אתמול הסתיימה אחת הפרשיות המשפטיות המרתקות ביותר שהתבררו בבתי המשפט בעשורים האחרונים, ושכנראה לא שמעתם עליה – פרשת קרקעות הפטריארכיה.
האירוע שסיים את הסאגה הוא החלטה של סולברג לדחות בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון, שפורסם לפני שנה בדיוק.
הנה תמצית הסיפור:
"קרקעות הפטריארכיה" (או "קרקעות הכנסייה") הן כ-520 דונם בשכונות יוקרתיות בירושלים. סמוך לאחר הקמת המדינה, קק"ל שכרה את הקרקעות הללו לתקופה של 99 שנים.
אלא שלזמן יש תכונה מעצבנת, והיא שבסוף הוא חולף. וכך, מה שנראה אז כמו נצח – הוא ממש מעבר לפינה בשנת 2026, ויש חשש שבעוד כ-25 שנים אלפי משפחות ובעלי עסקים פשוט יאבדו את הנכסים שלהם, שיעברו חזרה לבעלות הכנסייה.
מי שניצלו את החשש הזה הם נוכלים, שהתחזו להיות נציגי הפטריארכיה, ש-"הציעו" לקק"ל להאריך את השכירות תמורת סכום עתק של 16 מיליון דולר. קק"ל נפלה בפח, ושילמה לנוכלים.
כאשר התרמית התגלתה, קק"ל ניסתה להגיע להסכם פשרה עם הפטריארכיה (אף על פי שהפטריארכיה כמובן לא היתה קשורה להונאה של הנוכלים). בשלב מסוים, היה נדמה שפשרה כזו אכן הושגה – אבל בהמשך המשא ומתן בין הצדדים "התפוצץ".
קק"ל, שבעצם נשארה בלי כלום – בלי כסף ובלי הסכם פשרה – פנתה לבית המשפט המחוזי, ובפיה טענה יצירתית:
לפי קק"ל, באותו שלב שבו הצדדים "כמעט" חתמו על הסכם פשרה – מבחינה משפטית נכרת ביניהם חוזה מחייב לכל דבר. אומנם, המשא ומתן לא הבשיל להסכם "סופי", אבל די בעקרונות שעליהם הוסכם כדי להוות חוזה שמחייב את הפטריארכיה.
בית המשפט המחוזי דחה את תביעתה של קק"ל, וקבע שלא נכרת חוזה בין הצדדים, אך חייב את הפטריארכיה בפיצויים משום שהוא מצא שפרישתה מהמשא ומתן נעשתה שבלא בתום לב. שני הצדדים לא ויתרו, והגישו ערעור לבית המשפט העליון – שכאמור הוכרע בדיוק לפני שנה.
נקדים ונאמר, שבסופו של דבר בית המשפט העליון פסק לטובת הפטריארכיה, בדעת רוב של גרוסקופף ווילנר, כנגד דעת המיעוט של הנשיא עמית.
פסק הדין שדחה את הערעור הוא כנראה פסק הדין הכי חשוב שפורסם אי פעם בדיני חוזים במדינת ישראל, והוא כולל ניתוח של כמעט כל סוגיה משפטית שקשורה בנושא זה.
לאורך פסקי הדין שלהם, שני ענקי המשפט האזרחי עמית וגרוסקופף פרסו את משנתם לגבי שלל נושאים.
מבין כל אותם נושאים, שניים בלטו במיוחד – הניתוח המשפטי של היסוד המכונה "גמירות דעת" (ו-"מסוימות"), וכן ניתוח של מה שמכונה "דרישת הכתב במקרקעין".
שלא במפתיע, קק"ל ביקשה לקיים דיון נוסף בפסק הדין, וכאמור בקשה זו נדחתה אתמול על ידי סולברג.
קודם כל, הנה (👇) השרשור מהשנה שעברה, סמוך לאחר פירסום פסק הדין, לגבי האופן שבו עמית וגרוסקופף הכריעו בשאלת גמירות הדעת (לא אחזור כאן על הדברים).
סולברג קבע כי "באשר לטענותיה של [קק"ל] הנוגעות להתגבשותו של יסוד גמירת הדעת", הרי ש-"חוות הדעת של הנשיא עמית מזה של השופט גרוסקופף מזה, דנות בשורה ארוכה של סוגיות נכבדות, חשובות וקרדינליות, בדיני החוזים; ברם, עיון בפסק הדין, מגלה כי הלכה בסוגיה זו – לא נתלבנה בו".
