ביום 30.11.2017 נרצח החייל רון קוקיה ז"ל. בעקבות הרצח, שהוגדר מיד כפיגוע טרור, נפתחה חקירת שב"כ.
כפי שנראה בהמשך, חקירת מעשה הרצח עצמו הביאה להרשעה "פשוטה". עם זאת, הפרשה כללה כמה הסתעפויות צדדיות שהפכו לדרמה משפטית – שהגיעה אתמול לנקודת שיא.
על פרשת רצח קוקיה ז"ל צריך לכתוב ספר, או לפחות להקליט פודקאסט. אבל, אנחנו בטוויטר – אז בואו ננסה לדבר על הדברים ממש (ורק) על קצה המזלג.
כבר למחרת הרצח נעצרו חאלד אבו ג'ודה ואחיו למחצה זאהי, בחשד למעורבות בפיגוע.
בתום חקירתם, ולפני בדיוק 6 שנים, הוגשו נגדם כתבי אישום נפרדים.
בגדול, כתבי האישום חולקו לשני חלקים.
חלק אחד עסק ברצח עצמו: לפי הנטען, חאלד – שהיה בקשר טלפוני רציף עם זאהי לפני המעשה – התנפל על קוקיה, רצח אותו באמצעות דקירות סכין, חטף את נשקו של קוקיה ונמלט. לאחר מכן, חאלד פגש בזאהי, הציג בפניו את הנשק והשניים הטמינו אותו באדמה.
החלק השני עסק בהתרחשויות *לפני* הרצח: בחלק זה נטען כי חאלד החליט לבצע פיגוע טרור במתווה של רצח חייל וחטיפת נשקו, ובשלב מסוים שיתף בכך את זאהי.
בהמשך, השניים החלו לבצע סיורים רכובים במטרה לאתר חייל ולרצוח אותו, אך לא הצליחו למצוא חייל בודד – ולכן לא הוציאו את תוכניתם אל הפועל.
התשתית הראייתית שהמדינה החזיקה בה בפתח ההליכים המשפטיים, שכאמור נוהלו *בנפרד* נגד חלאד ונגד זאהי, נראתה איתנה למדיי.
בראש ובראשונה, הן חאלד והן זאהי הודו בחקירותיהם בחשדות נגדם ואף הפלילו זה את זה. בנוסף, נאספו ראיות לגבי התקשרויות בין השניים, בעיקר סמוך לפני ואחרי הרצח.
בכל הנוגע בהליך נגד חאלד, שכאמור ביצע את הרצח בפועל, התשתית הראייתית שהציגה המדינה נותרה איתנה גם במרוצת ההליך. ביחס לחלק הראשון, הוא הורשע בביצוע הרצח, ואפילו לא ערער על כך.
עם זאת, ביחס לחלק השני, ואף על פי שנקבע שהוכחו הסיורים שביצע עם זאהי לפני כן – התרחשה הדרמה הראשונה.
הטענה של המדינה היתה שהסיורים האלה, שהיו בעצם התחלת הוצאה לפועל של פיגוע טרור – מגבשים עבירה של *ניסיון* לרצח. כלומר, הטענה היתה שהמעשים של חאלד וזאהי, אף שלא הסתיימו בפיגוע, עולים כדי *ניסיון* לבצע פיגוע.
אבל, ביהמ"ש המחוזי, ואחריו ביהמ"ש העליון, *דחו* את הטענה הזו.
בתי המשפט קבעו שהמעשים של חאלד וזאהי לא מספיקים כדי שיחשבו כניסיון.
כדי להבין את הקביעה, נדמיין סקאלה של התקדמות המעשים, שבתחילתה האדם מהרהר בכוונה לבצע פיגוע, ובסופה פיגוע שיצא אל הפועל. ככל שעולים במעלה הסולם, כך האדם ביצע יותר ויותר מעשים – אסף מודיעין, הצטייד בנשק, וכו'.
איפשהו בסקאלה הזו יש נקודה קסומה שבה המעשים כבר לא נחשבים כתכנון העבירה – אלא עולים כדי ניסיון לבצע אותה.
ומבחינה משפטית, לאבחנה בין שלב התכנון לבין שלב הניסיון יש חשיבות עצומה, כי בעיקרון מעשי תכנון (המכונים "הכנה" בשפה משפטית) אינם עבירה, ואילו ניסיון הוא דווקא כן.
