ביום ראשון השבוע דחה בית משפט השלום בתל אביב – יפו (השופט אביים ברקאי) תביעת דיבה שהגיש העיתונאי לשעבר אלי ציפורי נגד יהודה שפר, שכיהן בעבר כמשנה לפרקליט המדינה.
מעבר לפיקנטריה שבפסק הדין, שעוסק בשתי דמויות מוכרות יחסית – יש לו גם חשיבות משפטית לא מבוטלת.
נתחיל, כרגיל, בעובדות:
אלי ציפורי, למי שלא יודע, היה בעבר עיתונאי כלכלי, וזכור בעיקר בשל עבודתו ב-"גלובס". בשלב מסוים, באמצע העשור הקודם, ומטעמים שאינם מענייננו, ציפורי חווה התגלות כלשהי שהפכה אותו לגרופי אדוק של נתניהו.
במיוחד, ציפורי התאהב בתחום המשפט וב-"תיקי האלפים".
ציפורי החל לעסוק באינטנסיביות רבה בהליכים משפטיים בכלל, וב-"תיקי האלפים" בפרט, הגדיר את עצמו כבר סמכא בנושאים אלה, הגן בלהט על נתניהו – וזכה לתהילת עולם בקרב הקהל הביביסטי.
בשנים הראשונות של שמיעת המשפט, ציפורי גם הקפיד להיות נוכח בדיונים, בהם התנהג בגסות ובברוטאליות.
בתאריך 23.5.2022 פירסם גידי וייץ בעיתון "הארץ" טור ביקורתי מאוד בנוגע להסתה מצד נתניהו כלפי מערכת המשפט.
במסגרת הטור, וייץ התייחס בהרחבה להתנהלותו של ציפורי בבית המשפט, שאותה כינה וייץ כ-"הפעלת טרור נפשי" וכהטרדה.
ציפורי כונה "משפריץ פסולת מהמקלדת" ו-"ממטרת גידופים".
יהודה שפר, לשעבר בכיר בפרקליטות (אבל באמת), שאז התראיין רבות בנוגע ל-"תיקי האלפים" – שיתף את הטור של וייץ, והוסיף את המלל הבא:
"קראו על אווירת טרור ואלימות מילולית כנגד פרקליטים ועיתונאים מצידו של אלי ציפורי". במקום אחר כתב שפר שציפורי "מאיים ומטריד עיתונאים ופרקליטים".
על כך הגיש ציפורי נגד שפר תביעת לשון הרע (וכן אינספור עילות אחרות, שאין להן שום רלבנטיות לענייננו, פרי מוחם הקודש של עורכי דינו).
בשורה התחתונה, התביעה נדחתה משני טעמים, כאשר די היה בכל אחד מהם בפני עצמו כדי להביא לדחיית התביעה.
נתחיל דווקא בטעם השני, והמוכר יחסית.
טענת ההגנה המרכזית של שפר היתה "אמת דיברתי".
בתמצית, מהותה של טענת הגנה זו היא שהנתבע מאשר שאכן פירסם את הדברים, אך מדובר בטענות אמת (וגם כאלה שיש בהן "עניין ציבורי", אבל נזניח את התנאי הזה). כלומר, יתכן שהפירסום אכן פגע בתובע – אבל מדובר בפירסום דברי אמת, לכן בפירסום מוגן.
כדי להוכיח את טענתו זו, שפר זימן לעדות שורה ארוכה של עיתונאים אשר נכחו בדיונים ב-"תיקי האלפים", וסיפרו על התנהלותו של ציפורי במהלכם.
ברקאי קבע כי "התמונה שעולה ממכלול העדויות והראיות שהובאו באשר להתנהגות [ציפורי] – היא תמונה מעט מטרידה. [ציפורי] מצטייר כאיש ריב ומדון".
כן תואר ציפורי כמי ש-"מחבל בעבודה העיתונאית של אנשי תקשורת, מהלך אימים על הנמצאים בסביבת בית המשפט… נוהג לצלם בהתראה ובאופן מאיים עיתונאים ועורכי דין… מעורב בתגרות מילוליות, אשר כנטען הוא היוזם אותן".
בהתאם, ברקאי מצא את ציפורי כאדם שפועל בכוחניות, ואת מעשיו כהטרדה.
לפיכך, ברקאי קבע כי ציפורי "אכן השליט אווירת אלימות מילולית כנגד פרקליטים ועיתונאים", וכן כי בנסיבות העניין, ולפי "שפת העם וכנהוג", בהחלט ניתן לראות את מתקפותיו של ציפורי כ-"טרור".
מכאן, ששפר הוכיח שתיאורו את התנהלותו של ציפורי היה אמת – והוא נהנה מהגנת "אמת דיברתי".
כעת, נחזור לטעם הראשון שבגינו התביעה נדחתה, והמעניין יותר מבחינה משפטית, והוא "ברירת נתבעים".
ומה זה לעזאזל "ברירת נתבעים"?
ובכן, רובכם ודאי מכיר את המונח "אכיפה בררנית", הלקוח מהדין הפלילי, שתמציתו טענה לפיה רשויות המדינה פועלות באופן שמפלה בין חשודים ונאשמים שונים.
בפסיקה נקבע כי נאשם יכול להוכיח שפעלו כלפיו באכיפה בררנית, והפלו אותו לרעה לעומת אחרים שכביכול ביצעו מעשים דומים אך לא הועמדו לדין (או הואשמו בעבירות קלות יותר) – והדבר יכול להקים לו טענת "הגנה מן הצדק", ולהביא לביטול כתב האישום או לחלופין להקלה בעונש, במידה שהורשע.
