רובכם ודאי שמע שהלילה אישרה הכנסת את הצעת החוק שמרחיבה את סמכויות בתי הדין הדתיים (הרבניים והשרעיים). הצעת החוק הזו עוררה – ובצדק – סערה גדולה.
בואו נראה קודם כל מה בעצם נחקק הלילה. סביר להניח, שחלק מהדברים יעצבן את רוב העוקבים שלי.
לכן, אדגיש כבר עכשיו שגם בהינתן כל מה שתקראו בשרשור הזה – זה ממש, אבל ממש, *לא* אומר שהחוק הזה הוא טוב. להיפך, הוא מאוד (מאוד) בעייתי, פשוט על הבעיות שבו נדבר בפעם הבאה.
לפני שנתחיל, אעיר שזה יהיה גם ארוך במונחי טוויטר, ומצד שני גם כללי וככזה בלתי ממצה. אז קחו הרבה אוויר, ובואו נצלול למים.
אז מה חברי הכנסת החרוצים שלנו חוקקו?
למי שלא יודע, במדינת ישראל יש כמה מערכות של בתי משפט או בתי דין. לענייננו, מה שחשוב לדעת הוא שלצד בתי המשפט "האזרחיים" הרגילים (בתי משפט שלום, מחוזי ועליון), ולצד בתי הדין "האזרחיים" לעבודה – יש גם בתי הדין דתיים, שהם ירושה שקיבלנו מהבריטים.
עיקר העיסוק של בתי הדין הדתיים הללו הוא במה שמכונה "דיני אישות", כלומר ענייני נישואין, גירושין, ומה שנלווה לכך. באופן עקרוני, אם יש לכם *סכסוך כספי* עם המעביד שלכם, או אם אזרח אחר – הסכסוך הזה אמור להתברר במערכות המשפט האזרחיות.
וזו הנקודה הראשונה שחשוב להדגיש – החוק לא חל על הליכים פליליים, וגם לא על הליכים מינהליים או על סכסוך כספי שבין אדם לבין רשות שלטונית. "רק" על סכסוכים כספיים בין גופים פרטיים.
נמשיך.
החוק בישראל מכיר במוסד שנקרא "בוררות". ממש בגדול, המשמעות של בוררות היא שאפשר – בהסכמה – לתת לאדם שהוסמך לכך סמכות להכריע בסכסוך כספי מסוים, כאשר ההכרעה לא תיעשה לפי הפרוצדורה והכללים הנוקשים של בתי המשפט, אלא באופן "גמיש".
אם הצדדים לסכסוך מסכימים, אז ההכרעה יוצאת מבתי המשפט, מתקבלת על ידי בורר – ואז "מתוקפת" על ידי בית המשפט.
וזו הנקודה הבאה שחשוב מאוד להדגיש: כולנו מכירים, מחיי היום-יום שלנו, מצבים שבהם יש לנו איזה ויכוח עם אדם אחר, לאו דווקא על משהו משפטי, ואנחנו פונים לצד שלישי כדי שיגיד לנו "מי צודק". זו נטייה אנושית טבעית ומוכרת, כולל של שני ילדים שהולכים לגננת או להורים כדי שיכריעו ביניהם.
אין כמובן שום בעיה עם זה ששני אנשים שמסוכסכים ביניהם יפנו לכל אדם שלישי שהם סומכים עליו, כדי שיפסוק בסכסוך. הבעיה נוצרת כאשר הצד ש-"ניצח" מבקש לאכוף את הפסיקה על הצד ש-"הפסיד".
כי כדי לאכוף החלטה כלשהי, כלומר כדי להשתמש בכוח על מנת לגרום לצד שהפסיד לקיים את הפסיקה נגדו – יש צורך בהתערבות של המדינה.
הרי במסגרת האמנה החברתית שמכונה "ישראל" – אנחנו, האזרחים, נתנו למדינה מונופול על הפעלת כוח, והיא ורק היא יכולה למשל להיכנס, ברשות ובסמכות, לבית שלכם או לחשבון הבנק שלכם ולקחת מכם בכפייה את הרכוש שלכם.
זאת אומרת, שצריך להבחין בין מצב שבו שני אנשים הלכו מרצונם לצד שלישי שיפסוק ביניהם, אבל השאלה האם הפסיקה תכובד תלויה ברצונם הטוב של הצדדים; לבין מצב שבו מי שפסקו לטובתו יכול לפנות למדינה ולבקש ממנה לאכוף את הפסיקה על מי שפסקו נגדו.