כלומר, סולברג מצא שהמחלוקת בעניין זה היתה *יישומית*, כלומר איך מיישמים את הדין הקיים על הנסיבות העובדתיות של הפרשה – אבל שלא היה שינוי הלכתי שיכול להצדיק דיון נוסף.
הסוגייה שגרמה לסולברג להתלבט כהוגן היתה מה שידוע כ-"דרישת הכתב במקרקעין", והנה השרשור על הנושא הזה (👇).
ביחס לכך, סולברג הסכים עם קק"ל שפסק הדין הוא אכן דרמטי, במובן זה שהוא משנה את היחס של בית המשפט העליון לאיזון בין הדרישות הפורמליסטיות לבין השיקולים "המהותיים", או שיקולים של "צדק".
אם תרצו, פסק הדין הוא מיני-מהפכה מבחינה זו שהוא מסיט את הספינה של בית המשפט העליון חזרה לפורמליזם המשפטי של העשורים הראשונים להקמת המדינה, ומרחיק אותה מהתפיסה השיפוטית שהנהיג הנשיא ברק.
עם זאת, סולברג קבע כי עם כל הכבוד והחשיבות של שינוי מגמה פסיקתי – עדיין לא מדובר בהלכה חדשה שיכולה להצדיק דיון נוסף, ובמקום זאת מוטב להמתין להמשך ההתפתחות "האורגנית" של המגמה בפסקי דין עתידיים.
בנוסף, סולברג גם הביא בחשבון את פרק הזמן הארוך מאוד שבו הפרשה מעסיקה את בתי המשפט – שגם הוא תומך בהחלטה שלא לקיים דיון נוסף.
לכן, וכאמור בפתח השרשורון, סולברג דחה את הבקשה לדיון נוסף.
ועד כאן הסיכום המשפטי. אבל בימים שכאלה, אי אפשר בלי הזווית הפוליטית של הדברים, והיא מתחלקת לשניים:
החלק הראשון הוא שסאגת "קרקעות הכנסייה" היא בעצם פצצת זמן מתקתקת, שבסופו של דבר תתפוצץ לכולנו בפרצוף. מי שאמורות לקדם פיתרון למצב המשפטי הסבוך שנוצר הן כמובן הממשלה, ובעיקר הכנסת.
אבל – והטענה אינה רק לממשלה ולקואליציה הנוכחיות – נבחרי הציבור שלנו מתעסקים בהמון שטויות, ומושכים את ידיהם מניטרול המוקש הזה.
ולמרבה הצער, ככל שהזמן יחלוף, כך המחיר שכולנו נשלם בסופו של דבר רק יעלה, כי די ברור שהמדינה לא יכולה להרשות לעצמה מצב שאלפי בני אדם יאבדו פתאום את בתיהם ונכסיהם.
החלק השני, ואולי המעניין יותר, הוא שפסק הדין בפרשה, כמו גם ההחלטה של סולברג מאתמול, הם בעלי חשיבות משפטית אדירה. לא סתם סולברג נדרש ל-26 עמודים (!) רק כדי לדחות בקשה לדיון נוסף.
כאמור, עיקר חשיבותו של פסק הדין הוא בהזזת המטוטלת הפסיקתית חזרה אל הכיוון *השמרני* והפורמליסטי. אם המגמה הזו תימשך, המשמעות היא מחיקה של חלק נכבד ממורשתו המשפטית של ברק, לפחות בתחום דיני החוזים.
פסק הדין, מכל בחינה שאפשר לחשוב עליה, הוא משמעותי הרבה יותר מאשר הספין המטופש של לוין ורוטמן בדבר "חוק ביטול הלכת אפרופים", ופסק הדין גם קידם את התפיסה השמרנית פי כמה וכמה מאשר אותו חוק מטופש.
מאז שהחוק של לוין ורוטמן נחקק, לא השתנה כלום בעולם המשפט הישראלי, ואעשה לכם ספוילר שגם שום דבר לא ישתנה. לעומת זאת, פסק הדין בעניין הפטריארכיה צוטט כבר עשרות פעמים בבתי המשפט במהלך השנה שחלפה, ויצוטט עוד מאות פעמים בעתיד.
אי אפשר לשנות הלכות כאלה באמצעות "פטיש" של חקיקה. הדרך לשינוי היא אורגנית, באמצעות שינוי איטי בתוך בית משפט העליון עצמו. ועיניכם הרואות, שמי שמוביל את השינוי הזה הוא גרוסקופף, שכביכול נחשב ל-"אקטיביסט".
אבל על פסק הדין הכל כך חשוב הזה כמעט אף מכם לא שמע. לעומת זאת, על הספין של "ביטול הלכת אפרופים" קדחו לכם במוח בלי סוף.
