בג"ץ פירסם אתמול את פסק הדין בעתירות נגד החלטת הממשלה לסגור את גלי צה"ל.
במידה רבה, פסק הדין הזה הוא טקסט קלאסי להדגמת עקרונות ומושגים בסיסיים בדין המינהלי – ובשרשור הזה ננסה להמחיש זאת, ובעיקר ננסה להבין למה השופטים פסקו כפי שפסקו.
לפני שנתחיל, אדגיש שמעבר לעניין הציבורי סביב תחנת הרדיו הצבאית – מדובר בפסק דין חשוב מאוד מבחינה משפטית, שעסק, גם אם מעט בעקיפין, בהרבה סוגיות משפטיות מורכבות (למשל: היקפו של חופש הביטוי, חשיבות השידור הציבורי בכלל, ועוד).
את כל אלה נשאיר בצד, וננסה להתמקד בליבת הדברים.
נתחיל ברקע:
על גל"צ, כולכם שמעתם. מדובר בתחנה שמופעלת על ידי צה"ל מאז שנת 1950, שמשדרת בפריסה ארצית, ותכניה כוללים גם עיסוק באקטואליה ובפוליטיקה.
עצם קיומה של גל"צ, והתכנים שהיא משדרת, היו שנויים במחלוקת לאורך השנים, ומספר ועדות ציבוריות נדרשו לכך בעבר, כולל בשנת 2023.
מכל מקום, גל"צ לא נסגרה, והמשיכה לשדר.
במרץ 2025 ביקש ראש הממשלה נתניהו משר הביטחון כ"ץ ושר התקשורת קרעי לבחון שוב את שאלת סגירת התחנה. על רקע זה, הוקמה ועדה מייעצת נוספת, שהגישה את המלצותיה באוקטובר 2025.
בדצמבר 2025, התכנסה הממשלה לדון בנושא, והחליטה על סגירת התחנה.
מיד לאחר מכן, הוגשו העתירות לבג"ץ.
תחילה, הנשיא עמית הוציא צו ביניים שהקפיא את כניסת החלטת הממשלה לתוקף.
בינואר 2026 התקיים הדיון הראשון. היועמ"ש החליטה לתמוך בעתירות, ולכן הממשלה יוצגה באופן פרטי, על ידי דוד פטר.
לאחר הדיון הוצא צו על תנאי, והדיון השני התקיים בחודש מאי.
ואתמול, פורסם פסק הדין – שאת חוות הדעת המובילה בו כתב כשר, שנעסוק רק בה.
הנושא הראשון שכשר נדרש אליו היה האם לממשלה יש *סמכות* להחליט לסגור את גל"צ, או שנדרשת חקיקה של הכנסת.
למעשה, ההכרעה לפיה *לא* נדרשת חקיקה, ודי בהחלטת ממשלה – התקבלה כבר מזמן, והיא לא הפתיעה אף אחד 👇.
יתכן ששמעתם רחש בחש ביחס לכך, משום שבהכרעה הנקודתית הזו השופטים קיבלו את עמדת הממשלה ודחו את עמדת היועמ"ש – אבל לפחות לדעתי זה חלק לא חשוב במיוחד, ולכן לא נתעכב עליו מעבר לציון השורה התחתונה.
הנקודה החשובה היא שגם כאשר יש סמכות לקבל החלטה – זה לא סוף הסיפור, אלא רק תחילתו.
כלומר, וזה משהו שבולט בשיח הציבורי ביחס למשפט המינהלי, העובדה שלגוף מסוים, במקרה זה לממשלה, יש סמכות לקבל החלטה מסוימת – אין פירושה שאותו גוף יכול להחליט מה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה.
הסמכות היא רק "שער הכניסה", כי ברור שאם גוף חרג מסמכותו – זה בכלל לא משנה מה הוא החליט.
לעומת זאת, אם גוף פעל בגדרי סמכותו – כעת יש לבחון האם האופן שבו הוא הפעיל את הסמכות נעשה בהתאם לכללי המשפט המינהלי השונים, כללים שעוצבו בפסיקת בית המשפט העליון לאורך השנים.
החשוב לענייננו הוא הכלל לפיו אסור לגוף מינהלי לשקול שיקולים זרים, אלא להתחשב אך ורק בשיקולים רלבנטיים.
