בג"ץ פירסם היום את פסק הדין שבמרכזו השאלה מי יהיה הגורם המשפטי שייפקח ויילווה את חקירת המשטרה בעניין הדלפת הסרטונים בפרשת שדה תימן, והאירועים שלאחריה.
בואו ננסה להבין מה בג"ץ קבע.
את הפרשנות של פסק הדין נשאיר לשרשור ההמשך.
ראשיתם של דברים בחקירה פלילית שנפתחה בחשד לביצוע עבירות מצד חיילים כלפי עצור עזתי שנכלא בבסיס שדה תימן. כשבוע לאחר מכן, הודלפו לתקשורת שני קטעי סרטונים שנטען כי הם מתעדים את העבירות.
בעקבות ההדלפה, הוגשו עתירות לבג"ץ שהסעד שהתבקש בהן היה פתיחה בחקירה לאיתור המדליפים.
בתמצית, במסגרת המענה לעתירות השונות, על גלגוליהן, השיבו היועמ"ש והפרקליטות כי מי שצריך לנסות ולאתר את המדליפים הן מערכות האכיפה בצה"ל. בהמשך, תגובת היועמ"ש היתה, בשפה פשוטה, שאין אפשרות לאתר את המדליפים.
ואז, התפוצצה "פרשת הפצ"ר", והיא הודתה בכך שאישרה את הדלפת הסרטונים.
בעקבות זאת, נפתחה חקירה נגד הפצ"ר וגורמים נוספים בפרקליטות הצבאית.
נוכח רגישות החקירה, ובדומה לחקירות רגישות אחרות (כמו למשל בעניינם של נבחרי ציבור) – אין למעשה מחלוקת כי נכון שהיא תלווה על ידי "פרקליט מלווה", כלומר על ידי גורם משפטי-תביעתי שיוכל להנחות את הגורמים החקירתיים.
איפה שיש מחלוקת, זה בשתי שאלות:
הראשונה, והמרכזית, היא מי בעל הסמכות לקבוע את זהותו של הפרקליט המלווה.
והשנייה, הנגזרת מהראשונה, היא מה תהיה זהותו של הפרקליט המלווה, שכאמור ימונה על ידי מי שנקבע, במסגרת המענה לשאלה הראשונה, שהוא בעל הסמכות לכך.
נתחיל בשאלה הראשונה.
עקרונית, הסמכות לקבוע את זהותו של פרקליט שילווה חקירה רגישה – היא של היועמ"ש. אם במקרה היועמ"ש מנועה, למשל בשל היכרות אישית עם החשוד, מי שימלא את מקומה הוא פרקליט המדינה.
אלא שבענייננו נוצר מצב חדש, חריג ובלתי מוכר, שבו המניעות של היועמ"ש אינה "פרטית" – אלא "מוסדית".
מה זה אומר?
בשל השתלשלות האירועים בפרשה, ומעורבותם של היועמ"ש ובכירים בייעוץ המשפטי לממשלה והפרקליטות – עשוי להיווצר מצב שבו מעורבות זו תיבדק, והם עשויים להידרש למסור גרסה, ולפרט את ההתקשרויות ביניהן לבין גורמי הפרקליטות הצבאית.
המצב הזה יוצר בעייתיות מיוחדת ותקדימית.
הבעיה היא בכך שמצד אחד אותם בכירים עשויים להפוך לעדים, ומצד שני הם אמורים להיות אלה שמפקחים על החקירה – ו-"אדם שיצטרך לתת עדות בפרשה, גם אם אינו חשוד בדבר, אינו יכול להיות אחראי על ניהול החקירה או אפילו להשתתף בה או ללוות אותה".
אז הבכירים שהיו מעורבים בפרשה – לא. מי כן?
בנקודה הזו, בואו נתחבר לפסק הדין, ואל חוות הדעת המובילה, שאותה כתבה וילנר. אקדים ואומר, שכל שלושת השופטים הסכימו כמעט על הכל – אך בנקודות מצומצמות היתה מחלוקת בין וילנר וכנפי-שטייניץ לבין שטיין.
