שלשום פירסם בג״ץ פסק דין מעניין בשתי עתירות שהגישו פלסטינים, שטענו לזכויות שונות במה שידוע כ-״שטח אש 918״ שבדרום הר חברון, ובהתאם העלו טענות נגד חוקיות הכרזת האזור כשטח אש.
פסק הדין עורר הזה מהומה בפיד שמאל – שלא בהכרח מתיישבת עם העובדות.
אז מה הסיפור?
ב-1980 השטח המדובר הוכרז לראשונה כ-"שטח אש סגור", וצה"ל התאמן בו. מתיאור הדברים עולה כי במהלך השנים היו פלסטינים ששהו במקום, אך עמדת המדינה היתה כי לא היו בו מגורי קבע.
בהתאם, צה"ל ניסה להגיע להסכמה עם השוהים על היתר לקיום מרעה וחקלאות – אך לא מגורי קבע.
מפסק הדין עולה כי בין צה"ל לבין נציג השוהים במקום אף הושגה פשרה בעניין, קרי גובש מתווה של שהייה זמנית לצורך חקלאות, אך נאסר על שהיית קבע.
בשנים 1997-1998 הוגשו עתירות ראשונות בנוגע לשטח, בו נטענו דומות לאלה שהוכרעו בענייננו. העתירות הסתיימו בכך שאותו מתווה הורחב, ונמחקו.
בעקבות מחיקת העתירות, צה"ל פעל לפינוי של המבנים בשטח. אך לא חלף זמן רב, ושוב התעוררה מחלוקת.
בשנת 2000, שוב עתרו שוהים בשטח לבג"ץ, וטענו שחל איסור לפנותם. במסגרת בירור העתירה, הוצא צו ביניים לפיו הסטטוס קוו בשטח ישמר. בחלוף 12 שנים (!), אף סוכם כי תותר שהיית קבע בחלק מהשטח.
ושוב, רק שנה אחת חלפה – ובשנת 2013 הוגשו עתירות נוספות, שהן העתירות שהוכרעו שלשום, לאחר שהיו תלויות ועומדות במשך כ-9 שנים. כפי שנראה בהמשך, המדובר בעתירות נגד הריסת מבנים שנבנו בשטח, ופינוי השוהים בהם.
והנה הגענו אל ההכרעה עצמה, ואל חוות הדעת המובילה, שכתב השופט מינץ.
תחילה, מינץ נדרש לעילות סף.
מינץ קבע שדין העתירות להידחות מחמת שיהוי, שכן מרבית העותרים הנוכחיים עתרו רק בשנת 2013, ביחס להכרזת שטח אש שבוצעה ב/1980.
מינץ קבע, שמדובר בשיהוי קיצוני, שכן הטענה המרכזית של העותרים היא שנוכחותם במקום היא מתמשכת ורציפה, עוד לפני ההכרזה ב-1980.
כדי לבחון טענה כזו, יש לעתור בסמוך לאחר ההכרזה, ולא בחלוף 33 שנים. אבל, וכפי שנראה בהמשך, חרף השיהוי הניכר – המדינה הצליחה להוכיח שלא היו מגורי קבע במקום לפני ההכרזה.
עילת סף נוספת שהעותרים כשלו בה היא אי-ניקיון כפיים, שכן הסתבר שהם הפרו את הדין ובנו בשטח באופן בלתי חוקי.
הטענה של העותרים ביחס לכך היתה, איך נאמר, יצירתית: הם טענו שבשם צווי הביניים שהוצאו בעבר, הם היו רשאים להמשיך ולשהות בשטח שהיית קבע.
אלא שמינץ דחה, כמובן, את הטענה הזו, והבהיר את המובן מאליו – צו ביניים נועד ״להקפיא מצב״, ולא לאפשר לאחד הצדדים לשנות את המציאות לטובתו.
כלומר, בענייננו יש שתי עילות סף שדי בהן כדי לדחות את העתירות. אבל, מינץ לא הסתפק בכך, ונדרש לגוף העניין.
