בית משפט השלום בירושלים (השופט סילברמן) דחה השבוע את התביעה שהגיש שמחה רוטמן נגד גיא פלג, חברת החדשות וארבעה אנשים נוספים שהדהדו את הפירסום של פלג.
פסק הדין אינו בעל חשיבות משפטית מיוחדת. אבל, הוא יכול ללמד אותנו לא מעט על דמותו של שמחה רוטמן.
נתחיל, כרגיל, בעובדות:
ביום 1.11.2023, כלומר פחות מחודש לאחר טבח ה-7.10, פלג פירסם ידיעה לפיה במסגרת ישיבה עם אנשי משרד המשפטים והשב״כ רוטמן אמר ש-״הדם של האחים הלל ויגל יניב שנרצחו בחווארה [בפיגוע שהתרחש ביום 26.2.2023] אדום יותר מדם הנרצחים בשבעה באוקטובר״.
רוטמן הכחיש.
מאוחר יותר, רוטמן ״ריכך״ את הכחשתו, וטען שמה שהתכוון לומר זה שהדם של כל הנרצחים אדום באותה מידה, ושאם הפרקליטות היתה נלחמת בהסתה – ניתן היה להציל את חייהם של אנשים שנרצחו בפיגועים.
לשינוי הגרסה הזה, כפי שנראה בהמשך, היתה חשיבות רבה.
מכל מקום, רוטמן החליט כאמור להגיש תביעה.
השאלה המרכזית שהתבררה במשפט היתה האם רוטמן אמר או לא אמר את מה שפלג ציטט.
עדות המפתח מבחינת פלג היו שלוש עובדות משרד המשפטים, שנכחו בישיבה המדוברת – ששלושתן העידו כי הן זוכרות את הישיבה ואף זוכרות שהדברים נאמרו.
עם זאת, שלושתן גם הוסיפו הסתייגות ״לטובת״ רוטמן. למה הכוונה?
העדה הראשונה טענה שברור לה שרוטמן לא התכוון לדברים כפשוטם, שהוא היה נסער, ושכוונתו היתה לבקר את מדיניות הפרקליטות לגבי העמדה לדין בעבירה הסתה.
דברים דומים אמרה גם העדה השנייה, שטענה שגם היא הבינה שרוטמן התכוון שניתן היה למנוע את הרצח בחווארה, אם הפרקליטות היתה פועלת אחרת.
העדה השלישית תיארה שרוטמן אומנם אמר את הדברים שפלג ציטט, אך לאחר מכן חזר בו והבהיר את כוונתו.
כלומר, תוכן שלוש העדויות היה דומה, מה שכמובן מחזק אותן. רוטמן ניסה להטיל דופי בעדות, וטען כי הן ״התכוננו לעדות ביחד״ – אך בית המשפט דחה את הטענה, וקבע שהוא נותן אמון בשלוש העדות.
ראיה נוספת שפלג הציג היתה תרשומת מהדיון, שהועברה לפלג על ידי מקור עלום.
גם בתרשומת הזו מופיע הציטוט מפיו של רוטמן, ונכתב בה שלאחר שמשתתפי הישיבה התקוממו – רוטמן חזר בו, ואמר שהתכוון שניתן היה למנוע את הרצח בחווארה, ״אם היו מקשיבים לו קודם״, כלומר אם היתה ננקטת מדיניות נוקשה.
בקיצור, פלג הציג ארבע ראיות, שמשתלבות היטב זו בזו, שמכולן עולות עובדות כמעט זהות:
רוטמן אמר את המשפט שפלג ציטט, אך הוא גם חזר בו והבהיר את כוונתו, והיא שאם הפרקליטות היתה אוכפת את עבירות ההסתה ביד קשה – ניתן היה למנוע את הפיגוע בחווארה.
רוטמן, מצידו, העיד את עו״ד גור בליי.
מסתבר, שרוטמן הקליט בסתר את בליי, יועמ״ש ועדת החוקה שרוטמן הוא היו״ר שלה. בהקלטה נשמע בליי מאשר את דבריו של רוטמן כי הוא אמר שדמם של יניב אדום לא פחות (להבדיל מאדום יותר).