מאחר ששטיין נותר בסוגיות אלה במיעוט, וכדי לא להתיש אתכם, נתמקד רק בדעת הרוב.
וילנר קבעה תחילה שגם בכירים בפרקליטות שלא היו מעורבים בפרשה טרם ש-"התפוצצה" – לא יכולים להיות המפקחים על החקירה, וזאת משום שלא משנה מי זה יהיה, הוא כפוף לגורמים שכן היו מעורבים.
לכן, נוצרה סיטואציה שבה פשוט אין ברירה אלא להעביר את הסמכות של היועמ"ש לגורם חיצוני לפרקליטות.
ומי יהיה הגורם הזה?
בדיון שנערך בשבוע שעבר, שופטי בג"ץ הפצירו בצדדים לתת להם הסכמה למנות שופט לתפקיד. אלא שהצדדים לא הגיעו להסכמה, ולכן הפיתרון היצירתי הזה ירד מהפרק, בהיותו חסר אחיזה בחוק הקיים.
מה שכן קיים בחוק זה מנגנון שמקנה את הסמכות לשר הרלבנטי, במקרה זה לשר המשפטים.
לפי החוק, במצב שבו נושא משרה מנוע מלעסוק בעניין מסוים (במקרה זה אנשי הייעוץ המשפטי לממשלה והפרקליטות) – אז השר, כלומר שר המשפטים, יכול להטיל את התפקיד על עובד מדינה אחר.
כלומר, על פני הדברים, בהינתן המניעות המוסדית של היועמ"ש והפרקליטות – מי שימנה פרקליט מלווה זה לוין.
אלא שכאן נוצרת בעיה מהכיוון הנגדי, והיא נובעת מהכלל הבסיסי לפיו "אין מקום להתערבות של גורם פוליטי כלשהו בחקירות פליליות". לכן, יש קושי שגורם פוליטי – שר המשפטים בענייננו – יוכל למנות את הגורם המשפטי שילווה את החקירה.
איך מכריעים בהתנגשות שנוצרה בין המניעות לבין הכלל האמור?
השורה התחתונה של השופטים היתה שבנסיבות שנוצרו – אין מנוס מחריגה מהכלל, ובמתן סמכות לשר המשפטים למנות את אותו גורם משפטי (עם שלל הגבלות, שתיכף נגיע אליהן).
אבל, חשוב גם להתעכב על כמות ו-"איכות" המונחים שבהם השופטים השתמשו כדי להבהיר עד כמה מדובר באירוע חריג, קיצוני ודרמטי.
וילנר קבעה שמדובר ב-"מערכת נסיבות קיצונית וחריגה, שמצדיקה, באופן נדיר, חריגה מתוחמת ומוגבלת" מ-"עיקרון העל של עצמאות התביעה הפלילית". היא התשמשה במונחים "קיצוני", "חריג" ו-"נדיר" והטיותיהם עוד מספר פעמים.
בסיכום היא ציינה שמדובר ב-"נסיבות חסרות תקדים, מקרה נדיר שבנדיר".
כנפי שטייניץ קבעה שמדובר ב-"נסיבות מיוחדות ורגישות", שעסקינן ב-"מקרה האחד שבו אין מנוס מלהכשיר את סמכות השר", מקרה "נדיר וחד-פעמי", "תולדה של מציאות חריגה וקיצונית", והביעה תקווה ש-"הנסיבות החריגות שהולידו הכרעה קשה זו לא ישובו עוד, והפעלת סמכות השר תיוותר אירוע חד-פעמי".
החריף מכולם היה שטיין, שקבע כי "פוליטיזציה של המשפט הפלילי" היא בגדר "תופעה חמורה ביותר שנמנית עם סממניו המובהקים של שלטון רודני". לא פחות.
וכל זה נאמר על כך ששר המשפטים יקבע פעם אחת את זהות הגורם שמפקח על החקירה, באופן מתוחם ומוגבל. ללמדכם עד כמה השופטים היו מסוייגים.
