בית המשפט העליון (סולברג, בהסכמת שטיין ורונן) פירסם אתמול פסק דין "קטן", אבל חשוב ומעניין, שעסק בנושא שזוכה כיום לתשומת לב ציבורית רבה – ענישת ישראלים שמקיימים קשר עם גורמים עוינים, בדגש על גורמים איראניים.
בואו איתי לשרשור משפטי שינסה להסביר מה סולברג קבע.
חמאד חמאדי, אזרח ישראלי תושב נצרת, הואשם בכך בשנת 2023, *ולפני* טבח ה-7.10, עמד בקשר עם פלסטיני מג'נין בשם זיאד, שהציע לו לבצע משימות תמורת תשלום.
בשלב מסוים, גורמים איראניים יצרו קשר עם זיאד, אשר מצידו פנה לחמאדי והציע לו להצית רכבים, להבריח נשק, לצלם קציני משטרה ועוד.
חמאדי חשד שגורמים איראניים הם שעומדים מאחורי ההצעות שהוא קיבל מזיאד, וכן שזיאד עצמו הוא חבר בג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני.
לכן, בהתחלה הוא סירב להצעות של זיאד, אבל ביוני 2023 ביצע הצתה של 4 כלי רכב בחיפה, וביולי ביצע בדיקה של נקודה בגבול עם ירדן להתאמתה להסתננות לישראל.
בספטמבר 2023 חמאדי הועמד לדין, וביולי 2024 הוא הורשע, על פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון, בעבירות שעיקרן מגע עם סוכן חוץ והצתה.
מה שחשוב לזכור הוא שחמאדי *לא* היה בקשר עם גורם איראני, ושכל המעשים שלו בוצעו *לפני* טבח ה-7.10, וכמובן גם לפני המתקפות האיראניות הישירות על ישראל.
בנוסף, כאשר חמאדי ביצע את העבירות, עדיין לא החל ה-"גל" המוכר לכולנו של ישראלים שמרגלים עבור איראן – תופעה שהלכה וצברה תאוצה בשנתיים וחצי האחרונות, שהביאה להגשת עשרות כתבי אישום, ובינתיים גם לשתי הרשעות.
מכל מקום, חמאדי הורשע כאמור על פי הודאתו. השלב הבא היה גזירת עונשו.
לא נכנס הפעם לפרטי הפרטים לגבי האופן שבו גוזרים עונש בישראל, ודי אם נאמר שבית המשפט המחוזי קבע מתחם ענישה של 5-8 שנות מאסר.
המשמעות היא, שנקבע ש-"תג המחיר" של העבירות שחמאדי ביצע, בנסיבות שבהן בוצעו, נמצא איפשהו בתוך הטווח הזה. המיקום המדויק בתוך הטווח תלוי – במשתנים נוספים.
המשתנים הללו הם נסיבות אישיות, קיומו או היעדרו של עבר פלילי, האם היתה נטילת אחריות וכו'.
משתנה נוסף, שלשמו התכנסנו, הוא סוגיית ההרתעה:
לפי החוק בישראל, העונש הוא קודם כל גמול לעבריין על מעשיו שלו, או כפי שכינינו זאת קודם – "תג מחיר". כלומר, העונש ממוקד בעבריין ובמעשיו.
אבל, החוק גם קובע שמותר לבית המשפט לשקול גם שיקולי הרתעה, כלפי העבריין או כלפי הציבור בכלל, מפני ביצוע עבירות דומות לאלה שבגינן העבריין נענש.
במילים אחרות, שיקול ההרתעה הוא לא הפרמטר המרכזי בענישה, אלא שיקול הגמול. אבל, מותר להתחשב בו לצורך קביעת העונש *בתוך הטווח שנקבע*.
כלומר, בית המשפט קובע תחילה את טווח הענישה, בהתאם לנסיבות הספציפיות של המקרה שבפניו. בעת קביעת הטווח הזה, אסור לבית המשפט להביא בחשבון שיקולי הרתעה.
