קמפיין תעמולה חדש

מסתבר שהקשקוש הזה עדיין כאן:
בחודשים האחרונים, ומסיבות שנעמוד עליהן בהמשך, מתנהל קמפיין תעמולה חדש בגנות בג"ץ.
במרכז הקמפיין: נתונים אשר מלמדים על כך שרוב העתירות לבג"ץ, שבהן מתקיים דיון בעל פה, עוסקות בפלסטינים. ומכך אנו למדים, כמובן, ש-"בג"ץ מסייע לאויב בזמן המלחמה".

בואו נפרק.
ראשית, צריך להבין שמדובר בסטטיסטיקה ״מהונדסת״.
למי שלא יודע, בית המשפט העליון דן בהרבה מאוד סוגי הליכים – ערעורים פליליים, אזרחיים, ומינהליים; עררי והארכות מעצר; ערעורי פסלות שופטים; בקשות להעברת מקום דיון; ועוד.
ובין השאר, בית המשפט העליון "מתפקד" גם כבג"ץ.

זאת אומרת, שכבר בשלב הזה אנחנו מבינים שכדי "לנפח" את הנתונים – התועמלנים הפרידו בין העתירות לבג"ץ, שהן רק חלק קטן מכלל התיקים שבהם עוסק בית המשפט העליון, לבין כל השאר.
בנוסף, כדאי לדעת שחלק גדול מהעתירות לבג"ץ, כלומר ההליך שממנו נגזרו הנתונים – בכלל לא מגיע לדיון בעל פה.

במילים אחרות, ובניגוד לאופן שבו חלק מהקוראים הבין את הנתונים שהוצגו בפניו – לא מדובר במצב שבו בית המשפט העליון מקדיש את מרבית זמנו ל-"ענייני ערביי יו"ש ועזה".
הסטטיסטיקה המדוברת התעלמה מכל ההליכים שאינם עתירות, וגם מעתירות שנדחו על הסף, ולא התקיים בהן דיון בפני שופטים.

שנית, לא בדקתי את הנתונים עצמם, אבל אני מוכן להניח שהם קרובים לאמת. כלומר, לצורך ענייננו, נסכים שרוב גדול מהדיונים בעל פה, שמתקיימים בעתירות לבג"ץ – הוא הליכים שהוגשו על ידי פלסטינים.
מה שלא ממש מספרים לכם (אם כי ארז תדמור מלמל משהו בנושא), זה מה המהות של אותם הליכים.

ובכן, הרוב המוחלט של העתירות שמגישים פלסטינים לבג"ץ – עוסק במעצרים מינהליים. כלומר, מדובר בעתירות שמגישים תושבי איו"ש, שנעצרו על סמך מידע מודיעיני, וללא משפט, נגד ההחלטה לעצור אותם.
הדרך היחידה שלהם שעניינם יובא בפני בית משפט ישראלי, שאינו צבאי – היא באמצעות עתירה לבג"ץ.

וכעת צריך להתחיל בפירוק משנה:
אם לא ידעתם, בעת האחרונה יש יותר מ-3000 (!) עצורים מינהליים פלסטיניים, שכלואים בבתי סוהר בישראל. לעומת זאת, יש כיום אפס עצורים מינהליים יהודים, כי השר כ"ץ החליט שהוא לא מוכן לחתום על צווים נגד יהודים.
ומה קרה בתקופת כהונתו של גלנט כשר הביטחון?

בתקופה זו, היו מספר חד-ספרתי של עצורים מינהליים יהודים, אם לא פחות מכך.
ובכל פעם שהוצא צו מעצר נגד יהודי, אותם גורמים ממש, שמנהלים את הקמפיין נגד בג"ץ – הזדעקו נגד האקט האנטי-דמוקרטי של מעצר ללא משפט.
ולשם שינוי, הם צדקו. מעצר מינהלי הוא באמת אקט בעייתי מבחינה דמוקרטית.

אבל איך אפשר מצד אחד לצרוח בקולי קולות נגד כל מעצר מינהלי של כל יהודי, ומצד שני לטעון שאסור לתת לפלסטיני אפילו הזדמנות לעתור נגד מעצרו?
במילים אחרות, אם לדעתכם מעצר מינהלי הוא בעייתי, לכל הפחות תסכימו שצריך לאפשר לעצור לטעון נגד זה בבית המשפט. או שפשוט תצהירו שאתם גזענים.

