לאחרונה, מתגברים הקולות הקוראים למשרתי המילואים לסרב, כלומר לא להיענות לצווים שנשלחו אליהם, לקראת סבב מילואים נוסף.
גם הפעם, הדיון בסוגיה הזו הוא קודם כל ציבורי. אבל אנחנו ננסה לבחון את הדברים מבחינה משפטית – האם הקריאות הללו מהוות עבירה?
נתחיל בלשון החוק.
עקרונית, עידוד סרבנות יכול להקים חשד לביצוע עבירה של הסתה להשתמטות (לפי החלופה הקבועה בסעיף 109(א) לחוק העונשין), או הסתה לאי ציות (לפי סעיף 110 רישא לחוק זה), כתלות בנסיבות.
אבל כמו שעוקביי הוותיקים יודעים, לשון החוק היא רק התחלת המסע הפרשני.
במדינת ישראל, כפי שידוע לכל מי שחי פה ומעורה בהתרחשויות, היו לאורך השנים קריאות רבות לסרבנות, מכל קצות הקשת הפוליטית ועל רקע שלל טעמים.
היו קריאות כאלה לגבי יהודה ושומרון, על רקע ההתנתקות, במלחמת לבנון ובימי רצועת הביטחון, סביב הסוגיה של גיוס בני ישיבות, וכך הלאה והלאה.
ובגדול, רשויות אכיפת החוק נמנעו באופן עקבי מלנסות "להפליל" את הקריאות הללו.
אתם יכולים לאהוב את זה, יכולים שלא, אבל זו המציאות – העבירות של הסתה להשתמטות ולאי ציות פשוט הפכו למה שמכונה "אות מתה", כלומר סעיפי חוק שאומנם קיימים עלי ספר, אבל אינם נאכפים.
רוצים דוגמה? בבקשה.
בדצמבר 1993, על רקע הסכמי אוסלו, התראיין הרב שלמה גורן ז"ל באמצעי התקשורת, ונשאל האם חייל שמקבל פקודה לפנות ישוב – נדרש לציית לה.
תשובתו של הרב היתה שהחייל חייב שלא לציית, כלומר שחובה לסרב לפקודה כזו.
ואז, כמו היום, היו מי שפנו ליועמ"ש בדרישה לפתוח בחקירה נגד הרב גורן.
עמדת כל הגורמים במשטרה ופרקליטות היתה שאין מקום לפתוח בחקירה, ובסופו של דבר היועמ"ש החליט שאין עניין לציבור בפתיחה בחקירה, וזאת משום שהעמדה שפתיחה בחקירה תעמיק את הקרע בציבור, משום שקריאתו של גורן היתה תיאורטית – וגם משום שמדיניות האכיפה של עבירות אלה היא מאוד מצומצמת.
נגד ההחלטה הוגשה עתירה לבג"ץ, שנדחתה על ידי ברק, בהסכמת זמיר ושטרסברג כהן (אגב, את המדינה ייצג פרקליט צעיר בשם שי ניצן).
בג"ץ קבע כי אין מקום להתערב בהחלטת היועמ"ש, שכזכור לא קבע שאין חשד לביצוע עבירה – אלא שאין הצדקה לאכיפתה.
מקרה נדיר שבו העבירה נאכפה התרחש ב-1997.
באותו מקרה, הואשמו שני נאשמים בכך שהחזיקו כרוזים שככל הנראה נועדו לחלוקה לשוטרים שהוצבו בהר הבית, על מנת שאלה לא יאכפו את הסדר כלפי יהודים שביקשו להתפלל במקום.
בית המשפט זיכה את הנאשמים, משום שלא הוכח שהכרוזים נמסרו לשוטרים, ולכן לא היתה פעולת הסתה כלשהי.
ומאז, שקטה הארץ.
ככל שהצלחתי לבדוק, מאז ובמשך כ-17 שנים – לא היתה שום אכיפה של עבירות הסתה לאי ציות או להשתמטות (אף שכאמור היו קריאות כאלה, משמאל ומימין).
ואז, בשנת 2014, הוגש כתב אישום נגד דב וולפא ושבתאי ויינטראוב, שבו הם הואשמו בהסתה לאי ציות, על רקע שני אירועים – אחד מ-2009 והשני מ-2011.
באירוע מ-2009, הנאשמים ערכו טקס "הענקת צל"ש" לחיילים שהצהירו שלא ישתתפו בפינוי חומש, חילקו כסף מזומן כפרס לחיילים שנשפטו בשל כך למחבוש, והבטיחו תשלום של 1,100 ש"ח לחיילים שיפעלו באופן דומה.
הכנס זכה לתהודה תקשורתית.
האירוע מ-2011 עסק בחייל שסירב פקודה לפנות את מאחז מגרון.
לאחר מכן, התקיים טקס שבו וולפא הביע תמיכה במעשיו של החייל, העניק לו פרס כספי, ואף הבטיח שיעשה כן לחיילים בעתיד. הכנס צולם ותיעוד שלו הועלה לרשת.
שלא במפתיע, הנאשמים טענו להגנה מן הצדק, שכן מדובר בכתב אישום נדיר שבנדירים, תוך שהם מפנים לשלל קריאות דומות שלא הביאו להעמדה לדין.