אבל, כמו בכל דבר במשפטים, לכל כלל יש יוצאים מן הכלל. ולכלל לפיו תכנון אינו עבירה יש חריגים, שאחד מהם הוא תכנון של מעשה טרור:
כאשר אדם מתכנן לבצע פיגוע, אז גם אם הוא לא ניסה לבצע את הפיגוע – עדיין מדובר בעבירה. ולכן, חאלד הורשע בתכנון "בלבד", אך זוכה מעבירת הניסיון שיוחסה לו.
בסופו של ההליך נגד חאלד הוא הורשע אם כן ברצח עצמו, זוכה מניסיון רצח אך הורשע בהכנה של מעשה טרור – הכנה שהיא הסיורים שביצע יחד עם זאהי.
וזה מביא אותנו להליך נגד זאהי, שכאמור *לא* ביצע את הרצח עצמו, אך הואשם בכך שביצע עם זאהי את אותם סיורים מוקדמים, וכן שהיה *מעורב* ברצח.
המדינה טענה שזאהי מעורב ברצח בכך שחאלד התקשר אליו סמוך לפני שרצח את קוקיה ז"ל ועדכן אותו, באמצעות מילות קוד מוסכמות, שהוא עומד לבצע את הפיגוע – וכן דיווח לו לאחר שביצע אותו.
בנוסף, וכאמור לעיל, זאהי סייע לחאלד לאחר הרצח, לרבות בהחבאת הנשק שנגנב מקוקיה והסכין ששימשה לרצח.
התשתית הראייתית נגד זאהי היתה דומה לזו שהיתה נגד חאלד, ומנקודת המבט של המדינה נראתה "מבטיחה" – זאהי הודה בחקירה בחשדות נגדו, וגם הופלל על ידי חאלד.
ואז הדברים התחילו להסתבך.
קודם כל, זאהי טען שיש לפסול את הודאותיו בשב"כ ובמשטרה בגלל אמצעי לחץ שונים ומשונים שהופעלו כלפיו.
לטענות כאלה, כמו שחלקכם כבר יודע, קוראים "טענות זוטא". אם נאשם מעלה אותן, מתקיים "משפט זוטא" שבו בית המשפט מכריע תחילה האם ההודאה שהנאשם מסר בעת שנחקר היא קבילה או לא.
בהחלטה במשפט הזוטא, ביהמ"ש המחוזי האמין לחוקרים, לא האמין לזאהי – ובכל זאת פסל את רוב ההודאות. איך זה יתכן?
מסתבר, שלחקירה של זאהי היו שלושה שלבים: שבוע של חקירות, אחריו שבוע שבו לטענתו של זאהי נערך כלפיו תרגיל חקירה, ואז חידוש של החקירות.
לטענת זאהי, במהלך אותו תרגיל מדובב העביר לו "מסר מהסנגור" שלו, שבו התבקש להודות ולאשר חלקים מההודאה שאותה מסר חאלד, ואם יעשה כן – ישתחרר לביתו.
האם באמת מדובב פגש בזאהי והעביר לו "מסר" לפיו הסנגור שלו מייעץ לו להודות ולמסור פרטים מסוימים?
זו היתה, כאמור, טענתו של זאהי. מטבע הדברים, היינו מצפים שהמדינה תנסה להפריך את הטענה הזו, באמצעות עדים מטעמה.
אבל, זה לא קרה. בפועל, המדינה החליטה שהיא לא מנסה לסתור את הטענה.
על ההתרחשויות באותו פרק זמן שבו בוצע אותו תרגיל חקירה נטען – הוצאה תעודת חיסיון. זה אומר, שאסור לעדים מטעם המדינה לדבר על מה שקרה באותם ימים, ובית המשפט מצידו לא יכול לחייב עדים להשיב על כך.
בפועל, המשמעות היתה שהטענה של זאהי לפיה הועבר לו "מסר מהסנגור" – נותרה ללא מענה.
כלומר, המצב שנוצר הוא שמצד אחד זאהי טען טענה לגבי פעולה בעייתית מצד מדובב, ומצד שני המדינה לא אישרה ולא הכחישה את הטענה. בסיטואציה כזו, לא נותרה לבית המשפט ברירה אלא לצאת מתוך הנחה שהאירוע הנטען אכן התרחש.
המשמעות המשפטית של אירוע כזה היתה פסילת כל ההודאות שנמסרו לאחריו.
כלומר, אחד הבסיסים הראייתיים המרכזיים שעליהם התבססה המדינה, בדמות ההודאות של זאהי – קרס.
