השנה היא 2004, והימים הם ימי האינתיפאדה השנייה.
ארנולד אלטגאוז הוא עולה מאוקראינה, שעבד כמאבטח בבית ספר בבני ברק. אלון נקר הוא טכנאי מזגנים, שהוזמן על ידי מזכירות בית הספר לתקן תקלה.
נקר הגיע לבית הספר בשעה 13:00, סירב לדרישתו של אלטגאוז להזדהות, ובין השניים התפתח עימות. נקר הדף את אלטגאוז, ונכנס בכוח לבית הספר. בתגובה, אלטגאוז דרך את אקדחו, ירה באוויר, ונקר רץ לתוך חצר בית הספר.
אלטגאוז רדף אחרי נקר, וכאשר נקר הסתובב לעברו – אלטגאוז ירה בו בחזהו. לאחר מכן, וכאשר נקר כבר היה שרוע על הקרקע, אלטגאוז ירה בו בראשו.
בסך הכל, אלטגאוז ירה כאמור שלוש יריות: אחת באוויר, אחת בחזהו של נקר, ואחת בראשו.
אלטגאוז לא הואשם ברצח, אלא בהריגה. טענת ההגנה שלו, לכל אורך הדרך, היא שטעה וחשב שנקר הוא מחבל שמבקש לבצע פיגוע בבית הספר, ושפעל מתוך הגנה עצמית.
בית המשפט המחוזי לא האמין למילה אחת של אלטגאוז, והעובדות שקבע הן בעצם של רצח לכל דבר.
גם העונש שהושת על אלטגאוז היה חמור יחסית לעבירת הריגה, והושתו עליו 16 שנות מאסר.
אלטגאוז הגיש ערעור לבית המשפט העליון, גם על ההרשעה וגם על העונש. את פסק הדין המוביל כתבה השופטת עדנה ארבל – פסק דין שהיה להלכה העיקרית העוסקת בסיטואציה של "הגנה עצמית מדומה".
על המונח "הגנה עצמית" – כולכם שמעתם. כדי שתתקבל טענה של אדם שהוא פעל מתוך הגנה עצמית, הוא נדרש להראות עמידה בכמה וכמה תנאים מצטברים, שבהמשך נעסוק בחלקם.
אבל מה זה לכל הרוחות "הגנה עצמית מדומה"? טוב ששאלתם.
בואו נעשה היכרות עם סעיף 34יח לחוק העונשין, אשר קובע כי "העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו".
הסעיף הזה הוא אחד הביטויים לעיקרון בסיסי במשפט פלילי לפיו אם אדם טעה בתפיסת המציאות – אז הוא ייתן את הדין לפי התפיסה הסובייקטיבית שלו, ולא לפי המציאות האובייקטיבית.
וזה עובד גם "לטוב", וגם "לרע".
כדוגמה למצב "רע", נניח למשל סיטואציה שבה אדם רוצה לרכוש סמים, ופונה לצורך כך לאדם אחר – שהוא בעצם סוכן משטרתי. הסוכן קובע פגישה עם העבריין, אבל במקום למכור לו סמים – הוא מוכר לו שקית עם קמח, שנחזה להיות סם.
במצב כזה, העבריין לא רכש סמים, אלא סתם קמח. אבל, הוא לא ידע שהמשטרה טמנה לו פח, ולכן העובדה שהוא ביצע פעולה חוקית לחלוטין של קניית קמח – לא תעזור לו. הוא ייתן את הדין על תפיסת המציאות הסובייקטיבית שלו, שבה ניסה לקנות סמים.
הדוגמה הקלאסית למצב "טוב" היא "הגנה עצמית מדומה", והמקרה של אלטגאוז ממחיש אותה היטב:
במציאות האובייקטיבית, נקר לא היווה שום סכנה על אלטגאוז או על כל אדם אחר. הוא לא היה מחבל, אלא טכנאי מזגנים תמים. הוא רץ לתוך שטח בית הספר לא כדי לבצע חלילה פיגוע, אלא משום שאלטגאוז איים עליו באקדח.
