דבר אחד טוב יצא מ-"פרשת פלדשטיין" – היא נותנת לנו הזדמנות לדבר על דיני מעצרים.
היום התבשרנו שארי רוזנפלד, הוא הנגד שמואשם בפרשה, הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר בהחלטה על מעצרו עד תום ההליכים.
אז בואו ננסה להסביר מה זה לעזאזל "בקשה לעיון חוזר".
מעצר, כזכור, הוא כליאת חף מפשע, שלא הורשע בדבר. בנוסף, גם אם אדם משוחרר ממעצר, אבל נמצאים בתנאים מגבילים (למשל, "מעצר בית") – מדובר בפגיעה בחירותו ובזכויותיו של אדם חף מפשע.
לכן, ובמיוחד אמורים הדברים לגבי מעצר מאחורי סורג ובריח, מדובר באקט שמעורר קושי משמעותי מעצם טבעו.
הרציונל למעצר של אדם, או להשתת תנאים מגבילים – הוא הרצון למנוע התרחשות עתידית כלשהי. כך, אם יש חשש שאדם יסכן את הציבור, ימלט מהדין או ינסה לשבש את ההליכים המשפטיים נגדו – החוק מאפשר לבית המשפט להגביל את חירותו, אף אם לא הורשע.
כלומר, התכלית היא מניעה, ולעולם לא ענישה.
היות שמעצר הוא צופה פני עתיד, ומאחר שלאף אחד מאיתנו אין כדור בדולח שמאפשר לנו לדעת את העתיד – ההחלטה על מעצר תמיד מבוססת על הערכה, ולא על בירור עובדתי.
לדוגמה, אם אדם נאשם ברצח – אז ההליך העיקרי נגדו יבחן את השאלה האם ביצע את הרצח. זה בירור עובדתי של השאלה: מה התרחש בעבר?
לעומת זאת, הליך המעצר נגד אותו אדם יתמקד בשאלה: מה עלול להתרחש אם הנאשם ישתחרר ממעצר? האם הוא עלול לסכן מישהו? האם יש חשש שהוא יימלט מהארץ? האם ינסה להשפיע על עדים נגדו?
לשאלות כאלה לעולם לא תהיה לנו תשובה חד-משמעית, כי כאמור איש מאיתנו לא ניחן ביכולת לחזות את העתיד.
שילוב העובדה לפיה מעצר הוא אקט בעייתי מטבעו, יחד עם העובדה שהחלטה על מעצר לעולם מבוססת על הערכה ביחס לעתיד – הוא שהביא את המחוקק החכם שלנו להגדיר את מוסד העיון החוזר בהחלטת המעצר.
הרעיון הבסיסי הוא שהחלטה על מעצר (או על תנאים מגבילים באשר הם) – היא אף פעם לא חלוטה.
רובכם ודאי שמע את המונח "פסק דין חלוט".
המשמעות היא שהתקבלה החלטה סופית בנוגע לאשמתו של אדם ולגבי העונש שהושת עליו. לדוגמה, לאחר שמוצו כל הליכי הערעור, והתקבל פסק דין של בית המשפט העליון – ההליך הופך לחלוט. למעט מקרים נדירים כמו משפט חוזר – אי אפשר "לפתוח" מחדש את פסק הדין.
לעומת זאת, החוק המפורש בעצמו מאפשר לעצור "לפתוח" מחדש את ההחלטה על מעצרו, אפילו אם זו התקבלה על ידי בית המשפט העליון.
סעיף 52(א) לחוק המעצרים קובע שעצור (וגם אשם שמשוחרר בתנאים והתביעה) רשאי להגיש בקשה שכזו "אם נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה".
כלומר, החוק קובע שאפשר לדון שוב ושוב (ושוב) בשאלת מעצרו של אדם.
לדוגמה, יכול להיות שאדם הוא מסוכן כיום, אבל בשבוע הבא המסוכנות שלו תפחת וניתן יהיה לשחררו ממעצר, וכך להימנע מכליאת חף מפשע.
מה שמוביל אותנו לשאלה הבאה: מה זה ״עובדות חדשות״, ״שינוי נסיבות״ או ש-״עבר זמן ניכר״?
הרכיב היחיד שלגביו יש לנו פסיקה מסודרת הוא של "עובדות חדשות".
מבלי להיכנס לפרטי פרטים, התיבה הזו "מתכתבת" עם התנאי לפיו כדי לעצור אדם יש צורך בראיות לפיהן ביצע עבירה (במעצר עד תום ההליכים, הרף הוא של "ראיות לכאורה"). בהתאם, יכול להיווצר מצב שבו הראיות שבידי התביעה – "נחלשו".
למשל, נניח שאדם מואשם בעבירה כלשהי. הוא נעצר עד תום ההליכים, ובית המשפט החל לשמוע עדים.
