם ירוויחו, והפלסטינים לא יפגעו (ממילא כל העתירות הללו, בלי יוצא מן הכלל, נדחות).

כלומר, אם המחוקקים החכמים שלנו רוצים למנוע מצב שבו בג"ץ מקיים עשרות דיונים בחודש בעתירות שהגישו פלסטינים נגד מעצרם המינהלי, להקל במעט את העומס האדיר המוטל עליהם, ולאפשר לכולנו לקבל שירות טוב יותר – אפשר לעשות זאת בתיקון חקיקה פשוט ומהיר.
אבל, טענתי שזה לא צפוי לקרות.

בסוף השרשור כתבתי שאם רוטמן, לוין ושות' צריכים לבחור בין אפשרות לחקיקה "טובה", שאשכרה תועיל לכולם ולא תפגע באף אחד, לבין האפשרות להמשיך לנהל קמפיין תעמולה בגנות בג"ץ – הם יבחרו באופציה השנייה.
ובנקודה הזו מגיע הדיאלוג מאתמול עם רוטמן – שהוכיח בדיוק, אבל בדיוק, את מה שטענתי.

כי מה רוטמן בעצם כתב?
הוא לא ניסה להסביר למה חקיקה כזו היא לא יעילה, או לא מוצדקת, או שיש בה בעיות. הוא גם לא כפר בכך שהחקיקה תועיל לכל אחד ואחת מאיתנו.
במקום זאת, הוא טען שבעצם אין שום בעיה, כי אין שום חוק מפורש שמחייב את בג"ץ לדון בעתירות של פלסטינים נגד מעצרם המינהלי.

אז בואו נסביר מה המצב החוקי במדינת ישראל:
לאחר מלחמת ששת הימים, והרבה לפני שרוטמן בכלל נולד, עלתה שאלה האם חוק יסוד: השפיטה מקנה לפלסטינים תושבי יהודה, שומרון ועזה אפשרות לעתור לבג"ץ – והוחלט שהתשובה היא חיובית.
מאז, ובמשך 58 שנים, פלסטינים עותרים לבג"ץ, בכל מיני נושאים.

כלומר, מדובר במצב משפטי שהוא בגדר עובדה, שאין עליה שום עוררין, ודורות-דורות של שופטים קיבלו אותו והכירו בו, כולל שופטים של "בג"ץ הישן והטוב" שהתועמלנים אוהבים להתרפק אליהם, ולהבדיל ביניהם לבין אהרן ברק וממשיכיו.
זו המציאות המשפטית, והיא בגדר נתון עבור כל "השחקנים" שעל המגרש.

אבל לא בעולמו של שמחה רוטמן.
מבחינת רוטמן, אם הוא יצעק ממש חזק – המציאות כנראה תיבהל ותשתנה. לא מעניין אותו שאלפי משפטנים, שאולי מבינים דבר או שניים, קיבלו ללא פקפוק את ההכרעה ההיסטורית שמאפשרת לפלסטינים לעתור לבג"ץ.
במקום לשפר את המציאות הזו – הוא מעדיף להכחיש אותה.

ניסיתי להסביר לרוטמן, שוב ושוב, שזו המציאות, ואין בלתה. זה בערך כמו להמשיך להכחיש את סמכותו של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג להוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט – במקום להתמודד עם העובדה שצווים כאלה יצאו.
ואם נחזור לענייננו, המציאות היא שפלסטיני עצור מינהלית יכול לעתור לבג"ץ.

אבל רוטמן בשלו:
אם אין סעיף חוק ספציפי, שקובע ברחל בתך הקטנה שעצור פלסטיני יכול לעתור לבג"ץ נגד מעצרו המינהלי – אז מבחינתו המציאות היא שאפשר מחר בבוקר לשנות משהו שמושרש כמעט ששה עשורים.
אז כמובן שאין סעיף חוק מפורש כזה, כי השיטה המשפטית שלנו היא פשוט לא כזו. מה לעשות.

אני לא אכנס הפעם לדוגמאות, ואסתפק באמירה לפיה החקיקה במדינת ישראל, כמו במדינות האנגלו-אמריקאיות ששיטת המשפט שלהן דומה לשלנו, היא כללית. מי שיוצק תוכן לתוך סעיפי החוק – זה בית המשפט.
ובעניינו, כאמור, בית המשפט פירש את חוק יסוד: השפיטה ככזה שמקנה לפלסטינים אפשרות לעתור לבג"ץ.

אבל רוטמן המשיך להתעקש.
אז הראיתי לו כיצד ב-2018, שרת המשפטים דאז שקד, יחד עם ח"כ בצלאל סמוטריץ', יזמו "מיני-רפורמה", שקבעה רשימת נושאים שבהם פלסטינים לא יכולים לעתור לבג"ץ – אלא לבית המשפט המחוזי בירושלים.
אם אין לפלסטינים זכות לעתור, למה היה צריך לחוקק את הרפורמה הזו?