המצב הראשון, שבו אנשים שהסתכסכו הולכים לאיזשהו צד שלישי – מתרחש כל הזמן, ולאף אחד אין שום בעיה איתו. אם הסתכסכתם עם מישהו, אתם יכולים ללכת למי שאתה רוצים כדי שיכריע בסכסוך. כך מעולם ולעולם.
לעומת זאת, מצב שבו יש גם אפשרות לבקש מהמדינה לאכוף את מה שהצד השלישי פסק – יכול להתרחש אך ורק כאשר החוק העניק סמכות כזו לאותו צד שלישי.
ואכן, המחוקק שלנו הכיר כאמור במוסד הבוררות, ויש חוק שלם – המכונה, כמה מפתיע, "חוק הבוררות" – שקובע באיזה מצבים אפשר לבקש מאדם, שאינו שופט, להכריע בסכסוך מסוים, כאשר ההכרעה שלו ניתנת לאכיפה על ידי מוסדות המדינה.
מה שחשוב לדעת הוא שהפנייה לבוררות היא *וולונטרית*. כלומר, אם אחד הצדדים לסכסוך לא מסכים, ו-"מתעקש" שהוא יוכרע בבית המשפט לפי הדין המחייב ולפי כל הפרוצדורה המשפטית המייגעת – זו זכותו, ואי אפשר להכריח אותו אחרת.
בנוסף, כדי שההכרעה של הבורר תהיה אכיפה, כלומר שהיא תהיה בעלת מעמד משפטי מחייב וככזו ניתן לפנות למדינה כדי שתאכוף אותה – צריך אישור של בית המשפט את פסק הבוררות. רק אז ההכרעה של הבורר הופכת מ-"סתם" הכרעה בסכסוך – להכרעה שניתנת לאכיפה.
מכאן גם עולה שיש מצבים שבהם בית המשפט *לא* מאשרר את פסק הבוררות, משלל עילות שלא ניכנס אליהן – ואז הכרעת הבורר *אינה* ניתנת לאכיפה על ידי המדינה.
ואחרי שהבנו את כל זה, בואו נחזור לחוק מאתמול:
ליבת החוק הזה היא למעשה הקניית סמכות בוררות לבתי הדין הדתיים. כלומר, ובדומה להליך שקבוע בחוק הבוררות, החוק מאתמול מאפשר לשני צדדים שהסתכסכו ביניהם לפנות לבית דין דתי כדי שיפסוק ביניהם.
כפי שבהליך בוררות צריך הסכמה של הצדדים לסכסוך, ולכל צד יש זכות לעמוד על כך שהסכסוך יתברר בבית משפט – כך גם בחוק שהתקבל אתמול. כדי שבית הדין הדתי ירכוש סמכות הכרעה בסכסוך – חייבים לקבל הסכמה מראש של כל הצדדים. די בכך שאחד הצדדים לא מסכים, ולבית הדין הדתי אין סמכות להכריע.
בנוסף, כפי שהליך בוררות הוא אכיף, כלומר הוא כזה שאפשר להפעיל את המדינה על מנת להוציא אותו אל הפועל – כך גם ההכרעה של בית הדין הדתי. זו לא פנייה של אנשים לצד שלישי שהם סומכים על שיקול דעתו, אלא הכרעה שניתנת לאכיפה על ידי רשויות המדינה.
אלא שכאן יש הבדל חשוב בין המצב בחוק הבוררות, לבין החוק שהתקבל אתמול:
כאמור, כדי שפסק בוררות יהיה אכיף – חייבים לאשר אותו בבית משפט "אזרחי". לעומת זאת, את פסק הבוררות של בית הדין הדתי – אין צורך לאשרר בשום ערכאה אזרחית. הוא הופך לאכיף מיד כאשר ניתן.
ואלה, בגדול, עיקרי החוק שעבר אתמול.
הנקודה האחרונה שנעמוד עליה – וכאמור, השרשור הזה לא נועד לדבר על הבעיות שבחוק, אלא על החוק עצמו – היא מאיפה הצעת החוק הזו הגיעה לעולמנו.
ובכן, מה שצריך לדעת הוא שלכל אורך השנים יש פרקטיקה, שכמובן אין בה שום דופי והיא לא מפריעה לאף אחד, שבה סכסוכים שונים בתוך קהילות כאלה ואחרות – מוכרעות על ידי כל מיני מסגרות פנימיות. אלא שההכרעות של המסגרות והמוסדות הללו, שהם כמובן גופים *פרטיים* – אינם ניתנים לאכיפה מדינתית.
