טלי גוטליב ממשיכה בתרומתה לפיתוח דיני החסינות בישראל.
והפעם: בית המשפט המחוזי מרכז פירסם השבוע את פסק הדין בערעור שהגיש יאיר גולן, לאחר שתביעת דיבה שהגיש נגד גוטליב – נדחתה בבית משפט השלום, מאחר שנקבע שפירסומיה של גוטליב חוסים תחת חסינות.
אז מה הסיפור?
בדצמבר 2024 ובינואר 2025 גוטליב פירסמה חמישה פירסומים שכרכו בין גולן לבין ״פרשת ריגול״.
אותה ״פרשת ריגול״ היא פרשת אסף שמואלביץ׳, שבאותה עת היתה קרקע פורייה להפצת קונספירציות מטורללות על ידי גוטליב, אלמוג כהן ועוד.
כמובן, שלגולן אין שום קשר לפרשה הזו.
בתגובה, גולן הגיש תביעת לשון הרע לבית משפט השלום.
גוטליב מצידה טענה שהפירסומים שלה חוסים תחת חסינותה המהותית, כלומר שהם נעשו במסגרת מילוי תפקידה כחברת כנסת.
בית משפט השלום קיבל את הטענה הזו, ודחה את התביעה של גולן על הסף.
ההנמקה של בית משפט השלום היתה, איך נאמר, קצת מוזרה.
בית משפט השלום קבע שמדובר בפירסומים בעלי אופי פוליטי, ולא פרטי או אישי. וככאלה, ואף על פי שהפירסומים היו מתוכננים ומכוונים, וגם בהנחה שהם שקריים – יש לראות בהם כחלק ממילוי תפקידה של גוטליב כחברת כנסת, ולכן כחוסים תחת החסינות.
גולן לא ויתר, וערער כאמור לבית המשפט המחוזי.
והנה הגענו אל פסק הדין שניתן השבוע, ואל חוות הדעת המובילה של השופט סתיו.
תחילה, סתיו הזכיר את הדין לגבי היקף החסינות המהותית, והיא "מבחן הסיכון הטבעי" (או "מבחן הגלישה").
לפי מבחן זה, כאשר חבר כנסת עוסק בפעילות לגיטימית, הוא עשוי ליהנות מחסינות גם לגבי פעילות לא לגיטימית.
החסינות תתקיים אם הפעילות שאינה לגיטימית היא חלק מהסיכון הטבעי הכרוך בביצוע הפעילות הלגיטימית.
למשל, אם חבר כנסת נושא נאום חוצב להבות, ובלהט הרגע הוא לא נזהר וגולש ללשון הרע, או מפרסם משהו אסור בפירסום – אזי מדובר בחלק מהסיכון הטבעי של מילוי תפקידו כחבר כנסת, והחסינות תחול.
מכאן, וסתיו ציין זאת, שבעיקרון החסינות לא אמורה לחול כאשר מדובר במעשה מתוכנן. עם זאת, לפי סתיו הפסיקה כבר הכירה בחסינות גם במצבים שבהם היה תכנון מראש, ולכן אי אפשר לומר שבכל מקרה כזה החסינות לא תחול באופן קטגורי.
מכאן, שאת מבחן הסיכון הטבעי יש "להתאים" לנסיבות הקונקרטיות.
לצד זאת, סתיו הסכים שההנמקה של השלום, לפיה כאשר מדובר בפירסום פוליטי אז החסינות חלה – שגויה. כלומר, באופן מעשי ניתן לומר שפסק הדין של בית משפט השלום בוטל מבחינה מהותית.
ומכאן, סתיו עבר ליישום של מבחן הסיכון הטבעי על חמשת הפירסומים של גוטליב, שבהם כרכה את גולן לפרשת הריגול.
לפי סתיו, "ליבת" הפירסומים של גוטליב היא שיש מעין קצה חוט שקושר באופן רופף ביותר את גולן לפרשת הריגול, ושצריך לחקור זאת. אותו קצה חוט הוא טענה שבמחברת של שמואלביץ' נכתבו השם ומספר הטלפון של גולן.
והליבה הזו היא לגיטימית, משום שקריאה לחקור משהו היא חלק מתפקידו של חבר כנסת.
אומנם, בפירסומיה גוטליב גלשה גם לתכנים לא לגיטימיים, שבהם היא האשימה את גולן במעורבות של ממש בפרשה.
אבל, מאחר שליבת הפירסומים היא לגיטימית, והיא קריאה לחקור את הקשר האפשרי בין גולן לבין הפרשה – "הגלישה" אל התכנים הלא לגיטימיים, שהם בגדר לשון הרע, היא חלק מהסיכון הטבעי.
בניסוח אחר, עצם הקריאה של גוטליב לחקור את גולן – היא לגיטימית.
הבעיה היא, שגוטליב לא הסתפקה בכך – היא לקחה אינדיקציה קלושה למעורבות של גולן בפרשה, בדמות טענה לכך ששמואלביץ' רשם את פרטיו במחברת שלו, ניפחה אותה מעבר לכל פרופורציה, וטענה למעורבות ממשית של גולן ב-"פרשת ריגול".
אבל, החריגה של גוטליב מהתחום הלגיטימי – היא בגדר הסיכון הטבעי של עבודתה כחברת כנסת. היא אומנם גלשה ופירסמה גם תכנים לא לגיטימיים, שהם בגדר לשון הרע – אבל הגלישה הזו כלולה בתוך החסינות המהותית.
לכן, סתיו דחה את הערעור, וקבע שהפירסומים של גוטליב חוסים תחת החסינות המהותית.
השופט הבא היה חיימוביץ'.
חיימוביץ' הסכים עם סתיו, הן בכך שההנמקה של בימ״ש השלום היתה שגויה, והן במסקנה לפיה במרכז הפירסומים של גוטליב ניצבת קריאה לחקור קשר אפשרי בין גולן לבין פרשת הריגול.
קריאה כזו היא כמובן חלק ממילוי תפקידו של חבר כנסת, ולכן הפירסומים חוסים תחת החסינות.
השופטת האחרונה קיציס, שהצטרפה לשני חבריה, והגיעה גם היא למסקנה ש-"לב הפירסומים הוא קריאה לחקירה, ועל כן 'נטמעים' בהם המרכיבים העוולתיים האחרים שבפרסום".
עם זאת, קיציס גם הבהירה שהפירסומים של גוטליב גרמו נזק לגולן, והם בגדר "תיאוריית קונספירציה שרחוקה ממנו מזרח כמערב".
בשורה התחתונה, אם כן, הערעור של גולן נדחה פה אחד.
כל שלושת השופטים קבעו שההנמקה המוזרה של בית משפט השלום מבוטלת, אך התוצאה שאליה הגיע נותרת בעינה – והיא שהפירסומים של גוטליב מוגנים על ידי חסינותה המהותית.
הטעם לכך הוא, כאמור, ש-"ליבת" הפירסומים היתה לגיטימית – קריאה לחקור.
גוטליב אומנם גלשה גם לתכנים לא לגיטימיים, שהם לשון הרע והם אף בגדר הפצת קונספירציה על גולן – אבל הגלישה הזו היא, לשיטת השופטים, חלק מהסיכון הטבעי של מילוי תפקידה של גוטליב כחברת כנסת, שאותו היא מילאה באמצעות העלאת דרישה לקיים חקירה.
ועד כאן פסק הדין. כעת, כמה הערות קצרות.
א. בניגוד לפסק הדין של בית משפט השלום, בית המשפט המחוזי לא "המציא את הגלגל" – אלא יישם את ההלכה של "מבחן הסיכון הטבעי".
אומנם, האופן שבו השופטים השתמשו במבחן הוא די תקדימי, אבל זה כבר פסק דין שניתן לעיכול, להבדיל מפסק הדין של בית משפט השלום, שלמעשה נתן לחברי כנסת יד חופשית.
ב. פסק הדין של בית המשפט המחוזי אינו סופי, ולגולן יש אפשרות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.
על פני הדברים, נראה שלבקשה כזו יש סיכוי לא רע להתקבל, משום שבכלל לא בטוח שהאופן היצירתי שבו השופטים יישמו את מבחן הסיכון הטבעי – מקובל גם על שופטי בית המשפט העליון.
ג. בנוסף, סביר להניח ששופטי בית המשפט העליון רק מחכים להזדמנות שבו הם יוכלו לצמצם את היקף חסינות חברי הכנסת, שקשה לחלוק שנוצלה לרעה במהלך כהונתה של הכנסת הנוכחית, בדגש על ניצולה על ידי חברי הקואליציה.
לא לשם כך נועדה החסינות, ולכן יתכן שהעליון ירצה לצמצם אותה בדרך של פרשנות.
ד. ואם לא די בכל אלה, גולן גם יכול לטעון שאפילו אם נניח שאפשר להפעיל את מבחן הסיכון הטבעי באופן שבו שופטי בית המשפט המחוזי הפעילו אותו – הם שגו באופן הוא יושם, מבחינה זו שגוטליב לא סתם "קראה לחקור", אלא פשוט הפיצה במכוון דיבה מופרעת על גולן, כאילו הוא חלק מפרשת ריגול אדירה.
ה. חלק גדול משיח הציבורי סביב מערכת המשפט עוסק בכך שהשופטים אינם נצמדים לחוק, אלא מרשים לעצמם לפרש אותו.
שלל הפרשות המשפטיות שכרוכות בפה מפיק המרגליות של גוטליב מלמד אותה שאין דבר כזה ״חוק ברור״, ושכל חוק טעון פרשנות – ושהפרשנות הזו היא עיקר עבודתם של בתי המשפט.
המחוקק קבע, כאמור, שחבר כנסת יהנה מחסינות אם הוא פעל למען מילוי תפקידו.
אבל איך נדע מתי מדובר בחלק ממילוי התפקיד ומתי לא?
על כך החוק לא משיב, ולכן מי שנדרשים לצקת תוכן לחוק הם בתי המשפט. ועיניכם הרואות, שלעיתים הם נוקטים בפרשנות ״יצירתית״ – שמי שנהנתה ממנה הפעם היא גוטליב.
ו. נקודה אחרונה שכדאי להדגיש היא שהחסינות המהותית היא נצחית, וחלה גם אם חבר הכנסת מפסיק לכהן (להבדיל מהחסינות הדיונית, שהיא זמנית).
לכן, גם אם גוטליב לא תיכנס לכנסת הבאה – ויש לקוות שכך יקרה – היא עדיין תוכל לטעון לחסינות מהותית ביחס לשלל פירסומיה ומעשיה בעת שכיהנה כחברת כנסת.