ודאי לא תופתעו, שרוטמן המשיך למלמל את אותה מנטרה – "אין סעיף חוק מפורש".
בשלב הזה, והיות שאני סתם טמבל שכותב בטוויטר, הפניתי את רוטמן לפסק דין של אלרון, שניתן בהסכמתם של שטיין וכנפי-שטייניץ.
כזכור, רק השבוע רוטמן ושות' היללו את אלרון על הדברים שאמר בכנס לשכת עורכי הדין.

כלומר, לא יכול להיות ספק שאלרון הוא אדם שמבין דבר או שניים במשפטים, הוא לא חלילה סמולני, ואם כל זה לא מספיק אז כאמור גם שטיין וכנפי-שטייניץ הסכימו עם דבריו.
ומה אלרון קבע בפסק דין?
מדובר בפסק דין ממאי 2024, כלומר כזה שניתן על רקע המלחמה והנסיקה במספר המעצרים המינהליים.

העלייה התלולה הזו הביאה להגדלה ניכרת של מספר הדיונים בעתירות בעניינם של פלסטינים שנעצרו מינהלית.
אלרון ציין כי מדובר בעתירות שאין הצדקה לדון בהן בפני הרכב של שופטי בג"ץ, בין השאר משום שממילא העתירות נדחות על סמך מידע מודיעיני שמוצג בפני בית המשפט.
לכן, אלרון פנה למחוקק.

יחד עם שטיין וכנפי-שטייניץ, אלרון הציע לכנסת לעשות אחת משתיים:
או לקבוע בחוק שעתירות שכאלה יתבררו ככלל בפני שופט אחד בלבד (במקום שלושה); או להוסיף את עתירות נגד המעצרים המינהליים לאותה רפורמה של שקד משנת 2018, ולקבוע שגם הן תשמענה בפני בתי המשפט המחוזיים, ולא בבג"ץ.

במילים אחרות, אלרון, שטיין וכנפי-שטייניץ לא ניסו להכחיש את המציאות המשפטית, שהם מבינים אותה לא רע. הם לא כפרו, כמובן, בכך שיש לפלסטינים אפשרות לעתור לבג"ץ נגד מעצרם המינהלי. האפשרות הזו היא בגדר עובדה. היא נתון.
במקום זאת, הם הציעו דרכים לשפר את המציאות בהינתן העובדה הזו.

האם זה הזיז את רוטמן מהדיקלומים שלו? כמובן שלא.
מבחינתו, 58 שנים של מציאות נתונה, מאות שופטים שהכירו במציאות הזו, ואפילו שופט שמרן כמו אלרון שממש התחנן אליו לשנות את החוק – הם כלום ושום דבר לעומת דעתו של מגדלור משפטי כמו שמחה רוטמן.
אם לתפיסתו המציאות שונה, אז ראש בקיר.

התופעה הזו, של הכחשת המציאות במקום התמודדת איתה, היא כמובן לא ייחודית לרוטמן – ומאפיינת חלקים נרחבים מהקואליציה הנוכחית ותומכיה.
הם "לא מכירים" בנשיא עמית; מבחינתם עילת הסבירות בוטלה; בג"ץ פוסק "בניגוד לחוק"; ולא משנה מה הבעיה – הפיתרון הוא תמיד להאשים ולשנוא את "המשפטנים".

לו היה מדובר בעוד טרול בטוויטר – ניחא. אפשר להתעצבן מליצני המשפט הרבים שמופיעים בפיד שלכם, אבל אפשר גם לצחוק עליהם. הם צועקים נורא חזק, והמציאות כמובן לא משתנה.
אבל כאשר מדובר באדם כמו רוטמן, שמחזיק בידיו סמכויות שיכולות לשנות את המציאות, אז לאי-ההכרה בה כבר יש מחיר כבד.

כי מה בעצם רוטמן עושה?
הוא מכחיש את המציאות, מתעלם מכך שסמוטריץ' ושקד שינו אותה (חלקית) לפני שבע שנים, מזלזל בפסק דין של שלושה שופטים – ומתבצר בתפיסה הילדותית שלו את העולם.
במקום להקשיב ולפעול לשינוי החוק, באופן שישפר את הרווחה של כולנו – הוא מעדיף להתנשא ולזלזל בכולם.

וככה, הוא לא רק "מוכיח" לעצמו כמה הוא חכם וצודק, ולעזאזל כל הידע המשפטי שנמצא מחוץ לקופסה שבין אוזניו – אלא שהוא יכול גם להתחמק משינוי המציאות, ובכך לאפשר את המשך הקמפיין תעמולת השנאה נגד בג"ץ.
כי בין ליבוי שנאה נגד בג״ץ, לבין דאגה לאזרחים – רוטמן תמיד יעדיף את האפשרות הראשונה.

בונוס:
״החוקרת״ נגה ארבל נחלצת לעזרת חבר – ובחלוף ציוץ תגובה אחד מדגימה שוב את תופעת הכחשת המציאות.