השטח המדובר נמצא באיו"ש, המוחזק ב-"תפיסה לוחמתית", שלא חל בו דין ישראל, אלא דין שמורכב מרבדים שונים. הרבדים הרלבנטיים לענייננו הם תקנות ההגנה המנדטוריות, וחקיקה צה"לית.
באותם רבדים, יש חיקוקים המסמיכים את המפקד הצבאי להכריז על אזור כשטח צבאי סגור.
העותרים טענו כי חיקוקים אלה סותרים את הדין הבינלאומי, אלא שמינץ קבע שגם אם נניח שהדין הבינלאומי אכן אוסר על פעולה שכזו – ממילא הדין המקומי גובר עליו (וכך בכל סתירה חזיתית בין דין מקומי לבינלאומי).
בהמשך, מינץ קבע שאין בסיס לטענת העותרים לפיה פינויים סותר את סעיף 49(1) לאמנת ז'נבה הרביעית, האוסרת על פינוי של אוכלוסיה המתגוררת בשטח כבוש (או שמוחזק ב-"תפיסה לוחמתית").
זאת, הן משום שהסעיף אינו מחייב את ישראל (שאינה צד לאמנה), והן משום שהוא נועד לחול על מקרים שונים בתכלית.
נפתח סוגריים, ונציין שעל הפיסקה הזו נכתבו אתמול אינספור ציוצים נזעמים, בעיקר על כך שאותו סעיף מדובר הוא בעל מעמד מינהגי (ולכן מחייב את ישראל, גם אם אינה צד לאמנה).
אלא שעם כל הכבוד לניסיון (הלגיטימי) לחלוק על הכרעת בג"ץ ביחס לכך, היא טפלה לחלוטין להכרעה בענייננו.
הטעם לכך הוא שגם אם נראה בסעיף כמנהגי, ממילא יש דין מקומי שגובר עליו (ועליונות הדין המקומי על הדין הבינלאומי אינה שנויה במחלוקת כלשהי), והוא נועד לחול על מקרים כמו גירוש המוני לצורך השמדה, עבודות כפייה או מטרות מדיניות (למשל, טרנספר מחוץ לאיו"ש).
מה בין זה לבין ענייננו?
ואז ניגש מינץ ללב העניין: בירור הטענה המרכזית של העותרים, והיא שהם, או אבותיהם, התגוררו בשטח האש מזה דורות, עוד לפני שהוכרז ככזה.
ומינץ קבע, שאומנם בג"ץ אינו ערכאה מיטבית לבירור עובדתי, אך במקרה הנוכחי יש ראיות חד-משמעיות שבעת ההכרזה על שטח האש – לא היו בו מגורי קבע.
למשל, מינץ פירט שורה ארוכה של תצלומי אוויר מהם עולה שלאורך השנים אין כל סימן לכך שהיו מגורי קבע בשטח. ולא מדובר רק בתצלומים שהגישה המדינה, אלא גם בכאלה שהגישו העותרים עצמם.
כלומר, הוכח עובדתית שהעותרים, או אבותיהם, לא התגוררו במקום לפני 1980. השהייה במקום היא "מודרנית".
לצד תצלומי האוויר, מינץ סקר ראיות נוספות, שכולן הובילו לאותה מסקנה. גם חוות הדעת שהעותרים הגישו, שנועדו להוכיח אחרת – נמצאו בלתי מהימנות.
המשמעות היא, שהנרטיב הבסיסי, לפיו העותרים ואבותיהם התגוררו בשטח באופן קבוע, וכעת הם "מגורשים" ממנו – הוא פשוט נרטיב לא נכון, לשון המעטה.
בהתאם, בשורה התחתונה מינץ דחה את העתירות, הן מחמת עילות סף, והן לגופן, תוך חיוב בהוצאות. מינץ הוסיף שצה"ל נוהג בעותרים במידה רבה לפנים משורת הדין, בכך שהוא מקיים את המתווה המתיר להם להיכנס לשטח בזמנים שונים לצרכי חקלאות ומרעה.
השופט הבא היה עמית, שהסתפק בדברים קצרים.
