מהומת הטוויטר שהתרגשה היום, והחשש מפני ״סתימת פיות״, הם הזדמנות טובה לשרשור קצר על פסק הדין המכונן בעניין ״קול העם״ – יצירת מופת משפטית שכתב השופט אגרנט בשנת 1953.
על הדרך, זו תהיה גם הזדמנות להשיב לכל מיני טענות אודות ״התגברות האקטיביזם״ או ריקון חוקים מתוכן ע״י בג״ץ.
נתחיל בעובדות.
הימים הם ימי מלחמת קוריאה. בעיתון זניח בשם ״קול העם״ מפורסם מאמר, ובו התייחסות לידיעה בדבר כוונה כביכול, שכמובן לא היתה, לשלוח את חיילי צה״ל ללחום לצד ארה״ב ונגד ברית המועצות. בסוף המאמר נכתב: ״נגביר את מאבקנו נגד המדיניות האנטי לאומית של הממשלה המספסרת בדם״.
בתגובה, ובהתאם לסמכותו לפי סעיף 19(2) לפקודת העיתונות, החליט שר הפנים על סגירת העיתון ל-10 ימים, וזאת משום שתוכן המאמר, ובעיקר אותה פיסקת סיום, עלולה לדעתו לסכן את שלום הציבור (אגב, ניתן צו דומה לגבי עיתון נוסף, בהקשר דומה, אבל כולם זוכרים רק את ״קול העם״).
העיתון עתר לבג״ץ.
אגרנט קבע, שמדובר בהתנגשות בין שני אינטרסים – מצד אחד חופש הביטוי, ומצד שני ביטחון המדינה והסדר הציבורי. השאלה כיצד מאזנים ביניהם.
אגרנט הוסיף וקבע, שאם צריך לבחור אינטרס אחד מביניהם, אז ברור שהביטחון והסדר הציבורי גוברים. כלומר, אם ביטוי יביא לחורבן המדינה – צריך למנוע אותו.
כעת, נדרש אגרנט למלאכה הפרשנית: מהם גבולות שיקול דעתו של שר הפנים? הרי החוק הקנה לו סמכות רחבה לסגור עיתון, גם ללא התראה, אם ״לדעתו״ העיתון פירסם ידיעות שקריות שעלולות לסכן את שלום הציבור. אגרנט קבע, שאין די ב-״נטיה רעה״, כלומר בפירסום שיש אפשרות שיסכן את שלום הציבור. למה?
משום שלפי אגרנט, איזון כזה מתאים למשטרים טוטליטריים – אך לא למשטר דמוקרטי כמו משטרה של ישראל.
למשטר דמוקרטי כמו משטרה של ישראל. אגרנט קובע כי ״אקסיומה ידועה היא שאת המשפט של עם יש ללמוד באספקלריה של מערכת החיים הלאומיים שלו״. כלומר, את פקודת העיתונות המנדטורית יש לפרש עתה לפי מערכת החיים הדמוקרטית של ישראל.
לכן, אגרנט מפרש את הביטוי ״דעתו״ של שר הפנים ככזה המאפשר לשר להפעיל סמכותו רק כאשר יש סכנה ברמה של ״קרובה לודאי״ – לא סתם אפשרות לסכנה, אלא שכמעט בטוח שהפירסום ייצור סכנה. עוד קבע אגרנט שאותה סכנה צריכה להיות ״רצינית״ – לא סכנה זניחה, אלא ממש איום רציני על שלום הציבור.
מאחר שבעניין ״קול העם״ קבע אגרנט שאין בדברים כדי ליצור סכנה של ממש ברמה של קרוב לודאי, אלא כי מדובר ב-״הבעת התנגדות״ גרידא – יש לקבל את העתירה ולפסול את הצו שהוציא שר הפנים. כל זאת, כאמור, על סמך מערכת איזונים שאין לה זכר בלשון החוק.
ואם הגעתם עד פה, אז בכל זאת הערה קצרה.
אין לי ספק, שפסק דין כזה, שצימצם ללא היכר סמכות שהמחוקק העניק לשר הפנים, שרשאי להפעילה לפי שיקול דעתו – היה נתקל היום בזעקות שבר רמות. אבל, פסק דין זה, ופסקי דין נוספים, הם שיצרו, בחקיקה שיפוטית ממש, מגילת זכויות אדם שנראית לנו היום מובנת מאליה – בזכותם של שופטי בימ״ש העליון.
מי שמרומם היום בפיו את חופש הביטוי – ולדעתי בצדק גמור – חב חוב גדול לאגרנט ולייתר השופטים, שהם, ורק הם, הכניסו למשפט הישראלי זכויות שגם כיום לא הוכרו על ידי המחוקק, משיקולים פוליטיים שונים.
חומר למחשבה בפעם הבאה שתשמעו מחאות נגד ״אקטיביזם שיפוטי״, או כלפי פרשנות יצירתית מידי.
