בואו נתחיל לפרק את הסוגיה המשפטית של פיטורי ראש השב"כ רונן בר, או בשמם הרשמי "הפסקת כהונתו".
לאירוע הזה יש כמובן גם, ואולי בעיקר, מימד ציבורי – אבל בינתיים אנחנו ננסה להבין מה בעצם הדין שחל בנושא, שהוא הדין שיעמוד במרכז הדיונים בעתירות נגד המהלך.
נתחיל בחוק השב"כ, שהוא חוק די מודרני שנחקק בשנת 2002.
בחוק הזה יש סעיף ספציפי שחל בדיוק על המהלך של פיטורי ראש השב"כ, וקובע מפורשות כי "הממשלה רשאית להפסיק את כהונתו של ראש השירות לפני תום תקופת כהונתו".
לא צריך להיות משפטן כדי להבין שהסעיף הזה מקנה לממשלה סמכות מפורשת.
הממשלה אכן עשתה שימוש בסמכותה זו, ובישיבה מיוחדת מיום 20.3.2025 – קיבלה החלטה על הפסקת כהונתו של ראש השב"כ לפני תום תקופת הכהונה (שהיתה אמורה להסתיים באוקטובר 2026).
מבחינה משפטית, אפשר לבחון את ההחלטה הזו משני היבטים – הפרוצדורלי והמהותי, ואנחנו נתמקד הפעם רק בשני.
כלומר, ניתן להניח שבבג"ץ יעלו גם טענות לגבי הליך הפסקת הכהונה, כגון:
האם ראש הממשלה היה יכול להיות מעורב בו בשל ניגוד עניינים לכאורה, האם לא היתה חובה להיוועץ תחילה ביועמ"ש, האם ניתן היה לוותר על הצורך (ואם בכלל היה צורך) להביא את המהלך לבחינה של הוועדה למינוי בכירים, ועוד.
אבל, אנחנו נעזוב את כל אלה ונבחן רק את הדין לגבי ההחלטה לגופה.
קודם כל, כדי שנבין איפה אנחנו נמצאים מבחינת ענפי המשפט, נאמר שהדין הרלבנטי הוא המשפט המינהלי.
אין פה שאלה חוקתית, כי לא מדובר בחקיקה של הכנסת, וגם כי המוקד אינו הפגיעה בזכויותיו של רונן בר כאדם, ככל שהיתה כזו.
ובתוך העולם של המשפטי המינהלי, כאשר בוחנים האם החלטה מסוימת תואמת את הדין, קודם כל בוחנים את שאלת הסמכות, ולאחר מכן את שאלת שיקול הדעת.
במילים אחרות, העובדה שההחלטה של הממשלה התקבלה בסמכות מפורשת שהוקנתה לה בחוק – ממש אינה סוף פסוק. למעשה, זו רק תחנת ביניים בביקורת השיפוטית.
בהחלט יתכן, שגוף מינהלי כלשהו – כלומר, גוף שנמצא ברשות המבצעת (להבדיל מהכנסת) – יפעל במסגרת סמכותו, אבל האופן שבו הפעיל את הסמכות שלו יהפוך את הפעולה לכזו שנוגדת את הדין.
גם אם מתעלמים מסוגיה של פרוצדורה וזכויות אדם, עדיין אפשר לטעון שהפעולה פסולה מחמת עילה מוכרת בדין.
עילה שבכוחה להצדיק התערבות שיפוטית יכולה להיות למשל חוסר תום לב, שקילת שיקולים זרים – ובעיקר, העילה הזכורה לכולנו משנת 2023 הקסומה, הלא היא עילת הסבירות.
לא ניכנס הפעם לנבכי העילות הללו, שהאבחנה ביניהן היא די אמורפית. במקום זאת, בואו ננסה להבין את הדברים "ממעוף הציפור".
באופן כללי, הביקורת השיפוטית על החלטה מינהלית, שלצורך העניין התקבלה בסמכות, ושהמוקד שלה אינו פגיעה בזכות אדם – בוחנת את השאלה האם הרשות שקיבלה את ההחלטה שקלה את השיקולים הרלבנטיים.
בניסוח אחר, השאלה היא האם הרשות הפעילה את סמכותה כדי לקדם את המטרה שלשמה הוענקה לה הסמכות.
כלומר, העובדה שלרשות כלשהי – וזה יכול להיות גוף כמו צה"ל, ממלא תפקיד כמו מנכ"ל משרד, וגם שר או אפילו הממשלה כולה – יש סמכות שהמחוקק העניק לה, אין פירושה שהרשות יכולה להפעיל את הסמכות הזו ללא שום מגבלה.
ותתפלאו, זו לא המצאה של ברק. העיקרון הזה מוכר במשפט הישראלי מאז ומעולם.
דוגמה טובה לכך היא "פרשת מנצור", פסק דין משנת 1961, שבו בג"ץ פירש סעיף חוק אשר העניק לשר המשפטים סמכות מסוימת, ואף קבע שהיא תופעל "לפי שיקול דעתו המוחלט".