כפי שכשר הדגים, הכלל הזה מושרש במשפט הישראלי כבר משחר המדינה, ואין בו כל חידוש. בתמצית, ההלכה היא שאם שיקול זר היה דומיננטי בקבלת ההחלטה – דינה של ההחלטה להתבטל.
בנוסף, כשר ציין שבמצב דברים רגיל יש קושי להוכיח ששיקול זר עמד בבסיס ההחלטה, משום שבדרך כלל אין לכך ראיות.
ואיך כל זה בא לידי ביטוי בעניין סגירת גל"צ?
הטענה של העותרים (ושל היועמ"ש) היתה שבבסיס החלטת הממשלה לסגור את גל"צ עמד שיקול זר והוא חוסר שביעות הרצון של נתניהו והשרים *מהתוכן* של השידורים.
בשפה פשוטה, הטענה היתה שהמוטיבציה האמיתית להחלטה היא שגל"צ מוטה פוליטית נגד הממשלה.
כשר קבע שמדובר ב-"שיקול פסול מובהק", משום שלרשות מינהלית, ובכלל זה לממשלה, אסור לשקול שיקולים שנוגעים *בתוכן* הביטוי.
כלומר, הממשלה יכולה, למשל, להחליט שאין מקום בישראל לתחנה צבאית, או אפילו שאין הצדקה לממן שידור ציבורי. אבל היא לא יכולה להחליט זאת על סמך תוכן השידורים.
בדומה, המשטרה או רשות מקומית יכולות למשל לקבוע מגבלות להפגנות, משיקולים של סדר ציבורי, ביטחון וכו'.
אבל אסור להן להתחשב לצורך כך בשאלת מהות ההפגנה, ולמשל לקבוע שאם זו הפגנה בעד נושא מסוים אז היא תתאפשר, ואם זו הפגנה בעד נושא אחר אז היא תוגבל או תיאסר. זה פשוט אנטי-דמוקרטי.
בהתאם, כשר קבע שלממשלה יש כאמור סמכות לסגור את גל"צ, וגם אין בעיה להחליט זאת. השאלה המשפטית החשובה היא לא *מה* הוחלט, אלא *למה* הוחלט:
אם הממשלה החליטה זאת משיקולים ענייניים – הכל בסדר. האם היא החליטה זאת משיקול זר שנובע מהתכנים שמשודרים בגל"צ – זה שיקול אסור, וההחלטה תיפסל.
השלב הבא הוא לבדוק האם *עובדתית* זה אכן היה השיקול שעמד בבסיס ההחלטה.
הפעם, ובניגוד לרוב המוחלט של המקרים, לא היה קושי להוכיח זאת במישור העובדתי, משום ששרי הממשלה – בדגש על כ"ץ וקרעי – השאירו אחריהם שובל ארוך של ראיות, שלא הותירו שום ספק שהם ירו את החץ, ואז סימנו את המטרה.
לא נכנס כאן לפירוט של שלל הראיות הללו, ודי אם נאמר שכשר הדגים, באמצעות מכתבים, התבטאויות פירסומים ברשתות החברתיות, וגם מי שנבחרו לוועדה המייעצת, שלפחות מבחינת השרים כ"ץ וקרעי – התוצאה של המהלך כולו היתה ידועה מראש:
הם רצו לסגור את גל"צ פשוט משום שזו תחנה "שמאלנית" מידי לטעמם.
לפיכך, המסקנה המשפטית היתה שכ"ץ וקרעי לא ביקשו לסגור את גל"צ משום שלדעתם אין הצדקה לקיים תחנת רדיו צבאית, או שהם מתנגדים למימון ציבורי של כלי תקשורת – אלא משום שלשיטתם *התוכן* שמשודר בגל"צ "תואם עמדותיו של צד אחר של המפה הפוליטית".
לכן, הוכח שכ"ץ וקרעי פעלו משיקול זר מובהק.
אבל, מי שקיבלה את ההחלטה לסגור את גל"צ זו הממשלה כולה, ולא רק כ"ץ וקרעי. מה הדין במצב כזה?