אבל, למדינה היה עוד בסיס ראייתי נגד זאהי, בדמות ההפללה של חאלד. אלא שגם הבסיס הזה התערער מאוד במרוצת ההליך, וביהמ"ש המחוזי קבע שקשה מאוד לקבוע עובדות על סמך דבריו של חאלד בחקירותיו.
נוצר אם כן מצב שבו בתי המשפט "מדברים בשני קולות":
במשפטו של חאלד, ההודאות שלו בחקירה נמצאו מהימנות, והוכיחו את עובדות כתב האישום שהוגש נגדו.
לעומת זאת, במשפטו של זאהי – ההודאות של חאלד נמצאו בעייתיות, והשופטים קבעו שהם מוכנים להסתמך עליהן רק אם הן מחוזקות בראיות נוספות.
ואיפה היו ראיות נוספות שכאלה?
כאמור, לגבי הרצח עצמו יש גם תיעוד של תקשורת בין חאלד לבין זאהי, הן לפני הרצח והן לאחריו. לכן, השופטים קבעו שהמעורבות של זאהי במעשה הרצח הוכחה.
לעומת זאת, לגבי הסיורים המוקדמים לא היו ראיות ממשיות מלבד ההפללה של חאלד, ולכן נקבע שהם לא הוכחו.
במילים אחרות, המדינה נכנסה להליך המשפטי נגד זאהי כאשר היא מחזיקה בהודאות שלו, בהפללה שלו על ידי חאלד ובראיות על תקשורת ביניהם.
במרוצת ההליך, ההודאות וההפללה "נפלו", והדברים היחידים שהמדינה הצליחה להוכיח הם הפרטים שחוזקו בראיות בדמות התקשרויות בין השניים בסמוך לרצח.
אבל הדרמה לא נעצרה כאן.
השלב הבא היה בחינת המעורבות של זאהי במעשה הרצח, שבאה לידי ביטוי בעדכונים של חאלד לקראת הרצח, בדיווח על ביצועו ואז בסיוע של זאהי לאחר מעשה. איזה עבירה אפשר לייחס לזאהי בגין כך?
ביחס לכך, בית המשפט החליט להרשיע את זאהי בעבירה שלא יוחסה לו בכתב האישום.
זוכרים שכתב האישום חולק לשני חלקים?
בסוף הדרך, השופטים בעצם החליטו להסתכל על שני החלקים כעל מכלול אחד. אומנם, הסיורים הרכובים לא הוכחו, אבל כן הוכח שחאלד וזאהי ניהלו ביניהם שיח ממושך למדיי על כוונה לפגוע בחייל ולחטוף את נשקו, וכאמור גם היו בקשר סביב אירוע הרצח עצמו.
במצב כזה, שבו *שני* אנשים לפחות מתכננים לבצע עבירה – קם עוד חריג לכלל לפיו תכנון לבדו אינו עבירה. לחריג הזה קוראים "קשירת קשר".
כלומר, אם אדם בודד מתכנן לבצע פשע – אז התכנון כשלעצמו אינו עבירה. אבל, אם מדובר ביותר מאדם אחד, אז עצם התכנון המשותף שלהם הוא עבירה מסוג קשירת קשר.
ואם לא די בכל הדרמות עד כה, גם בשאלה באיזה סוג של קשירת קשר יש להרשיע את זאהי היתה מחלוקת בין שלושת השופטים:
דעת המיעוט סברה שהוכחה "רק" קשירת קשר לשוד של נשק, כלומר אירוע שהוא פלילי במהותו. לעומת זאת, השופטים בדעת הרוב קבעו שהוכח שקשירת הקשר היתה כדי לבצע פיגוע טרור.
בשורה התחתונה, מכתב אישום שייחס לזאהי ניסיונות רצח – נשארה "רק" עבירה של קשירת קשר (וגם עבירות "נלוות" למעשה הרצח עצמו, שקשורות בהסתרת הנשק ובסיוע לחאלד לאחר ביצוע הרצח).
תם ולא נשלם, כי קשה מאוד להניח שהמדינה לא תערער לבית המשפט העליון (כפי שעשתה גם לגבי חאלד).
בוקר טוב.
קישור לפסק הדין בעניינו של חאלד:
supremedecisions.court.gov.il ↗
קישור להחלטה במשפט הזוטא:
drive.google.com ↗
קישור להכרעת הדין המלאה:
drive.google.com ↗
