לכבוד הדיונים הצפויים מחר ומחרתיים בבימ״ש העליון בעניין אישור ופסילת רשימות ומועמדים להשתתף בבחירות לכנסת – כדאי לחזור לרגע שבו, במידה רבה, הכל התחיל: פסק הדין המכונן במה שמכונה ״פרשת ירדור״, אי שם בשנת 1965.
אם יהיה זמן וביקוש, נרחיב לגבי פסקי דין שבאו בעקבות פרשה זו.
תחילה, יש לזכור שהזכות לבחור ולהיבחר היא זכות חוקתית מן המעלה הראשונה, והיא למעשה תנאי-בלעדיו-אין לקיומה של דמוקרטיה, מטעמים ברורים.
כל פגיעה בזכות זו היא *בהכרח* פגיעה בדמוקרטיה, ולכן לא פלא שהשאלה מתי מוצדק לפגוע בה (מטעם מהותי ולא פרוצדורלי) – העסיקה רבות את בימ״ש העליון.
השאלה הזו התחדדה סביב רשימה בשם ״הסוציאליסטים״, שביקשה להשתתף בבחירות לכנסת. רשימה זו, כך נקבע, היא למעשה גלגול של התאגדות בלתי חוקית בשם ״אל-ארד״, והיא שוללת באופן גמור את מדינת ישראל, ומטרתה היא לחסלה. האם ניתן למנוע מרשימה כזו להשתתף בבחירות, בשל עמדותיה הקיצוניות הנ״ל?
באותם ימים, לא היה בחוק כל סעיף המאפשר פסילת רשימה בשל עמדותיה, מטרותיה או מעשי חבריה (מה שכיום אפשרי, לאור הקבוע בסעיף 7א המפורסם לחוק יסוד: הכנסת).
אף על פי כן, ועדת הבחירות המרכזית פסלה את הרשימה, וערעור על כך הוגש לבית המשפט העליון, שדן בו בהרכב של שלושה שופטים.
את חוות הדעת המובילה כתב חיים כהן, שהחליט לקבל את הערעור. לשיטתו, כל עוד אין הוראה בחוק המאפשרת לפסול רשימה בשל טעמים מהותיים – אי אפשר לפסול שום רשימה, יהיו מטרותיה אשר יהיו. כהן מציין שמדובר בתוצאה עגומה, אך מתחייבת מהחוק – ולכן קורא למחוקק לתקנו ולקבוע אפשרות לפסילת רשימה.
הנשיא אגרנט מצידו דחה את הערעור. בניסוח חופשי, הוא קבע שפשוט לא יעלה על הדעת שרשימה תשתתף בבחירות במדינה שהיא שואפת להביא לחיסולה, במיוחד כאשר מדובר ברשימה שהיא גלגול של גוף שהוצא מחוץ לחוק. לפי אגרנט, מצב כזה הוא כל כך אבסורדי, עד שהוא גובר על היעדר סמכות בדין לפסילת רשימה.
השופט השלישי, והמעניין מכולם, היה זוסמן, שכתב חוות דעת קצרה אך כזו שהפכה לידועה ביותר, ושכיום היתה נחשבת לפסיקה סופר-אקטיביסטית.
זוסמן קבע, שנכון שאין בחוק או בחוקה הסמכה לפסול רשימה – אבל יש עקרונות יסוד שנמצאים מעל החוקה, והם בגדר ״משפט הטבע״, כלומר מעין כללי צדק נצחיים.
זוסמן מעלה את זכר עליית הנאצים לשלטון, תוך ניצול הדמוקרטיה של וימאר, וקובע שמותר לדמוקרטיה להילחם על קיומה, ולהיות ״דמוקרטיה מתגוננת״ מפני מי שחפץ להשמידה – גם אם למגננה זו אין בסיס בחוק.
וכך, ברוב של 2:1, נפסלה רשימת ״הסוציאליסטיים״ מלהששתף בבחירות, בלי שהדין הכיר באפשרות לכך.