כשר *דחה* את הטענה לפיה די ב-"הכתמתם" של חלק מחברי גוף כלשהו בכך שהם שקלו שיקולים זרים כדי להביא באופן אוטומטי לפסילת ההחלטה שקיבלו כל חברי הגוף. לדבריו, זה תלוי בנסיבות הקונקרטיות.
אלא שכשר מצא שכ"ץ וקרעי היו השרים הדומיננטיים שהובילו את המהלך מבחינת הממשלה, והם הביאו להצבעת הממשלה החלטה "קשיחה", שלא הותירה לשרים פתח לקבלת שום החלטה אחרת מלבד סגירת התחנה.
במצב דברים זה, *הממשלה* היא שנדרשת להוכיח שחבריה בכל זאת שקלו שיקולים ענייניים, להבדיל מכ"ץ וקרעי.
וכאן נכנס לתמונה מיודענו דוד פטר, שכאמור ייצג את הממשלה באופן פרטי.
מה שפטר נדרש לעשות היה פשוט: להגיש לבג"ץ את פרוטוקול ישיבת הממשלה שבה התקבלה ההחלטה, ופשוט להראות שהשרים החליטו לתמוך בהצעת ההחלטה לסגור את גל"צ משיקולים עניינים, ולא בשל חוסר שביעות רצון מהתוכן המשודר.
לחלופין, ניתן היה להגיש תצהירים של השרים השונים, שבהם הם מפרטים *למה* הם החליטו לתמוך בסגירת התחנה.
אלא שגם זה לא נעשה.
כלומר, כשר קבע שיש ראיות לכך שהשרים הדומיננטיים בתהליך – כ"ץ וקרעי – פעלו משיקולים זרים. אבל, הוא עדיין איפשר לממשלה להוכיח ששאר השרים לא פעלו כמותם.
אלא שהממשלה התחמקה, ואפילו לא ניסתה לעשות זאת.
אם אכן, כפי שפטר טען בלהט, ההחלטה לסגור את גל"צ נעשתה משיקולים ענייניים (האנומליה שבהפעלת תחנת רדיו על ידי חיילים, פגיעה באופי הממלכתי של צה"ל, תחרות בלתי הוגנת ועוד) – כל מה שהוא היה צריך לעשות זאת להגיש את פרוטוקול הישיבה.
מאחר שזה לא נעשה, לא נותרה ברירה אלא לקבוע שהממשלה לא הצליחה להוכיח שאף על פי שכ"ץ וקרעי פעלו באופן פסול – שאר השרים דווקא שקלו שיקולים ענייניים. ומשזה המצב, התוצאה היא בטלות החלטת הממשלה על סגירת התחנה.
אבל כשר לא עצר כאן, והחליט להוסיף עוד משהו חשוב, בנוגע לתשתית העובדתית.
כאמור, כשר קבע שהוכח שהמוטיבציה האמיתית של כ"ץ וקרעי לסגור את גל"צ נבעה מכך שלטענתם התכנים שמשודרים בתחנה הם מוטים, "שמאלנים", "מורידים את המורל" וכו'.
מעבר לכך ששיקולים כאלה הם כאמור פסולים – הסתבר שאף אחד לא טרח לאסוף נתונים שמוכיחים את הטענה הזו, והכל נשאר ברמת הסיסמאות.
במילים אחרות, הממשלה ופטר הגיעו לבג"ץ כאילו שמדובר בטוויטר, כך שאם נצעק משהו ממש חזק – הוא יהפוך לאמת.
אבל כאשר הדברים התכנסו לדיון משפטי – הסתבר שאפילו אין בסיס עובדתי מינימלי לטענה שגל"צ מוטה פוליטית. כך שאפילו אם *נניח* שזו סיבה מוצדקת לסגור את התחנה – הסיבה הזו לא בוססה.
ועד כאן להפעם.
כאמור, יש בפסק הדין מאתמול עוד הרבה סוגיות מעניינות, וגם יש הבדלים של ממש בגישות של שני השופטים הנוספים – שטיין וברק-ארז. עם זאת, בשורה התחתונה נושא השיקולים הזרים הוא שהכריע את הכף גם מבחינתם, כך שהעתירות התקבלו פה אחד.
אם יש ביקוש, נקדיש לפסק הדין שרשור נוסף.