אבל, כאשר בית המשפט עובר לשלב השני, שהוא מיקום העונש בתוך הטווח שאותו קבע – הוא יכול להביא בחשבון גם את שיקולי ההרתעה.
וזה בדיוק מה שעשה בית המשפט המחוזי:
בעיקרון, לאחר שנקבע טווח ענישה של 5-8 שנות מאסר, הוא קבע עונש של 6 שנות מאסר, ועשה זאת בשל שיקולי הרתעה (אחרת, העונש היה 5 שנות מאסר, כי אין לחמאדי עבר פלילי, הוא הודה ונטל אחריות, וכו').
אלא שהמדינה סברה שהעונש קל מידי – והגישה ערעור.
וכאמור, הערעור הזה הוכרע אתמול.
סולברג פתח בדיון על חומרת עבירת המגע עם סוכן חוץ, שמטרתה "הגנה על סלע קיומנו, בים סוער שבו רבים עומדים עלינו ומבקשים לכלותנו".
הוא גם הדגיש ש-"מי שמקיים קשר עם גורם עוין, אינו רואה את התמונה הכוללת, והוא חסר את הכלים להעריך את משמעות מעשיו".
סולברג לא כתב את הדברים הללו סתם. הוא ידע, כבר בפתח הכרעתו, לאן הוא חותר:
הוא חי בתוך עמו, והוא רואה שהתופעה שבה ישראלים מוכנים לעמוד בקשר עם גורמים עוינים בכלל, ועם גורמים איראניים בפרט – הולכת ומתרחבת. והוא גם יודע שבמקרים רבים, הקשר הזה מסתכם, כביכול, במעשים קלים יחסית.
לכן, סולברג ביקש להעביר מסר לפיו *כל מגע* עם גורם איראני עלול לגרום לנזק כבד.
האדם עצמו, שמתבקש לבצע משימות שנראות לו מטופשות (לצלם בית, לרסס גרפיטי, להעביר כסף וכו'), לא יכול להבין את התמונה הכוללת – כי התמונה הזו לא לנגד עיניו. הוא לא יודע מה משמעות המעשה "הקטן" שהוא עשה.
הרי האיראנים לא סתם מבקשים לבצע משימות כאלה, ועוד משלמים עבורן. כנראה שזה משרת אותם, גם אם לישראלי שבקצה זה לא ברור איך, וטיבו של קשר ריגול שהוא מתחיל במעשים קלים – ומתדרדר למעשים חמורים יותר.
ולכן, סולברג הבהיר בפסק הדין שעצם יצירת הקשר היא הבעייתית, ובכך יש להילחם.
במקרה של חמאדי, המעשים שהוא ביצע לא היו, בשום אופן, קלי ערך (גם אם אפשר כמובן לחשוב על מעשים חמורים יותר). זה כבר לא גרפיטי או צילום של מתקן ממשלתי.
מהסיבה הזו – ואולי זה ישמע לכם מוזר – טווח הענישה שאותו קבע בית המשפט המחוזי, כזכור 5-8 שנות מאסר, הוא טווח *חמור* יחסית.
עד כה, בעבירות דומות לאלה שביצע חמאדי, טווח הענישה היה נמוך יותר.
ולכן, ואף על פי שסולברג פתח כאמור בהצגת החומרה הרבה שיש במגע בין ישראלים לבין גורמים איראניים – הוא קבע שאין מקום להתערב בטווח הענישה שנקבע בביהמ״ש המחוזי.
אבל, סולברג בכל זאת קיבל את הערעור, והחמיר בעונש.
הסיבה שהערעור התקבל – היא סוגיית ההרתעה.
סולברג קבע כי "בתקופה זו יש צורך מיוחד בהחמרת הענישה לגבי עבירת המגע עם סוכן חוץ. זאת, נוכח התגברות לחצי האויב לגייס לשורותיו אזרחים ישראלים, והיקפה המסתמן של תופעה זו".