אלא שאפילו כאשר החוק נוקב במילים "שיקול דעת מוחלט" – עדיין יש לבחון האם הפעלת הסמכות נועדה כדי לקדם את התכלית של החוק.
באותה פרשה, נתן השופט ויתקון את הדוגמה הבאה:
"למשל, רשות המוסמכת לעשות דברים לשם השמירה על בריאות העם תחרוג מגדר סמכותה אם תעשה את הדברים מתוך שיקולים של דת, מדיניות כלכלית, ביטחון וכיוצא באלה, שיקולים שאין ביניהם ובין בריאות העם ולא כלום".
ומה זה אומר על ענייננו?
ובכן, זה אומר שהחוק אכן מקנה לממשלה סמכות לפטר את ראש השב"כ, ללא הגבלה מפורשת כלשהי (למשל, ללא פירוט של הטעמים שבגינם הממשלה רשאית לפטר, אלא רק שהיא רשאית לכך).
אבל, זה לא אומר שהממשלה יכולה להשתמש בסמכות שלה סתם כי בא לה. היא צריכה להפעיל את הסמכות הזו כדי לקדם תכלית מסוימת.
נעצור רגע את המסע הפרשני הזה, ולא נמשיך לדיון במטרה שלשמה חוק השב"כ הקנה לממשלה סמכות להפסיק את כהונתו של ראש השב"כ – ונעבור לצד השני של הביקורת השיפוטית.
כפי שרשות מינהלית לא יכולה להשתמש בסמכות שיש לה באופן שרירותי, פשוט כי בא לה – כך גם בית המשפט אינו רשאי לעשות זאת.
מבחינה זו, יש מעין "מקבילית כוחות" בין הדרג שבו התקבלה ההחלטה – לבין היקף ההתערבות של בית המשפט בהחלטה זו.
כאשר מדובר בהחלטה של פקיד במחלקת הארנונה, לשופט יהיה יותר "קל" להתערב בה. וככל שעולים במעלה ההירככיה, כך לשופט יהיה "קשה" יותר.
ויש לכך כמובן הצדקה רציונלית.
ככל שהדרג שמקבל את ההחלטה הוא זוטר יותר, כך נרצה לתת לו פחות מרחב של שיקול דעת.
אם נחזור לדוגמת פקיד הארנונה, הרי שהוא אמור לבחון את הדברים כמעט אך ורק ברמה הטכנית. אם נתונים א' וב' מתקיימים, אז התוצאה היא ג'. אחרת, היא ד'.
כאשר מדובר בדרג בכיר כמו שרים בממשלה, המצב שונה.
מטבע הדברים, כאשר מדובר באדם שמרכז בידיו סמכויות רבות – אין ברירה אלא לאפשר לו להפעיל שיקול דעת רחב יותר.
לכן, כאשר מדובר על דרג ברמה של שר, ובטח ראש ממשלה או הממשלה כולה – ההצדקה לקבוע שהם הפעילו סמכות באופן שאינו מקדם את המטרה שלשמה ניתנה להם הסמכות, הולכת ופוחתת.
בניסוח משפטי, המשמעות היא ש-"מתחם הסבירות" של ההחלטה שהתקבלה, כלומר קשת ההחלטות שבית המשפט לא יתערב בהן – הולך וגדל ככל שהדרג שקיבל את ההחלטה עולה.
לפקיד ארנונה יש מתחם סבירות צר מאוד. לראש ממשלה יש מתחם סבירות רחב ביותר. אבל, גם הוא אינו בלתי מוגבל, ותלוי נסיבות.
בענייננו, ההחלטה שצפויה להיבחן בבג"ץ היא כאמור החלטה על הפסקת כהונתו של ממלא תפקיד בכיר, ראש השב"כ. וזו החלטה שהתקבלה על ידי הממשלה.
בהתאם, השאלה הנשאלת היא מהם השיקולים הלגיטימיים להחלטה כזו, ועד כמה רחב "היקף" השיקולים, שכן היקף הביקורת השיפוטית יהיה ביחס הפוך לכך.
למרבה הצער, יש פסיקה מועטה שעוסקת בהחלטות בנסיבות דומות.
יש לנו לא מעט פסיקה לגבי החלטה למנות אדם לתפקיד מסוים, ואז עתירות נגד מינויו (או נגד החלטה שלא לפטרו, כמו בפרשת דרעי-פנחסי).
גם יש פסיקה חשובה על החלטות פיטורין, אבל כאלה שפגעו בזכויות אדם (למשל פרשת ישראל אלדד).
מה שעוד יש בשפע הן החלטות לגבי הפסקת כהונה של חברי וראשי מועצות מקומיות.
אבל אנחנו מחפשים משהו אחר:
פסקי דין לגבי החלטה, ברמת ממשלה, לפטר ממלא תפקיד, שבחנו את שיקול הדעת של הגורם המחליט – ולא את הפגיעה בזכויות של המפוטר.
על פסקי הדין שכן קיימים בסיטואציה כזו, נדבר בפעם הבאה.