הפרקליטות הסכימה שאכן מדיניות האכיפה של עבירת ההסתה לאי ציות היא מאוד מצומצמת, אבל במקרה הנוכחי יש נסיבות קיצוניות – הענקת פרס כספי (והבטחת תשלום למסרבים בעתיד), התהודה בתקשורת, והעובדה שמדובר בשני אירועים.
בית משפט השלום קיבל את עמדת הפרקליטות, וטענת ההגנה מן הצדק נדחתה.
בעקבות זאת, התנהל משפט. בסופו, תאמינו או לא, הוכחו כל עובדות כתב האישום – אבל הנאשמים זוכו. וכל כך למה?
השופטת ג'ויה סקפה שפירא, שאולי נתקלתם בשמה מאחר שהקואליציה סירבה לקדם אותה בשל "שמאלנות" – עשתה מהלך פרשני מאוד מרחיק לכת, שהוסיף לסעיף העבירה תנאי שלא קיים בו.
סקפה שפירא קבעה, שמאחר שמדובר בעבירה שאכיפתה פוגעת בחופש הביטוי – צריך לקרוא לתוך לשון החוק גם תנאי של "מבחן הסתברותי". ומה זה אומר?
המשמעות היא שאין די בכך שתוכן הקריאות מהווה הסתה – אלא צריך להוכיח שקרוב לוודאי שבעקבות השמעת התכנים המסיתים גם יתרחש אי ציות בפועל.
כאמור, מדובר בתנאי שאין לו זכר בלשון החוק. בית המשפט "קרא" אותו לתוך הסעיף באמצעות מה שמכונה "חקיקה שיפוטית", וזאת על מנת להגן על הערך של חופש הביטוי.
לגופם של דברים, סקפה שפירא מצאה שהמבחן ההסתברותי המחמיר לא התקיים, וזאת אף על פי שכאמור הנאשמים הבטיחו תשלום כסף.
לפי סקפה שפירא, הנאשמים אינם "בעלי מעמד ציבורי מיוחד"; הפנייה נעשתה לכלל חיילי צה"ל ולא היתה קונקרטית; לא ברור המתאם בין תמריץ כספי לבין אקט אידיאולוגי כמו סירוב פקודה; וכן הזמן שחלף שבו הוכח שלא היו אירועי סירוב פקודה המוניים.
לפיכך, סקפה שפירא קבעה שיש לזכות את הנאשמים.
המדינה לא ויתרה – וערערה לבית המשפט המחוזי.
בית המשפט המחוזי קבע, פה אחד, שהוא מסכים לפרשנות של בית משפט השלום לפיה צריך לקרוא לתוך סעיף העבירה מבחן הסתברותי של "ודאות קרובה", וכן מסכים למסקנה לפיה בנסיבות העניין המבחן הזה לא התקיים – ולכן הותיר את זיכוי הנאשמים בעינו.
בצעד חריג מאוד (מאוד), המדינה החליטה להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.
בית המשפט העליון דן בבקשה בהרכב של שלושה שופטים – אבל בסופו של דבר החליט שלא לתת רשות ערעור, אף על פי שהתיק "אכן מעורר סוגיה משפטית מעניינת, חשובה ובעלת השלכות לעתיד", וזאת בעיקר בשל חלוף הזמן.
במילים אחרות, בית המשפט העליון לא קבע הלכה, ולא אישרר את הפרשנות המשפטית של בתי משפט השלום והמחוזי – אבל גם לא התערב בפרשנות הזו.
לכן, אומנם אי אפשר להגדיר בפסקנות מה הפרשנות המחייבת לגבי הסתה לאי ציות (שמן הסתם כוחה יפה גם להסתה להשתמטות) – אבל אפשר כמעט לעשות זאת.
ולפי המצב המשפטי, כפי שהוא משתקף מפסקי הדין של בתי המשפט השלום והמחוזי בפרשת וולפא – הרף הנדרש לצורך העמדת נאשם לדין בגין הסתה לאי ציות או להשתמטות הוא רף מאוד גבוה.
קריאות מילוליות בלבד לא יספיקו, וגם כאשר נלווים אליהן מעשים – צריך הוכחה שקרוב לוודאי שתהיה תוצאה של השתמטות.
במילים אחרות, אם כאשר דמויות לא אלמוניות – בטח ביחס לדב וולפא – ערכו כנסי הערכה לחיילים שסירבו פקודה או הצהירו שיסרבו פקודה, תיעדו את הכנסים ושידרו אותם, ובעיקר כאשר הם העניקו פרס כספי "עבור" סירוב הפקודה והבטיחו תגמול לסירוב עתידי, וכל זה לא הביא להרשעה – אז מה כן יביא?
מה שבטוח לא מספיק לצורך כך זה ציוצים בטוויטר, ואפילו לא נאומים חוצבי להבות – במיוחד כל עוד הקריאות הן כלליות ואינן מלוות בשום אקט ממשי.
כך שאפשר בהחלט להמשיך ולקיים את הדיון הציבורי בנושא הסרבנות והמשך ההתייצבות למילואים. אבל נדמה שאפשר לחסוך מכולנו את המכתבים הנזעמים ליועמ"ש.
קישורים למסמכים המלאים:
הרב גורן – זיכוי משנת 1997 – החלטה בטענת הגנה מן הצדק – הכרעת דין וולפא השלום – פסק דין וולפא ערעור למחוזי – web.archive.org ↗
ושישובו כבר החטופים️
