ביהמ"ש העליון (כשר, בהסכמת אלרון ורונן) פירסם השבוע פסק דין חשוב, שעוסק באחד הנושאים המורכבים ביותר בענישת עבריינים – סוגיית השיקום.
במרכז פסק הדין, עניינו של עבריין מין סדרתי שהוכיח במעשים כי שינה את דרכיו, והשאלה מה משמעותו של נתון זה כאשר גוזרים את עונשו.
נתחיל בעובדות:
מדובר בנאשם שהורשע בשנת 2018 בעבירות של מעשה מגונה בקטין בן 13, שאותן ביצע בשנת 2017. בגין הרשעתו זו הוא נידון ל-27 חודשי מאסר בפועל.
בהליך הנוכחי, הנאשם הועמד לדין בשנת 2020, אך בגין עבירות שביצע בקטין אחר בשנים 2013-2015, כלומר מדובר במעשים מוקדמים יותר.
לאחר שהנאשם שוחרר ממאסרו בגין העבירות שבהן הורשע בשנת 2018 – הוא השתלב בטיפול ייעודי בעברייני מין.
ההתחלה היתה קשה, והנאשם המשיך ליצור קשר עם קטינים. אבל, לאט לאט "החלה להתגבש מגמה חיובית של שיפור ושינוי מהותי ומעמיק בדרכי חשיבתו ובהתנהלותו בחייו" – מגמה שהלכה והעמיקה.
בתאריך 2.6.2021 הנאשם הורשע – על פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון – בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום שהוגש בשנת 2020 (כזכור, מדובר בעבירות מוקדמות לאלה שבגינן הורשע בשנת 2018).
הן הנאשם והן המדינה הסכימו שטרם שייגזר עונשו – יתאפשר לו למצות את ההליך הטיפולי שבו כבר החל.
כאשר ניתן גזר הדין, בדצמבר 2023, התמונה היתה מורכבת:
מצד אחד, הנאשם הורשע בעבירות מין קשות, שאותן ביצע במשך כשנתיים בקטין כבן 12-14 (מבלי להכנס לתיאורים הגרפיים).
מצד שני, גורמי המקצוע השונים הציגו נתונים לגבי ההליך השיקומי שעבר, שהביא להפחתה משמעותית במסוכנות הנשקפת ממנו.
בגזר הדין של ביהמ"ש המחוזי, נקבע שמתחם העונש ההולם לעבירות שהנאשם ביצע הוא 4-7 שנות מאסר בפועל.
אבל, ביהמ"ש המחוזי מצא לנכון לחרוג מהמתחם הזה, כך שבשורה התחתונה העונש שהושת על הנאשם הועמד על תשעה חודשי מאסר בלבד, שירוצו בדרך של עבודות שירות (ולא בכלא).
נתרגם ממשפטית לעברית:
לפי החוק בישראל, כאשר גוזרים את דינו של נאשם שהורשע בביצוע עבירה פלילית, תחילה יש לקבוע את "מתחם העונש".
המתחם הזה תלוי בנסיבות שקשורות בביצוע העבירה, כלומר כמה נזק ופגיעה גרם העבריין לקורבנותיו ולציבור בכלל, האם מדובר בעבירה מתוכננת, מה היה המניע, חלקו של הנאשם בעבירה ועוד.
רק לאחר שקבענו את המתחם – שכאמור, נגזר רק מנסיבות שקשורות בביצוע העבירות – רק אז עוברים לדון בנסיבות שקשורות בעבריין עצמו, כגון נסיבות חייו, עבר פלילי, גיל, הזמן שחלף וכו'.
בשלב הבא, בית המשפט משקלל את הנסיבות האלה כדי למקם את העונש הסופי בתוך המתחם שאותו קבע קודם לכן.
לדוגמה, נניח שאבי פצע את בני. בית המשפט בחן את הפגיעה שנגרמה לבני, האם אבי תכנן את העבירה, מה הרקע למעשה (כסף, סכסוך אישי, לאומני וכו'), האם ובאיזה כלי נשק בוצעה הפגיעה וכו'.
לאחר בחינת הנסיבות האלה, שקשורות בביצוע העבירה, בית המשפט יקבע את מתחם העונש, נניח 3-5 שנות מאסר.
בשלב הבא, בית המשפט יבדוק את נסיבות חייו של אבי, האם יש לו עבר פלילי, בן כמה הוא, מה ההשלכות של מאסר עליו ועל משפחתו, האם הוא נטל אחריות על מעשיו ועוד.
ככל שצבר הנתונים לגבי אבי הוא חיובי יותר, העונש ייטה לעבר 3 שנות מאסר; וככל שהוא פחות חיובי – לעבר הרף של 5 שנות מאסר.