גם עמית קבע שכלל לא היו מגורי קבע בשטח האש לפני הכרזתו ככזה, ושבפועל מדובר בהתמודדות עם "תופעה" חדשה יחסית של "עלייה על הקרקע" והקמת מבנים – בניגוד לחוק, ומבלי שהיו בשטח מבנים בעבר.
בנוסף, עמית תיאר כיצד העותרים דחו כל מתווה פשרה בנוגע לשטח, ונקטו בגישת "הכל או כלום".
השופט האחרון היה גרוסקופף, שתיאר גם הוא כיצד העותרים סירבו לכל מתווה פשרה שהוצע, ולפיכך אין מנוס מהכרעה לפי הדין – שמחייב את דחיית העתירות.
כלומר, כל שלושת השופטים, ולא רק מינץ, קבעו שלא היו מגורים במקום לפני 1980, ושאין לעותרים שום טענה משפטית ממשית נגד פינויים מהשטח.
עד כאן פסק הדין, וכעת – הערות ופרשנות.
א. כאמור, פסק הדין עורר סערה רבתי בפיד שמאל, שאולי פספסתם אם אינכם עוקבים אחריו.
אבל, עיניכם הרואות, שמדובר במידה רבה בסערה שמתעלמת מההכרעות המרכזיות של שופטי בג"ץ, ובעיקר מכך שנקבע, חד-משמעית, שהעותרים בכלל לא התגוררו בשטח בעבר.
ב. אומנם, מדובר בפלסטינים שמתגוררים בסמיכות לשטח, וכנראה שאבותיהם אכן נהגו לרעות בו ולגדל בו גידולים חקלאיים שונים. אך את זה צה"ל לא מנע, לא מונע וגם לא צפוי למנוע מהם.
מה שנמנע מהעותרים הפלסטינים, אם ננקה את רעשי הרקע, זה להמשיך להפר את החוק ולנסות לקבוע עובדות חדשות בשטח.
ג. לפי פסק הדין, אין איפוא כל בסיס לזעקות השבר אודות "טרנספר", "גירוש", "נישול" וכיוצא באלה. ההיפך הוא הנכון:
צה"ל הציע לעותרים שורה ארוכה של פשרות נדיבות יחסית, וגם בג"ץ ניסה בכל כוחו ללחוץ עליהם להסכים למתווה שישאיר אותם עם חצי תאוותם בידם. אלא שהם התעקשו, והפסידו.
ד. אפשר, כמובן, לבקר את פסק הדין, ואת צה"ל, ולטעון שעצם נוכחותו באיו"ש היא פסולה מראשיתה, ולכן ממילא "הצדק" עם העותרים הפלסטיניים.
אלא שזו טענה פוליטית, ולא משפטית. משום מה, יש ציפייה, בעיקר משמאל, ששופטי בג"ץ יכריעו את גורלם המדיני של יהודה ושומרון – וזו ציפיית שווא.
נסכם:
פסק הדין הכריע בעתירות שהגישו פלסטינים שטענו לזכות להתגורר בשטח אש בדרום הר חברון.
מעבר לכך שנמצא שהעותרים פעלו בשיהוי ובאי-ניקיון כפיים, השופטים קבעו שהם, או אבותיהם, כלל לא התגוררו במקום לפני ההכרזה על האזור כשטח אש, מה שממילא מכרית את כל טענותיהם.
שתהיה שבת שלום.
קישור לפסק הדין המלא:
supremedecisions.court.gov.il ↗
בוקר טוב.
ברייקינג:
הנשיאה חיות דחתה את העתירה לקיום דיון נוסף בפסק הדין.
חיות קבעה שאין בפסק הדין חידוש הלכתי שמצדיק זאת, ושהדיון סביב סעיף 49 לאמנת ז׳נבה ה-4, שעליו נסב רוב הזעם כלפי פסק הדין – כלל לא השפיע על התוצאה הסופית, אלא נעשה למעלה מן הצורך.
תם ונשלם.
supremedecisions.court.gov.il ↗