כלומר, השופטים אומנם קבעו שבנסיבות הכל כך חריגות שנוצרו, וכאשר הם נאלצים לבחור בין שתי אופציות גרועות – הן בוחרים באופציה שבה שר המשפטים יוכל למנות את המשפטן שילווה את החקירה.
אבל, השופטים הדגישו, באופן הכי מפורש שיש, שהם עושים זאת רק במקרה הנוכחי, וגם זאת תחת מגבלות נוקשות.
אז מה המגבלות?
קודם כל, לוין לא יוכל לבחור במי שירצה, אלא באדם אחד (לא כולל הכפופים לו), שהוא "עובד מדינה בכיר, משפטן מובהק, שתחום עיסוקו, בעבר או בהווה, כרוך בהפעלת שיקול דעת בתחום התביעה או החקירה הפלילית".
בנוסף, אסור שלאותו עובד מדינה יהיה שיוך פוליטי, בעבר או בהווה.
כמו כן, וילנר הדגישה שמדובר אך ורק על שלב הליווי והפיקוח על החקירה ולא מעבר לכך.
כלומר, בכל מה שקשור בבחינה המשפטית של הראיות, והחלטה על הגשת כתבי אישום ותוכנם (או החלטה על סגירת התיקים) – הסמכות נותרה אצל היועמ"ש והפרקליטות.
למעשה, עם תום החקירה – יגיע גם תום המניעות.
וילנר גם קבעה שהגורם המשפטי שימונה "רשאי להיעזר, בהתאם לשיקול דעתו, בגורמים מסוימים בפרקליטות כדי לממש את סמכות הפיקוח שהועברה אליו".
כנפי-שטייניץ היתה ישירה יותר, וקבעה ש-"מן הראוי [שהגורם המשפטי] יסתייע ב'דרגי השטח בפרקליטות, שאינם קשורים למוקדי החוק, ואינם מנועים מלסייע".
גם כנפי-שטייניץ הדגישה שהמינוי של השר יהיה בתוקף "רק כל עוד לא הוסרה המניעה של היועמ"ש לעסוק בעניין" – כלומר המינוי לא יהיה לכל אורך הטיפול בפרשה, אלא רק בשלב הנוכחי.
ואם לא די בכך, כנפי-שטייניץ קבעה שהליך המינוי צריך להיות "סדור כהלכתו", כדי שלא "ינוצל, חלילה, למטרות זרות".
הדבר האחרון שנותר להכריע בו, ועל כך שלושת השופטים הסכימו, הוא החלטתו של לוין למנות לתפקיד את נציב תלונות הציבור על שופטים, אשר קולה.
נקבע, שקולה – הגם שמבחינת כישוריו הוא מתאים לתפקיד – לא יכול למלא אותו, בשל המגבלה הקבועה בחוק האוסרת עליו לעסוק בעיסוק נוסף להיותו הנציב.
נסכם:
בג"ץ נאלץ להכריע מה עושים כאשר יש צורך בליווי ופיקוח משפטי על חקירה רגישה, שעקרונית נעשים על ידי היועמ"ש והכפופים לה, בנסיבות המאוד חריגות שנוצרו, ושבהן כל צמרת הייעוץ המשפטי לממשלה והפרקליטות נמצאת, כרגע, במניעות.
בלית ברירה, השופטים קבעו שאין מנוס מהפעלת סמכות השר.
עם זאת, השופטים ממש יצאו מגדרם כדי להבהיר עד כמה מדובר במהלך חריג, בעייתי ואף מסוכן.
לכן, הם צמצמו מאוד את מרווח שיקול הדעת של לוין, וקבעו פרמטרים נוקשים לגבי מיהותו של הגורם שאותו הוא יוכל למנות, וכן הגבילו את המינוי עצמו.
את הפרשנות נשאיר, כאמור, לשרשור הבא (ככל שיש ביקוש).
את פסק הדין המלא תוכלו למצוא פה:
https://t.me/Biniaschkenasy/16409
עד החטוף האחרון️