אחרי שהבנו את זה, בואו נסבך עוד קצת:
לפי החוק, לבית המשפט יש אפשרות לסטות ממתחם העונש ההולם אם "מצא כי הנאשם השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם".
אם נחזור לדוגמה שלנו, במידה שאבי יראה שעבר שינוי יסודי בהתנהלותו ובחשיבתו (או שהוא בדרך לשם) – אפשר להשית עליו עונש קל מ-3 שנים.
וזה בדיוק מה שקרה ביחס לנאשם בענייננו:
כאמור, בית המשפט המחוזי קבע מתחם של 4-7 שנות מאסר בפועל. אבל, מאחר שהנאשם הוכיח שעבר שיקום משמעותי – בית המשפט השתמש בסמכותו בחוק, חרג מהמתחם הזה כלפי מטה, ובסופו של דבר גזר תשעה חודשי מאסר בפועל "בלבד".
המדינה הגישה ערעור על גזר הדין.
והנה הגענו, סוף סוף, אל פסק הדין המדובר של כשר.
הנקודה המרכזית בפסק הדין – שהיא אומנם לא תקדימית אבל חודדה הפעם היטב – היא שגם כאשר יש הצדקה להתחשב בשיקולי שיקום, אין משמעות הדבר ששאר שיקולי הענישה "מתבטלים". כלומר, השיקום – גם כאשר הוא קיים – איננו חזות הכל.
למה הכוונה?
גם אם הנאשם הוכיח שיקום מופלא, ובענייננו הנאשם אכן עשה כברת דרך טיפולית-שיקומית משמעותית – עדיין בית המשפט צריך להביא בחשבון שיקולים כמו גמול והרתעה. העובדה שאדם השתקם לא "מוחקת" את שאר השיקולים.
אופרטיבית, המשמעות היא שאת ההתחשבות בשיקום צריכה לאזן עם שאר עקרונות הענישה.
הטענה המרכזית שטוענים נאשמים בסיטואציה כזו, ושאותה טען גם הנאשם בענייננו, היא שהם הוכיחו שהשתקמו – ושליחתם למאסר מאחורי סורג ובריח תביא לכך שכל התהליך ירד לטמיון.
כשר קבע שהטענה הזו "לא מקובלת עליו כלל ועיקר". גם אם אדם עבר תהליך שיקום – המשמעות אינה שבהכרח הוא לא ישלח לכלא.
יתכנו מצבים, שבהם מצד אחד יש מקום להתחשב בנאשם בשל השיקום שעבר, ומצד שני אי אפשר להימנע ממאסר מאחורי סורג ובריח בשל שאר שיקולי הענישה.
השיקום יביא לקיצור תקופת המאסר בכלא, אך לא להימנעות מוחלטת ממאסר שכזה. ואם הנאשם אכן השתקם, אז המאסר לא אמור "להרוס" את כל התהליך.
ולכן, המסקנה של כשר היתה שאכן יש הצדקה לסטות ממתחם העונש, בשל השיקום שעבר הנאשם, אבל שהסטייה הזו לא יכולה להסתיים בתשעה חודשי מאסר בעבודות שירות.
בהתאם, כשר קיבל את הערעור, וקבע שהעונש יעמוד על 20 חודשי מאסר, תוך שציין שאלמלא ההליך השיקומי – העונש היה כ-5-6 שנות מאסר.
אלרון ורונן הסכימו, ועד כאן פסק הדין. נקנח בשתי הערות:
א. כאמור, פסק הדין אינו תקדימי, וכבר היו בעבר מקרים שבהם שופטי ביהמ״ש העליון קבעו דברים ברוח דומה.
ועדיין, פסק הדין הוא חשוב משום שהוא קובע הלכה סדורה ומפורטת לגבי סיטואציות וטענות של נאשמים שמתבררות לא אחת בבתי המשפט.
ב. שיקום של עבריינים הוא נושא מאוד לא "סקסי".
כולנו בני אדם, ולכן כאשר אנו שומעים על עבירה חמורה שאדם ביצע – הנטייה הטבעית היא לדרוש ענישה חמורה, שתהיה גמול הולם בגין המעשים, וגם תרתיע את העבריין ואת האחרים.
אבל חשוב להבין ששיקום הוא לא רק אינטרס של העבריין. זה לא "פרס".
כמדינה, אנו רוצים שעבריין ישתקם לא רק כדי להיטיב איתו, "אלא מדובר באינטרס ציבורי ראשון במעלה" – משום ששיקום יאפשר לעבריין לחזור לחברה כאזרח מועיל, ולא כזה שיהיה נטל (במקרה הטוב), או שיחזור ויבצע עבירות (במקרה הרע).
נקודה למחשבה בפעם הבאה שתשמעו על עונש שנתפס בעיניכם כקל מידי.
קישור לפסק הדין המלא:
supremedecisions.court.gov.il ↗