למשל, אם שני יהודים שמשתייכים לאותה חסידות רוצים ללכת לרב שמקובל עליהם על מנת שיכריע בסכסוך ביניהם לפי דין תורה – לבריאות. זה לא עניינו של אף אחד חוץ מהם. הצד השני של המטבע הוא שהצד שפסקו לטובתו לא יוכל להפעיל את המדינה כדי לאכוף את הכרעת הרב.
מה שעוד צריך לדעת זה שעד שנת 2006 היתה פרקטיקה, שלא עוגנה בשום חוק, שבה היו אנשים שלא הפנו את הסכסוך ביניהם לגוף פרטי כלשהו – אלא פנו *לבתי הדין הדתיים*. כלומר, במסגרת אותה פרקטיקה הצדדים לסכסוך לא רצו רק הכרעה ביניהם, אלא גם רצו שתהיה דרך לאכוף את ההכרעה. שתהיה אפשרות לפנות למדינה כדי שתוציא לפועל את ההכרעה.
הפרקטיקה הזו לא התקיימה באופן גורף, ואף על פי שבית המשפט העליון לא היה מאושר ממנה, לשון המעטה – הוא הניח לה להתקיים "מתחת לפני השטח".
עד שבשנת 2006 נפל דבר, ובא לעולם פסק הדין הידוע כ-"הלכת סימה אמיר". באותה פסק דין, בג"ץ קבע שאי אפשר יותר "להכיל בשתיקה" את הפרקטיקה הזו:
כמובן, שלכל מי שהסתכסכו יש זכות לפנות למי שהם רוצים כדי שיפסוק במחלוקת ביניהם.
אבל, אם רוצים הכרעה שניתנת לאכיפה, כלומר כזו שנעשית במסגרת שתחת כנפיה של המדינה – אז הדבר לא יכול להיעשות בלי הסמכה בחוק. והיות שלבתי הדין הדתיים אין הסמכה בחוק לשמש כבוררים בסכסוכים כספיים – אז הפרקטיקה בלתי חוקית, ואסור להמשיך בה.
במילים אחרות, בשנת 2006 בג"ץ קבע שהסכמת הצדדים לפנות למוסד דתי כדי שיפסוק ביניהם, לרבות לפי דין תורה או לפי כל דין אחר – זה ממש אחלה.
אבל, הסכמה כזו לא יכולה להקנות לבתי הדין הדתיים סמכות לשמש כבוררים, כלומר להוציא תחת ידם הכרעה שהיא אכיפה. הכרעה שהמדינה מכירה בה ומוכנה להשתמש בסמכויות שלה כדי לאכוף אותה על הצד המפסיד, ולטובת הצד המנצח. >>
כך שלמעשה, בכפוף לכמה הבדלים בין הפרקטיקה שהיתה נהוגה בעבר לבין החוק שהתקבל אתמול, ניתן לומר שמה שהכנסת עשתה – בגדול – זה לבטל את הלכת סימה אמיר.
הכנסת קבעה שהסכמת הצדדים *כן* יכולה לתת לבתי הדין הדתיים סמכות של בוררות, כלומר בתי הדין הדתיים מוסמכים להכריע בסכסוכים כספיים – והכרעת ניתנת לאכיפה על רשויות המדינה.
ועד כאן לגבי מה שנחקק אתמול.
ואם קראתם בעיון, ואתם שואלים את עצמכם ״אוקיי, אז מה בעצם הבעיה?״ – אתם בסדר גמור. במבט ראשון, וכפי שמכבש התעמולה מטעם שופרות הממשלה מנסה לשכנע אתכם מהבוקר, בעצם לא קרה שום דבר נורא.
הרי צריך הסכמה של כל הצדדים, מוסד הבוררות הוא חלק אינטגרלי מהדין בישראל, הרבה אנשים ממילא הולכים לגופים דתיים כדי שיכריעו בסכסוכים ביניהם, וזו אפילו היתה הפרקטיקה עד לפני עשרים שנים.
אז זהו, שלא. החוק הזה הוא צרה צרורה, ואין בו שום דבר ״ליברלי״. אבל על כך – בפעם הבאה.
קישור לפסק הדין המלא בעניין סימה אמיר:
