כמו שכולכם כבר יודעים, אמש פורסם פסק הדין בעתירות שהוגשו נגד פיטורי ראש השב"כ.
מדובר, לפחות לדעתי, בפסק דין בעל חשיבות משפטית וציבורית עצומה, והוא כולל מספר קביעות חסרות תקדים במהותן וחריפותן – ואת השרשור הנוכחי נקדיש לאותן קביעות העובדות בתמצית, עבור מי שבדיוק חזר מחופשה במאדים, הן כדלקמן:
באמצע מרץ נתניהו החליט ליזום מהלך לפיטורי ראש השב"כ, ומספר ימים לאחר מכן התכנסה הממשלה והחליטה פה אחד על הפיטורין נגד ההחלטה של בג"ץ ש-"הקפיא" את המהלך וקיים בעתירות דיון ב-"הרכב סניוריטי"
לאחר הדיון, הוגשו תצהירים מטעם ראשי השב"כ והממשלה.
בהמשך, החליט רונן בר לסיים את תפקידו ביום 15.6.2025. מיד לאחר פירסום החלטתו, הממשלה התכנסה, ביטלה את החלטת הפיטורין וביקשה מבג"ץ שלא להכריע בעתירות מאחר שהן התייתרו.
היועמ"ש ביקשה מבג"ץ כן להכריע, בעיקר בשל חשיבות העניין.
השאלה הראשונה שבג"ץ נדרש להכריע בה היתה האם בכל זאת לדון בחוקיות ההחלטה, אף על פי שהיא בוטלה והעתירות הפכה לתיאורטיות.
שלא במפתיע, ובהתאם לתפיסתם המשפטית העקבית, עמית וברק-ארז מצאו שיש הצדקה להכריע בעתירות לגופן, ואילו סולברג חשב אחרת (והוסיף מספר קביעות, שעוד נחזור אליהן).
וכעת להכרעה עצמה, שרובה ככולה נכתבה על ידי הנשיא עמית.
עמית פתח במושכלות יסוד, לפיהן ראש השב"כ, ושאר גופי הביטחון אומנם חייבים להגשים את מדיניות הממשלה – אך חובת נאמנות שלהם כלפי הציבור. לא לממשלה, לא לראשה – אלא לציבור.
גם החוק עצמו קובע כי השב"כ "יפעל באורח ממלכתי".
מדובר בהוראה חריגה בחקיקה הישראלית, אשר נועדה להסיר את החשש שהממשלה תטיל על השב"כ משימות שנועדו לקדם מטרות פוליטיות, ואחד מתפקידיו של ראש השב"כ הוא להבטיח שהכלים והסמכויות של הארגון לא ינוצלו למימוש מטרות כאלה.
ומעיקרון יסוד אחד – לעיקרון יסוד אחר, בנוגע להפעלת סמכות הממשלה.
אין כמובן מחלוקת על סמכותה של הממשלה להפסיק את כהונתו של ראש השב"כ. אבל, עצם קיומה של סמכות לחוד, ואופן הפעלתה לחוד.
עמית הזכיר, כי "מראשית ימיה של המדינה" מוכרת הביקורת השיפוטית של בג"ץ על פעולות הממשלה (וציין כדוגמה פסקי דין מהשנים 1954 ו-1956, הרבה לפני "האקטיביזם").
בהתאם, זה שיש לממשלה סמכות – לא פוטר אותה מלהפעיל את הסמכות בסבירות, ללא שיקולים זרים וכו'.
את הטענה שאתם בטח קוראים אצל ליצני המשפט, כאילו על הממשלה לא חלות שום מגבלות בנוגע לפיטורי ראש שב"כ, כינה עמית "כפירה ביסודות המשפט המינהלי הישראלי וביסודותיה הדמוקרטיים של המדינה".
החלק הבא בפסק הדין עסק בשאלה האם הממשלה היתה צריכה להביא את החלטת הפיטורין בפני הוועדה המייעצת למינויים בכירים.
זה נושא טכני, ולכן משעמם, אבל מה שחשוב לענייננו הוא שהיתה מחלוקת פרשנית האם הממשלה עצמה החליטה בעבר שטרם החלטתה על פיטורים – צריך לעבור קודם דרך הוועדה המייעצת.
בשל המחלוקת הפרשנית הזו, יחד עם החלטת הפיטורין של רונן בר – הממשלה גם החליטה שהיא מבטלת את כל החלטותיה הקודמות בעניין זה.
כלומר, אומנם מהחלטות שהממשלה עצמה קיבלה בעבר נראה שיש חובה להביא את העניין בפני הוועדה המייעצת – אבל כעת הממשלה ביטלה אותן והחליטה שבעצם אין בכך צורך.
עמית קבע שפרשנות ההחלטות ההיסטוריות היא שאכן נדרש לעבור תחילה בוועדה המייעצת.
אבל יותר חשוב מכך, הוא קובע שההחלטה "להתגבר" על ההחלטות ההיסטוריות היתה חפוזה, לא קדם לה דיון ממשי, לא הונחה בפני השרים שום תשתית עובדתית, לא היתה שום עבודת מטה, וכו'.
בשפה פשוטה, מדובר בחאפריות.
לכן, עמית קבע שמדובר בהחלטה שהתקבלה שלא כדין, והיא פשוט נועדה לעקוף את החובה, שיש בה היגיון רב, לפנות תחילה אל הוועדה המייעצת.
אי אפשר, רק כי רוצים לפטר כאן עכשיו ומיד לבטל את כל הכללים שנקבעו בעבר מאחורי "מסך בערות".
הפרק הבא בפסק הדין עסק בניגוד העניינים של ראש הממשלה.
עמית סקר את פרשות המסמכים המסווגים ו-"קטארגייט", וקבע שנתניהו אומנם אינו חשוד בהן – אך קיים שפע של ראיות אשר מלמדות כי "יש לו אינטרס אישי בתוצאות אותם הליכים".
את הראיות האלה סיפק לא אחר מאשר נתניהו עצמו, בסרטונים ובהצהרות לתקשורת, בהן קישר בין החקירות לבין עתידו הפוליטי.
מאחר שראש השב"כ מופקד על ניהול החקירות הללו, הרי שלסיום כהונתו "עלולה להיות השפעה ממשית על התנהלות החקירות", ומאחר שלנתניהו ולמקורביו יש אינטרס אישי בתוצאות החקירות – הרי שנתניהו היה בניגוד עניינים, והיה צריך להימנע מכל מעורבות בסוגיה.
אבל עמית לא הסתפק בכך, והוסיף הערה.
עמית אומנם לא "נטע מסמרות", אבל העיר שגם אם נתניהו לא היה עוסק בפיטורין במישרין – יתכן שניגוד העניינים "'הדביק' גם את יתר שרי הממשלה", משום ששרי הממשלה הם "זרועו הארוכה" של נתניהו.
קביעה חשובה נוספת בהקשר זה נוגעת בכך שהיועמ"ש העירה לנתניהו על החשש מפני ניגוד עניינים.
למרות זאת, נתניהו והממשלה התעלמו מעמדתה, הצביעו בעד הפיטורין, ובכך העמיקו את חוסר התקינות של ההחלטה.
בנוסף, עמית מנע "צבר נסיבות מכבידות" נוסף, כמו סאגת אלי שרביט, הטענות הקונספירטיביות של נתניהו לגבי החקירות, טענת בר (שלא הוכחשה) לפיה הוא נדרש לפעול נגד פעילי המחאה, ועוד.
לפי עמית, נתונים אלה "מעלים סימני שאלה כבדים באשר לשיקולים שעמדו בבסיס ההחלטה".
פגם נוסף שעמית מצא בהחלטה הפיטורין הוא שהיא התקבלה ללא תשתית עובדתית הולמת, במיוחד כשמביאים בחשבון את העובדה שמדובר בהחלטה תקדימית.
לדבריו, ההחלטה "התבססה על תשתית עובדתית דלה ורעועה, אם בכלל".