אבל, לטענתו של אלטגאוז, במציאות הסובייקטיבית שבתוך מוחו – נקר היווה סכנה, שתפקידו כמאבטח היה להסיר אותה.
כלומר, הוא טעה לחשוב שהוא נמצא בתוך סיטואציה של הגנה עצמית, שבדיעבד הסתבר שהיא הגנה עצמית מדומה. ולפי החוק, צריך לשפוט אותו לפי המציאות הסובייקטיבית הזו, ולא לפי המציאות האובייקטיבית.
בניגוד לבית המשפט המחוזי, ארבל האמינה לאלטגאוז שהוא טעה לחשוב שנקר הוא מחבל, ושנשקפת ממנו סכנת חיים, במיוחד כאשר מביאים בחשבון את העובדה שמדובר, כאמור, בתקופה שבו התרחשו פיגועי טרור רבים.
כלומר, ארבל קבעה שהתנאי הבסיסי לקיומה של הגנה עצמית, שהוא כמובן מצב של סכנה שאותה אין מנוס אלא להדוף באמצעות שימוש בכוח – התקיים.
אלא שאף על פי שארבל האמינה לאלטגאוז שהוא טעה לחשוב שמדובר בסיטואציה של סכנת חיים, ושנקר הוא מחבל שביקש לבצע פיגוע טרור בבית הספר – היא קבעה שלא עומדת לו ההגנה העצמית (המדומה). וכל כך למה?
משום שמעבר ל-"תנאי הסף" לכניסה בשערי ההגנה העצמית, יש תנאים מצטברים נוספים שצריך לעמוד בהם, שאחד מהם הוא תנאי הנחיצות, שפירושו שלא ניתן להדוף את הסכנה בדרך פחות פוגענית כלפי התוקף.
ארבל קבעה, שנוכח המציאות הסובייקטיבית שאותה דימה אלטגאוז – היה מותר לו להשתמש בכוח, וגם היה מותר לו לירות על נקר. עד כאן, הכל בסדר.
בהתאם, ארבל קבעה שאין דופי בירייה הראשונה שאלטגאוז ירה, שהיתה כאמור באוויר.
אבל לא כך הוא הדין בנוגע לירייה השנייה, שאותה ירה אלטגאוז לעבר פלג גופו העליון של נקר. ארבל מצאה שבנסיבות העניין אלטגאוז היה יכול להסתפק בירי לעבר רגליו של נקר, שנמלט ממנו, ולא היה מקום לבצע את הירייה לעבר החזה.
ובוודאי שהירייה השלישית, לראשו של נקר, לאחר שזה כבר נורה בחזהו – אינה עומדת בתנאי ההגנה העצמית. גם אם מבחינתו של אלטגאוז נקר היה מחבל – בשלב הזה הוא כבר נוטרל, ולא היווה סכנה.
לכן, בשורה התחתונה, אף על פי שהתקבלה טענתו הבסיסית של אלטגאוז לפיה מבחינתו נקר היה מחבל – נקבע שלא עומדת לו ההגנה העצמית, משום שהוא חרג מהתנאים שבהם ההגנה הזו חלה.
בצד זאת, העובדה שארבל, בניגוד לבית המשפט המחוזי, האמינה לאלטגאוז שהוא חשב שמדובר בסיטואציה מסוכנת, שהוא היה נתון בלחץ, מצוקה ופחד – הביאה להפחתה משמעותית בעונשו.
בהתאם, העונש קוצץ דרמטית, והועמד על חמש שנות מאסר (במקום 16).
נאור וג'ובראן הצטרפו למסקנותיה של ארבל, כך שהערעור נדחה בחלקו, והתקבל בחלקו, פה אחד.
זו לא היתה הפעם הראשונה שבה בית המשפט העליון עסק בסיטואציה של הגנה עצמית מדומה – אבל זהו פסק הדין החשוב ביותר שעסק בסיטואציה הזו, שבו עוצב הדין בנושא (שלא נכנסתי לניואנסים השונים שלו).