אלא שבעדותו בליי טען שאינו זוכר את הישיבה (שבה נכח), ושיתכן שמשתתפים אחרים בישיבה קלטו את הדברים אחרת.
בנוסף, רוטמן לא סיפק פרטים לגבי אופן ההקלטה, או האם היא ערוכה או משקפת את כל השיחה – וממילא לא הגיש את ההקלטה.
כלומר, בליי העיד על הקלטה שרוטמן השמיע לו. אבל ההקלטה עצמה לא היתה ראיה בתיק.
כאשר מנגד הוצגו כאמור שלוש עדויות של עדות שזכרו את הדברים – הכף נוטה בבירור לטובת פלג.
עדות נוספת שחיזקה את פלג היתה… עדותו של רוטמן עצמו.
בית המשפט מתח ביקורת על רוטמן שהסתיר את ההקלטה של עו״ד בליי, שאמר שיעיד עדים שיוכיחו את גרסתו אך לבסוף לא עשה כן, שלא מסר פרטים לגבי גורמים ששוחח איתם, ובעיקר – שהוא בחר בהכחשה גורפת, ושלל שאמר את הדברים ואז התנצל עליהם.
בקיצור, בית המשפט לא האמין לעדותו של רוטמן, ולמעשה ראה בה ככזו שמחזקת את גרסתו של פלג.
יחד העדויות של שלוש עובדות משרד המשפטים, וכן התרשומת, וכשמנגד היתה רק עדות של בליי שטען שאינו זוכר את הישיבה – בית המשפט לא התקשה לפסוק כי פלג הוכיח שהציטוט המדובר אכן נאמר, והתביעה נדחתה.
ועד כאן פסק הדין (אני מתעלם מהחלקים שעוסקים בשאר הנתבעים, וגם לא נתעכב על כך שבית המשפט נמנע מלחייב את רוטמן בהוצאות).
כאמור, מדובר בפסק דין ״קטן״, של בית משפט שלום, וככזה אין לו חשיבות יוצאת דופן. הוא מעניין בגלל הדמויות המעורבות בו – ובעיקר דמותו של התובע, שמחה רוטמן.
רוטמן, ביהירות ובטיפשות שאופייניות לו, בחר ללכת עם הראש בקיר, ולהכחיש שהמשפט שפלג ציטט בכלל נאמר.
לו היה קצת פחות מאוהב בעצמו, רוטמן היה יכול פשוט לומר אמת:
זו היתה פליטת פה, שנאמרה בלהט הרגע, הכוונה שלי היתה כמובן שונה בתכלית (ותיכף נגיע גם לעניין הכוונה), והבהרתי זאת מיד.
אפילו פלג עצמו אמר בבית המשפט שאם רוטמן היה אומר לו שהובן שלא כהלכה, ומסביר את כוונתו – הוא היה ״יורד מהסיפור״.
אבל רוטמן ברוב טימטומו דבק בהכחשה גורפת, ובכך בעצם דחק בפלג לפרסם את האייטם.
גם לאחר שידור האייטם, רוטמן הסתובב בין האולפנים והבטיח שהוא ינצח בתביעה בקלות.
על הדרך, הוא גם חירב את היחסים בינו לבין יועמ״ש הוועדה שלו, שלא קשה לנחש מה הרגיש כשגילה שרוטמן הקליט אותו, ושמר בסתר את ההקלטה – עד שהטיח אותה בבליי ההמום.
ניתן לשער, שלא בליי ולא אף אדם אחר יתנו להבא אמון ברוטמן, ומן הסתם הם יניחו שהוא מקליט אותם.
וזה אפילו לא עזר לרוטמן.
גם אחרי שתביעתו נדחתה, רוטמן והאגו המנופח לא עצר לרגע, ולא שאל את עצמו איפה הוא טעה.
הרי הוא היה יכול להודות בפליטת הפה, להסביר את דבריו – ואף אחד לא היה עושה מזה עניין, בטח לא חודש אחרי הטבח הנורא.