נמשיך.
מאחר שאנשים לא ממש אוהבים שעוצרים אותם ללא משפט, הפלסטינים שנעצרו מינהלית עותרים לבג"ץ. וכאן נכנס עוד משהו שערוץ 14 והתנועה "למשילות" לא מספרים לכם.
כל העתירות הללו, מאה אחוז מהן – נדחות. פעם אחר פעם אחר פעם השופטים מעניינים במידע המודיעיני, ודוחים את העתירות.

אבל, אין שום דרך לדחות את העתירות הללו ללא דיון, להבדיל מהרבה מאוד עתירות אחרות שנדחות על הסף. אין אפשרות חוקית להכריע בעתירות שכאלה ללא דיון בעל פה.
וכך נוצרת הסטטיסטיקה המעוותת שמכונת התעמולה מייצרת, כי כזכור היא עוסקת רק בעתירות לבג"ץ, ורק בכאלה שהתקיים בהן דיון.

בנוסף לכל אלה, יש גוף שיכול לשנות את המציאות הזו, שבה שלושה שופטי בג"ץ צריכים לשבת במאות עתירות נגד מעצרים מינהליים של פלסטינים. לגוף הזה קוראים הכנסת.
ביהמ״ש העליון, שמטפל בכל שנה בכ-10,000 תיקים, נמצא כבר תקופה ארוכה באיוש חסר, ומכהנים בו רק 12 שופטים במקום 15 בהרכב מלא.

בעקבות המלחמה, מספר העצורים המינהליים זינק בחדות – ויחד איתו זינק גם מספר העתירות שהוגשו.
כלומר, לא זו בלבד ששופטי העליון היו מאז ומעולם בעומס עבודה אדיר, שהוחמר בשל אי-מינוי שופטים חדשים – המעצרים המינהליים הרבים ממש "סותמים" את השופטים, ופוגעים בשירות שכולנו מקבלים.

לכן, השופטים פנו למחוקק, באמצעות החלטותיהם, וביקשו שהכנסת תשנה את החוק, כך שלפחות יתאפשר לדון בעתירות הללו בשופט אחד, במקום בשלושה.
אבל האם ליריב לוין או לשמחה רוטמן יש רצון לעזור לשופטים, לייעל את המערכת או אפילו לדאוג לנו, אזרחי המדינה – ולוותר על קמפיין תעמולה נגד בג"ץ?

אני מניח שהתשובה ברורה.
לפני שנסיים, נספר לכם סיפור, שהתרחש אי שם בתקופת הברונזה, כלומר בשנת 2018.
באותם ימים, כיהנה בישראל שרת משפטים בשם איילת שקד. היא אומנם לא היתה ביביסטית, אבל כן היתה בעלת השקפת עולם ימנית ושמרנית. ובניגוד לשר המשפטים הנוכחי – היא באה לעבוד ולא לריב.

בתקופה שלה, לא היו "ברוגזים", גם לא "חרמות", בבית המשפט העליון תמיד כיהנו 15 שופטים – ואפילו, לא תאמינו, דברים קרו. בניגוד ליריב לוין שעושה המון רעש אבל לא מקדם כלום, איילת שקד ממש עשתה.
אחד הדברים שהיא עשתה זה "מיני רפורמה" לגבי הליכים שמגישים פלסטינים מיהודה ושומרון.

בשנת 2018, עבר בכנסת חוק, אשר קבע כי לגבי הליכים מסוימים – פלסטינים ידרשו לעתור לבית המשפט המחוזי בירושלים, ולא לבג"ץ.
אני מניח שרובכם כבר לא זוכרים במה מדובר, אבל החוק הזה עשה באותם ימים הרבה רעש, וכמובן זכה למחמאות בערוץ 14 (ובימין) – ולביקורת חריפה ב-"הארץ" (ובשמאל).

ולמה אני מספר לכם את זה?
משום שאם יסכה בינה באמת רוצה שבג"ץ לא "יסייע לאויב בזמן מלחמה" – היא מוזמנת לבקש מפטרונה שמחה רוטמן שייזום תיקון חוק שיגדיר שגם עתירות של פלסטינים נגד מעצרם המינהלי לא יוגשו לבג"ץ.
אלא שאיכשהו יש לי תחושה ששניהם יעדיפו להמשיך לטנף, במקום אשכרה לעבוד.

קישורים לכתבות המלאות שאוזכרו בשרשור:
https://www.c14.co.il/article/212772
haaretz.co.il ↗
ושישובו כבר החטופים️