"למעשה", הוסיף עמית, "לא יהא זה מוגזם לומר כי מה שעמד נגד עיני השרים היה אוסף של סיסמאות ללא דוגמה קונקרטית אחת לסיבה שבגינה נוצר צורך מידי ובהול לסיים את כהונת ראש השב"כ".
או, במילים פשוטות, ההחלטה התבססה על כלום, והשרים אפילו לא ביקשו להבין מדוע הם מצביעים בעד הפיטורין.
ה-"הנמקה" היחידה שניתנה, גם לפני החלטת הפיטורין וגם בטענות בדיון בבג"ץ, היו ל-"אובדן אמון" בראש השב"כ מצד ראש הממשלה.
על כך השיב עמית כי "יחסי אמון אינם מילת קסם", וכי כאשר גוף מינהלי מבקש לקבל החלטה כל כך דרמטית – הוא חייבת להסביר למה לא ניתן יותר לקיים יחסי עבודה תקינים.
אלא שנתניהו לא הצליח לתת שום הסבר כזה.
ה-"הסבר" היחיד היה כישלונו של בר במניעת טבח ה-7.10 – אלא שהוא לא יכול להסביר החלטה בהולה שהתקבלה שנה וחצי לאחר מכן, שבהם התקיימו יחסי עבודה תקינים ומעלה בין ראש הממשלה לבין ראש השב"כ.
לכן, עמית כינה את ההחלטה כ-"שרירותית". לא פחות.
פגם נוסף שמנה עמית היה אי מתן הזדמנות נאותה לבר להעלות את טענותיו, הן משום שאף אחד לא טרח להסביר לנו מה בעצם הטענות כלפיו (וכאמור, ה-7.10 אינו רלבנטי), והן משום שניתן לו פרק זמן בלתי סביר להיערך לכך.
האפשרות שניתנה לו נועדה לייצר "מראית עין של תקינות". אבל תקינות, לא היתה.
אשר על כן, עמית קבע כי "העתירות הניחו עילה לקבלתן". כלומר, הן היו מתקבלות אלמלא התייתרו. אבל, היות שבר החליט להתפטר, והממשלה ביטלה את החלטת הפיטורין – אין סעד מעשי כתוצאה מכך (למעין חיוב בהוצאות).
נקדים מעט את המאוחר, ונציין שברק-ארז הצטרפה לעמית, פחות או יותר מאותם נימוקים.
על כן, לא נרחיב לגביה, וטרם סיום נחזור לחוות דעתו הקצרה של סולברג.
כאמור, סולברג נמנע מהכרעה – לכאן או לכאן – באינספור הפגמים שעמית מצא בהתנהלות הממשלה. בהתאם לגישתו העקבית, הוא קבע שהיות שהעתירות הפכו לתיאורטיות – אין מקום להידרש אליהן.
אבל, סולברג פיזר גם הרבה רמזים.
הוא קבע כי ראש השב"כ חב חובת נאמנות לציבור, כי חובה עליו לפעול בממלכתיות, כי חובה זו מעניקה לו עצמאות, וכי מ-"כללי המשפט המשפט המינהלי מתחייב כי הליך הפסקת כהונתו יהא תקין, סדור ומבוסס".
כלומר, סולברג דחה, גם אם באופן מאופק, את כל הטענות לגבי "סמכות מוחלטת לממשלה" וכו'.
לפי סולברג, אלא "דברים פשוטים וברורים", ומהם עולה שהחלטת הממשלה עוררה, ולו לכאורה, קושי משמעותי. לכן גם ניתן צו ביניים.
לשון אחר, סולברג אומנם נמנע מהתעמקות בשל התייתרות העתירות, אך הבהיר שאם היה נדרש להכריע – היה קובע שההחלטה התקבלה בניגוד לדין.
את הפרשנות נשאיר לשרשור הבא.
הגהה מזעזעת:
מנה ולא "מנע".
גוף מינהלי חייב ולא "חייבת".
שנה וחצי לאחר מכן, שבהן ולא "שבהם".
אלה דברים פשוטים ולא "אלא".
עם הקוראים הסליחה.
קישור לפסק הדין המלא:
supremedecisions.court.gov.il ↗
ושישובו כבר החטופים️