אבל הוא החליט לתבוע, הפך את האייטם של פלג לסיפור ענק, ובזבז המון זמן וכסף.
רוטמן הוא עו״ד כושל, שהפסיד כמעט בכל הליך שהשתתף בו.
וכדרכו בקודש, גם הפעם מי שאשמה זה ״מערכת המשפט שרודפת ׳פעילי ימין׳״, שאינה מחוייבת לצדק, ומדובר ״במסע רדיפה והשמצות״, והלקח הוא כמובן שצריך ״לתקן״ את ״מערכת המשפט החולה״.
כי למה לקחת אחריות על משהו, או סתם לקבל הפסד בכבוד?
אם תבדקו לאחור, את השנים שבהן רוטמן "עבד" כעורך דין, ולפני שנבחר לכנסת – תגלו שכך הוא הגיב באינספור המקרים שבהם בתי המשפט דחו את טענותיו.
הוא תמיד נורא חכם, הוא לעולם לא טועה, אף פעם אינו נדרש להפיק לקחים, והסיבה שהוא הפסיד פעם אחר פעם היא שהמערכת מוטה והשופטים פוליטיים.
רוטמן לעולם לא ייתן למציאות לבלבל אותו, ומבחינתו אין בכלל אפשרות שהצדק הקוסמי לא נמצא בצד שלו. גם על לדעת להפסיד בכבוד, ולהרכין ראש בפני הכרעה שיפוטית אין על מה לדבר.
וכך, כל חייו הבוגרים של רוטמן הוקדשו ומוקדשים לטירוף השנאה נגד "המשפטנים", ולמסע נקמה בלתי נגמר בבתי המשפט.
מה שמביא אותנו לנקודה האחרונה, והיא למה בעצם רוטמן התכוון.
מפסק הדין עולה שרוטמן לא התכוון לדברים כפשוטם, כלומר הוא לא חשב שהנרצחים בחווארה "חשובים" יותר מנרצחי טבח ה-7.10. בדרכו המעוותת, מה שרוטמן התכוון לומר זה שאת הרצח בחווארה היה ניתן למנוע.
ומי אשם בכך שהוא לא נמנע?
הפיגוע בחווארה התרחש, כאמור, בפברואר 2023, כלומר בזמן שהממשלה הנוכחית כבר כיהנה. אבל די ברור שהממשלה הנוכחית, שסמוטריץ' וסטרוק חברים בה, לא אחראית על שום דבר שלילי שהתרחש במדינת ישראל.
מי שאשם הם – תיראו מופתעים – המשפטנים הרשעים, ובמקרה זה הפרקליטות שלא עשתה מספיק.
לשיטתו של רוטמן, אם רק הפרקליטות היתה אוכפת ביד קשה יותר את הדין לגבי עבירות הסתה – הרצח בחווארה היה נמנע. כי הרי לא יכול להיות שמשהו רע קורה בעולם, והוא לא נובע מהתנהלותם הפושעת של "המשפטנים".
כלומר, רוטמן ככל הנראה לא התכוון להפלות בין דם לדם. אבל זו נחמה קטנה מאוד.
כי רוטמן בהחלט התכוון, פחות מחודש אחרי הטבח הגדול ביותר בעם היהודי מאז השואה, שהתרחש במשמרת של הממשלה ושל הקואליציה שלו – לבוא חשבון עם "המשפטנים" על כך שהם לא מנעו פיגועים אחרים.
זה מה שהיה חשוב לו באותו זמן. הוא כמובן לא העלה בדעתו לשאול האם לו יש אולי חלק בכל הטוב הזה.
ולא נסיים בלי להזכיר שחוץ מאשר להאשים את הפרקליטות ברצח האחים יניב בחווארה – רוטמן גם מאשים, כידוע, את שופטי בג"ץ בטבח ה-7.10.
וזו, גבירותיי ורבותיי, האישיות המכונה שמחה רוטמן. אדם מוכה שנאה, יהיר ונקמן, שלעולם לא ייקח אחריות – ותמיד יאשים את היהודים (סליחה, את "המשפטנים").