כלומר, יש להחמיר בעונשו של חמאדי – אבל לא בגלל מעשיו שלו.
הסיבה לצורך בהחמרה היא המציאות שנוצרה מאז שחמאדי ביצע את העבירות, שכן "התגברות הניסיונות מצד גורמים עוינים, בראשם אלה האיראניים, לגייס לטובתם אזרחים ישראלים, אינה מותירה מקום לספק בדבר הצורך בהרתעה".
וסולברג גם לא התעלם מ-"אי הנחת המסוימת", שיש במסקנה שכזו לגבי חמאדי.
כי בעצם, חמאדי, שביצע את העבירות לפני 7.10, ולא היה בקשר ישיר עם גורמים איראניים – משלם מחיר אישי על התרחשויות מאוחרות יותר. הוא ישאר יותר זמן בכלא, בגלל מעשים של אחרים, שאין לו שום קשר או שליטה עליהם.
סולברג לא התעלם מזה – אבל קבע שהחוק מאפשר זאת, ושהנסיבות מצדיקות זאת.
לכן, בשורה התחתונה העונש של חמאדי הוחמר מ-6 ל-7שנות מאסר בפועל. שטיין ורונן הסכימו, ופסק הדין ניתן איפוא פה אחד.
ולמה פסק הדין הזה חשוב?
ובכן, וכפי שסולברג ציין בפסק דינו, כולנו יודעים שמאז ה-7.10 איראן יצרה קשר עם עשרות ישראלים, שבשפה מדוברת ביצעו מעשי ריגול למענה.
הרוב המוחלט של ההליכים הללו עדיין מתנהל, ולא הגיע לשלב גזירת העונש. וממילא, המקרה של חמאדי הוא כאמור די שונה, משום שהוא בוצע לפני טבח ה-7.10, וחמאדי לא היה בקשר גם גורמים איראניים.
ונראה, שפסק הדין של סולברג התמקד הרבה פחות בחמאדי עצמו – ויותר באותם הליכים רבים שמתנהלים.
אני מניח שרובכם יחשוב שגם עונש של 7 שנות מאסר, על אדם שעמד בקשר עם פלסטיני שמשתייך לג'יהאד האיסאלמי, וביצע בשליחותו משימות – זה עונש מגוחך.
אבל כדי להעלות את רף הענישה, אי אפשר פתאום לקחת נאשם מסוים ולהשית עליו עונש שחורג לחלוטין ממה שהיה מקובל עד כה. זה לא עובד ככה.
כולם – כולל בית המשפט העליון – הבינו שתופעת הריגול למען איראן מחייבת שינוי חשיבה, ושאי אפשר להמשיך ולגזור עונשים כמו בשנים עברו.
חמאדי, שביצע את העבירות שלו לפני המלחמה, ושלא דיבר עם האיראניים, שילם מחיר אישי של עוד שנת מאסר.
והמסר, אפילו לא בסאבטקסט, הוא שזו רק ההתחלה.
במילים אחרות, נראה שהמסר שיוצא מפסק הדין של סולברג הוא לא שהעונש הוחמר "רק" בשנת מאסר, אלא שאפילו כאשר מדובר באדם שביצע את העבירות במציאות אחרת לגמרי מזו שאנו חיים בה מאז ה-7.10 – העונש הוחמר, תוך שהנאשם הספציפי, חמאדי, משלם מחיר על משהו שאין לו שום שליטה או אחריות עליו.
לכן, מה שסולברג "שידר" לבתי המשפט המחוזיים, שם תלויים ועומדים כאמור עשרות הליכים של ריגול למען איראן לאחר ה-7.10 – הוא שהעונשים שצריכים להטיל על הנאשמים, כמובן במידה שיורשעו, הם הרבה יותר קשים ממה שהיה מקובל בעבר.
וכמובן, שגם ההחמרה הזו צריכה להיעשות באופן מדורג.
נמשיך לעקוב.