ואז, אחד העדים המרכזיים נגד הנאשם עולה לדוכן העדים, ומתוודה ששיקר במשטרה, ושהמציא הכל ממוחו הקודח. במצב דברים זה, "נתגלו עובדות חדשות", ועקרונית נפתח הפתח להגשת בקשה לעיון חוזר.
אבל האם התרחשות כזו תביא לקבלת הבקשה? בכלל לא בטוח.
לפי פסיקה עקבית של בית המשפט העליון (לא מדובר בהלכה, משום שהחלטות מעצר הן כמעט תמיד בשופט אחד, ולא בשלושה או יותר) – כדי לקבל בקשה לעיון חוזר שמבוססת על "עובדות חדשות" – צריך "מהפך ראייתי". היחלשות של הראיות – לא תספיק.
ומה לגבי "שינוי נסיבות"?
לא צריך להיות משפטן כדי להבין שזו תיבה מאוד עמומה, ושכמעט כל דבר יכול להיות "שינוי נסיבות" – כולל, כמו בבקשה של רוזנפלד, החמרה נטענת במצבו הנפשי.
בהתאם, השאלה מתי מדובר בשינוי נסיבות שמצדיק גם שינוי בהחלטת המעצר – היא שאלה שאין עליה תשובה חד-משמעית.
למשל, בהחלטה מפברואר השנה, הסכים השופט גרוסקופף שמצב נפשי של עצור הוא בגדר "נסיבה חדשה". אבל זה שמדובר בנסיבה כזו – לא אומר הרבה לגבי השאלה האם היא גם יכולה להביא לשחרור ממעצר.
בקיצור, אין ממש כללים, וכל מקרה יוכרע לגופו, לפי הנסיבות הפרטניות של המקרה ושל מגיש הבקשה.
נותר לנו להבין מה "עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה".
הרעיון הוא, כמובן, לאפשר לאדם שעצור במשך "זמן ניכר" לבקש מבית המשפט לשוב ולשקול את הדברים.
למשל, מוכרים מקרים שבהם בתי משפט קבעו שהשהייה במעצר במשך תקופה – גרמה לאדם להגיע לתובנות מסוימות, שהפחיתו את המסוכנות שלו לסביבה.
שאלת מיליון הדולר היא, כמובן, כמה זה "זמן ניכר"? מה היא הנקודה שבה עבר מספיק זמן, כדי שתקום לעצור הזכות לטעון שחלף "זמן ניכר", והוא יכול להגיש בקשה לעיון חוזר?
גם כאן, אין פסיקה סדורה של בית המשפט העליון. עם זאת, ובאופן גס, אפשר לומר די בביטחון שמדובר בפרק זמן של חודשים.
במילים אחרות, ולפחות כאשר מדובר במעצר עד תום ההליכים – אדם לא יכול להגיש כל יום בקשה לעיון חוזר, ולטעון שגם יום אחד במעצר זה "זמן ניכר" מבחינתו.
אבל, אם חלפו לדוגמה ארבעה חודשים מאז ההחלטה האחרונה, סביר להניח שבית המשפט יסכים שחלף "זמן ניכר", ובהתאם יבחן שוב את החלטת המעצר.
נקודה אחרונה שחשוב לחדד היא שבקשה לעיון חוזר מוגשת לבית המשפט שדן בהליך, ולאו דווקא לבית המשפט שקיבל את ההחלטה האחרונה.
למשל, בעניינו של רוזנפלד בית המשפט המחוזי החליט על שחרור למעצר בית, ואילו בית המשפט העליון קיבל את ערר הפרקליטות והורה על מעצר עד תום ההליכים.
אף על פי שבית המשפט העליון הוא שקיבל את החלטת המעצר – הבקשה לעיון חוזר תוגש לבית המשפט המחוזי.
זה אולי נראה לכם מוזר, כי יתכן מצב שבו העליון עצר והמחוזי ישחרר – אבל זה נובע, כאמור, מעקרונות היסוד של דיני המעצרים, ומכך שהחלטת מעצר לעולם אינה חלוטה אלא כפופה לשינויים.
ועד כאן ההיכרות שלנו עם מוסד העיון החוזר.
מאחר שלא ראיתי בשום מקום פירסום של הבקשה שהגיש רוזנפלד, אין לי אפשרות להביע דעה לגביה.
עם זאת, כן אשוב ואביע דעה שטוב יעשו הצדדים להליך, ובמיוחד הצד שמנהל את התיק בתקשורת, אם יתכנסו לדרך המתבקשת לסיומו – הגעה להסדר טיעון.
ערב טוב.
קישורים להחלטות המלאות שצוטטו בשרשור:
supremedecisions.court.gov.il ↗
supremedecisions.court.gov.il ↗
