יריב לוין, אם תהיתם, עדיין תקוע בטנטרום שלו:
שר המשפטים שלנו פירסם היום פוסט בפייסבוק, ובו השתלחות נוספת בנשיא עמית, שאותו יריב הבוגר שלנו מתעקש לכנות "שופט" (כי אם הוא יעצום חזק את העיניים, כנראה שאף אחד לא יראה שעמית נבחר לנשיא בית המשפט העליון).
ועל מה לוין כועס הפעם?
לפני כשבועיים הוגשה עתירה שביקשה שבג"ץ יורה על בטלות הנחיות היועמ"ש בנוגע לאופן מינוי ראש השב"כ הבא, לאחר פרישתו של רונן בר.
לשיטת היועמ"ש, לא ניתן למנות את ראש השב"כ הבא כפי שהדבר נעשה בעבר, בשל ניגוד עניינים שבו נמצא לכאורה נתניהו.
נתניהו מצידו, רוצה למנות את זיני מיד.
למי שלא יודע, בינתיים – וכדי שלא יהיה ואקום – מי שהיה סגנו של בר מונה לממלא מקום ראש השב"כ.
בשבוע שעבר, ולאחר שהתקבלו תגובות הצדדים השונים לעתירה, סולברג הורה שהעתירה תישמע השבוע.
ואכן, העתירה שובצה לדיון בפני הרכב (עמית, שטיין, כנפי-שטייניץ), והיתה אמורה להישמע ביום 25.6.
אלא מאי?
במועד שבו סולברג פירסם את החלטתו, ההודעה על מצב חירום, שלפיה לא מתקיימים דיונים בבתי המשפט (למעט חריגים שתיכף ניגע בהם) היתה עד אתמול, 22.6.
אלא שמאז לוין, מכוח סמכותו כשר, האריך את ההודעה הנ"ל עד לתאריך 25.6 (כולל). לכן, עמית החליט על דחיית הדיון לשבוע הבא.
והנה הגענו אל הפוסט של לוין, שטען שעמית משתמש "בתירוץ עלוב ומטעה", שהוא ממשיך לגרום לנזק, שמדובר ב-"החלטה חמורה" ועוד שאר ירקות. לפי לוין, ניתן – גם במצב חירום – לקיים דיונים בעתירות דחופות לבג"ץ.
אז אחרי שנתנו ליריבי סוכריה כדי שירגע ויפסיק לצעוק – בואו נבין במה מדובר.
קודם כל, פורמלית, לוין צודק. לפי התקנות הרלבנטיות, אכן ניתן לקיים דיונים בעתירות דחופות לבג"ץ.
אבל, מי שיסתכל על רשימת כלל המקרים, יבין די מהר שכוונת המשורר היתה שבמצב חירום יתקיימו רק דיונים בנושאי מעצרים, כאלה שעוסקים במצב החירום, או כאלה שאי-קיומם יצור מצב בלתי הפיך.
ועם כל הכבוד לרצון של נתניהו למנות את זיני כאן ועכשיו, ולהתעלם מהנחיות היועמ"ש שמבוססות על פסק הדין של בג"ץ בעניין פיטוריו של רונן בר – זה בהחלט לא אחד המקרים שאליהם התכוונו בתקנות המדוברות.
כאמור, אין כרגע ואקום, ובשבועות האחרונים, גם תחת בר וגם לאחריו – השב"כ עובד היטב.
מעבר לכך, שהצווחות על "דחיפות" לגבי זהותו של ראש השב"כ – הפכו למגוחכות לאור מה שעברנו פה בשבועות האחרונים.
להזכירכם, שממשלת ישראל בכבודה ובעצמה טענה בחודש מרץ, במסמך רשמי שהוגש לבג"ץ, שכל יום שבו רונן בר נותר בתפקידו עלול ״לפגוע פגיעה בלתי הפיכה בביטחון המדינה״. עד כדי כך.
למרות זאת, כאשר בר הודיע בחודש אפריל שיפרוש ב-15.6 – הממשלה מיהרה לקפל את הדגלים וביטלה את החלטת הפיטורים. פתאום, בר יכול להמשיך בתפקידו כמעט חודשיים נוספים, חרף הסכנה כביכול ל-"פגיעה בלתי הפיכה בביטחון המדינה".
בקיצור, הממשלה כבר צעקה "זאב זאב", והראתה שבעצם אין שום דחיפות.
נמשיך:
גם בהחלטה של עמית לדחות את הדיון, הוא לא דחה אותו בשנה. הוא דחה אותו בשבוע, כלומר המשיך את הרצון של בג"ץ לקיים את הדיון מיד כאשר מצב החירום יסתיים.
אז על דחייה של שבוע, בדיון שנקבע כמעט מעכשיו לעכשיו חרף המחסור בשופטים בבג"ץ (שלוין אחראי לו) – על זה לוין מתפוצץ?
הנקודה הבאה היא שמי שסיבך את הדברים, אם שכחתם – היה נתניהו בעצמו.
לאחר פסק הדין בעניין פיטוריו של רונן בר, היועמ"ש שלחה לנתניהו מכתב ובו אמרה שהיא פועלת על מנת לגבש דרך שבה יתאפשר מינוי של מחליפו, ושהיא מבקשת כמה ימים לצורך כך.
אבל נתניהו לא התאפק, והכריז על בחירתו בזיני.
במילים אחרות, אם נתניהו היה מצליח להתגבר על הייצר שלו לחרחר מריבות עם היועמ"ש ועם בג"ץ על מנת לשלהב את הבייס הביביסטי העמוק – כבר מזמן היינו יכולים להיות במצב שבו יש לנו ראש שב"כ קבוע, שעבר חפיפה מסודרת עם בר, ושהמינוי שלו לא יצר מתיחות במטכ"ל (והכל "בזמן מלחמה", כן?).
הסוגיה שבה נסיים היא לוין עצמו.
כמו לאחר ה-7.10, שלאחריו האיש הזה היה אמור להיעלם מחיינו, כך גם בזמן שאזרחי סופגים טילים ורצים למקלטים – לוין לא מסוגל להתגבר על השנאה הפתולוגית שלו.
הוא לעולם לא יתעלה לגודל השעה, הוא לא מייצר כלום, לא תורם כלום, וכל מה שהוא יודע לעשות זה לריב.