במספר פסקי דין בעבר, ובעיקר במה שידוע כ-"הלכת וקנין" שקבעה לאחרונה הלכה לגבי "תביעות השתקה", נקבע שיכולה להיטען טענה דומה גם לגבי תביעות אזרחיות, ולאו דווקא לגבי הליכים פליליים שאותם מנהלת המדינה.
מצב זה מכונה "תביעה בררנית", או – כפי שהוגדר בהלכת וקנין – "ברירת נתבעים".
כלומר, כאשר אדם הגיש תביעה נגד אחר, הנתבע יכול לנסות לבסס טענה לפיה מדובר ב-"ברירת נתבעים", במובן זה שהתובע בחר להגיש תביעה רק נגדו (או רק נגד מספר נתבעים) – אבל בחר שלא להגיש תביעה נגד אחרים, שעשו מעשים דומים.
ובעיקר, שהברירה בין הנתבעים השונים נעשתה מטעמים לא ענייניים.
לדוגמה, נניח שאדם מסוים תובע בגין פירסום כלשהו, שנעשה על ידי אדם עם תהודה ציבורית משמעותית.
לאחר מכן, משתמש זניח ברשת חברתית הדהד את הפירסום. אם התובע יתבע רק את המשתמש הזניח, ולא את המפרסם המקורי – הדבר עשוי להקים לנתבע טענת הגנה של "ברירת נתבעים" שאינה מטעמים מוצדקים.
ובענייננו, ברקאי קבע שזה בדיוק מה שציפורי עשה:
הוא לא תבע את גידי וייץ, מפרסם הטור ששפר הדהד. הוא גם לא תבע עיתונאים אחרים, בעלי טראפיק גדול משל שפר, שכתבו נגד ציפורי דברים דומים ואף בוטים יותר.
במקום זאת, הוא תבע רק את שפר – אדם פרטי, שאין שום גוף תקשורת שעומד מאחוריו.
ברקאי הגיע למסקנה שציפורי "הקפיד ונזהר לברור את הנתבעים, כך שהתביעה הוגשה רק כנגד מי שאין מאחורי גוף עיתונאי", ולכן "יש בכך משום ברירת נתבעים בעייתית ונטולת הצדקה".
ציפורי בחר בקפידה רק את שפר, והתעלם מכל השאר – ללא שום סיבה עניינית.
לכן, התביעה נדחתה גם מטעם זה לבדו.
ולמה זה מעניין?
ובכן, משום שככל שהצלחתי לבדוק – מדובר בתקדים. זו הפעם הראשונה שבה תביעה נדחית בשל "ברירת נתבעים" פסולה שכזו.
אומנם, מדובר כמובן בפסק דין של בית משפט שלום, וככזה הוא לא הלכה מחייבת, וגם לא פסיקה מנחה. ובכל זאת, בטח בעידן הרשתות החברתיות, זה בהחלט משמעותי.
כידוע, כל ישראל תובעים זה בזה, ובתי המשפט מוצפים בתביעות דיבה בגין פירסומים ברשתות החברתיות.
התקדים הזה יכול להעלות בלא מעט מקרים שבהם התובעים מגישים תביעה רק נגד חלק מהמפרסמים (או רק חלק מהמרטווטים, אם נשתמש במונחי טוויטר), מבלי שיש להם הסבר מדוע בחרו לפעול כך.
יהיה מעניין לראות האם ציפורי יגיש ערעור, גם בסוגיה זו וגם בכלל, וכן לעקוב האם בית המשפט המחוזי יאשרר את קביעתו של בית משפט השלום. אם כן, אז כבר יהיה מדובר בתקדים משמעותי יותר.
ועד כאן פסק הדין.
אבל לא נסיים בלי לומר משהו על הדמויות עצמן – התובע ציפורי, והנתבע שפר.
בהשוואה לשיח הציבורי בכלל, לרשתות החברתיות בפרט, ובמיוחד לגבי הטוויטר – שפר הוא אחד המשתמשים המתונים והמנומסים.
ציפורי לעומתו הוא אולי ה-דוגמה ה-מובהקת להזנייה מוחלטת של השיח, ולשבירת כל מוסכמה לגבי גבולות ותחתיות ההתבטאויות הלגיטימיות.
שפר פשוט היה מטרה נוחה עבור ציפורי.
ציפורי כבר נכווה בעבר בהליכים משפטיים, כיום הוא גם נאשם בפלילים, ועוד צפויות לו התדיינויות רבות שהפה המטונף שלו סיבך אותו בהן.
מאחר שאין שמחה כמו השמחה לאיד, מצאתי נחמה לא קטנה בכך שהפעם הוא מצא את עצמו לבדו. כולם נשא הרוח. והוא נשאר עם חיוב בהוצאות משפט בסך 25 אלף ש"ח.
מי שעד לפני כמה שנים היה כוכב תקשורת, שנבחרי ציבור התייחסו אליו, הוא זומן לאולפנים, וה-"מאמרים" והציוצים שלו זכו לתהודה רבה ברשת – נזרק לכלבים.
אף אחד לא מתעניין בו, איש לא צייץ להגנתו, ופסק דין שבו נקבע שהתנהלותו היתה בגדר "טרור" – לא עורר אפילו מיני-סערה בחוגים הביביסטים.
כך חולפת לה תהילת העולם במכונת התעמולה הביביסטית.
כל עוד צריך אותך – מלקקים לך, מרימים לך, ובעיקר משתמשים בך. אבל ברגע שאתה מפסיק לספק תועלת למשפחת המלוכה, ולא משנה כמה תרמת עד אז, ובעיקר כאשר אתה לא יכול לגרום לנזק – אתה תעשה היכרות עם גלגלי האוטובוס.
נתראה בשופרות הבאים.