לימים, פסק הדין הזה עמד במוקד הכרעות בתיקים שזכו לעניין ציבורי רב, כמו פרשת הלינץ' בבאר שבע, שם נורה למוות אבטום זרהום שזוהה בטעות כמחבל, ובהמשך הנוכחים במקום תקפו אותו אף ששכב מנוטרל על הקרקע, וטענו להגנה עצמית מדומה; וכמובן בפרשת אלאור אזריה, שם טענת ההגנה המרכזית של אזריה היתה שחשב שהמחבל המנוטרל מהווה סכנה.
מקרה נוסף שבו יש רלבנטיות רבה לפסק הדין בעניין אלטגאוז הוא הטרגדיה של המתת יובל קסטלמן ז"ל על ידי אביעד פריג'ה:
אין מחלוקת, שפריג'ה זיהה את קסטלמן, בטעות איומה, כאחד המחבלים שזה עתה ביצעו פיגוע. העובדה שבמציאות האובייקטיבית קסטלמן היה גיבור, והסתער על המחבלים – לא משנה מבחינה זו, ופריג'ה נותן את הדין על פי המציאות הסובייקטיבית שאותה דימה.
אלא שעל פי כתב האישום נגדו, פריג'ה פשוט הוציא להורג את קסטלמן, בדיוק כפי שאזריה הוציא להורג את המחבל המנוטרל בחברון.
קבלת הטענה של פריג'ה לגבי טעותו בזיהוי לא חילצה אותו מהעמדה לדין – אבל כן הביאה לכך שהוא לא הואשם ברצח, אלא בהמתה באחריות מופחתת (בדומה, אלטגאוז ואזריה הועמדו לדין בגין הריגה, עבירה שבוטלה בשנת 2019, ופוצלה למספר עבירות חדשות, ביניהן המתה באחריות מופחתת).
במישור הציבורי, פרשת אלטגאוז היתה אמורה ללמד אותנו שגם כאשר מדובר במחבל, או במי שמזוהה כמחבל – לא הכל מותר:
מותר, כמובן, להפעיל כוח נגד המחבל כדי להדוף את הסכנה הנשקפת ממנו, ואם אין מכך מנוס – מותר גם לבצע לעברו ירי קטלני, ומדובר בהגנה עצמית.
אבל, אם המחבל נוטרל, ואינו מהווה סכנה – *אסור* להמשיך ולפגוע בו. זו כבר לא סיטואציה של הגנה עצמית, אלא עבירה של המתת אדם.
לכן, אזריה ופריג'ה הועמדו לדין – הראשון על המתת מחבל בניגוד לחוק, והשני על המתת גיבור, שהוא זיהה כמחבל, שהיתה גם היא בניגוד לחוק.
מעבר לכך שזהו החוק, עיניכם הרואות שהקפדה עליו היא לא "רק" עניין של משפטנים טהרנים וצדקנים, שיושבים בחדרים ממוזגים ודנים מתחת לאורות הניאון בסיטואציות מבצעיות.
אלון נקר היה טכנאי מזגנים, והוא מת לא רק משום שארנולד אלטגאוז טעה וזיהה אותו כמחבל, אלא משום שאלטגאוז לא עצר גם כאשר נקר כבר לא היווה סכנה.
אבטום זרהום אומנם מת מירייה שבוצעה בסיטואציה של הגנה עצמית מדומה, אבל חלאות אדם המשיכו והתעללו בו, בעודו גוסס, גם כאשר לא נשקפה ממנו שום סכנה, אף לא מדומה.
ויובל קסטלמן נורה למוות כי אביעד פריג'ה למד, כתוצאה מהתבהמות החברה בישראל, שמותר להוציא להורג מחבל – גם כאשר הוא משליך את נשקו ומרים את ידיו באוויר.
לזכרה של עדנה ארבל, שופטת בית המשפט העליון, שהלכה השבוע לעולמה.
קישור לפסק הדין המלא:
