כצייצנים, כולכם יודעים שהרשתות החברתיות הן המקום שבו השיח מוקצן עוד ועוד.
מבין הרשתות החברתיות, טוויטר היא כנראה הרשת שבה השיח הוא הקיצוני ביותר. ובתוך הטוויטר קיימים חללים – תרתי משמע – שבהם הדברים מגיעים לתחתית (עד שנשמע נקישות מלמטה).
תכירו את עולם הספייסים, הפס הסגול הזה עם העיגולים בחלק העליון של הפיד שלכם, שרובכם לא נוטל בו חלק.
ספייס זו פשוט שיחת ועידה קולית, שמתנהלת על גבי הפלטפורמה של טוויטר. לכל ספייס יש מארח, ויש מנחים, דוברים ומאזינים.
ויש ספייסים על מגוון נושאים: פוליטיקה, כדורגל וסתם לרלרלת.
"אושיית ספייסים" מוכרת (יחסית), בתוך קהילת הספייסים הקטנה (מאוד) של ישראל, היא הצייצן המכונה "וקטור", שהחליט שהספייסים שלו יהיה "טראש", כלומר שיח בוטה, עוקצני, וולגרי – ובתקווה גם מצחיק.
ואחרי ההקדמה הארוכה הזו, שנעשתה לטובת מי שלא מכיר את פיצ'ר הספייסים, בואו ניגש לעניין.
מעשה שהיה כך היה:
פסק הדין לא מפרט את העובדות, אך מהתיאור שכן נכלל בו ניתן להבין שדצמבר 2022 אירח "וקטור" שני ספייסים של "טראש", וצייצן נוסף – שמן הסתם נמצא בצד הפוליטי הנגדי – השתתף בו.
במסגרת אותם ספייסים, התפתח שיח בוטה בין השניים, שכלל גם התבטאויות בעלות ניחוח גזעני.
לכאורה, הכל פשוט וקל:
אחת ההגדרות בחוק של "לשון הרע" היא ביזוי אדם בשל גזעו או מוצאו. לפיכך, אם וקטור הטיח בצייצן הנוסף אמירות גזעניות – הדרך סלולה לקבלת פיצוי, גם ללא הוכחת נזק.
אלא שבית משפט השלום (חסדיאל) חשב אחרת, ולדעתי ההנמקה שלו עשויה להיות רלבנטית גם להליכים אחרים.
חסדיאל פתח במעין "החלום ושברו" – כיצד הפך האינטרנט בכלל, והרשתות החברתיות בפרט, מכיכר העיר החדשה לזירה של התגוששות, שלא לומר התפלשות בבוץ וברפש.
למעשה, אמר חסדיאל, עולם הרשתות החברתיות מהונדס כיום על ידי מתכנתי אלגוריתמים, שמטעמים שונים, ובעיקר כלכליים, יוצרים הקצנה.
וכך, נוצרה מציאות שבה בכל יום, בכל שעה ובכל רגע – איפשהו ברשתות החברתיות בכלל, בטוויטר בפרט, ובספייסים על אחת כמה וכמה – מתנהל שיח רעיל, בוטה, גזעני ודיבתי.
אז מה נעשה, שאל חסדיאל? בכל פעם ששני צייצנים מטיחים דברים זה בזה נדון בכך בבית המשפט? הדבר יביא, כמובן, להצפת המערכת.
מצד אחד, ברור שאי אפשר לקיים אינסוף דיונים בכל קרב בוץ ברשתות החברתיות. ומצד שני, אי אפשר להשאיר את הזירה פרוצה לחלוטין, ולא לאפשר לאדם להגן על שמו הטוב באמצעות הגשת תביעת דיבה.
אז מה עושים?
לשמחתנו, חסדיאל הציע מבחנים משפטיים, שיעזרו לנו להכריע מתי מדובר בתביעה "ראויה".
לפי חסדיאל, גם בהנחה שמדובר בפירסום שהוא בגדר לשון הרע – צריך לבחון את מכלול הנסיבות שבהן התבצע הפירסום.
אין דינו של צייצן פשוט, שאמר דברים בדינא דריתחא, ושלאחר שהושמעו הם "כקצף על המים" – לעומת פירסום של אדם שהתכנים שלו זוכים לתהודה רבה, ושאותו כינה חסדיאל "מפיץ על".
מצויד בתובנה הזו, לחסדיאל היה קל לדחות את התביעה.
הוא בחן את כלל השיח בין השניים, ומצא שהם הטיחו דברי בלע זה בזה, וכן מצא אינדיקציות לכך שהתובע ידע בדיוק לאן הוא נכנס – ולמעשה התגרה ושש אליי קרב בוץ.
כלומר, הצייצן גידף את "וקטור", וכאשר נענה בשפתו – ניסה לתבוע את עלבונו.
ולפי חסדיאל, זו דוגמה למקרה שבו אף על פי שמדובר בהתבטאויות גזעניות כביכול, אשר נחשבות כלשון הרע ואשר החוק מאפשר לקבוע בגינן פיצוי ללא הוכחת נזק – יש לדחות את התביעה.
בשל התנהלות שני הצדדים, לא נפסקו הוצאות לטובת "וקטור".
ועד כאן פסק הדין הקצר. ולמה לדעתי הוא מעניין וחשוב?
לדעתי, פסק הדין מהווה דוגמה נהדרת לאופן שבו בתי משפט מתמודדים עם השיח ההולך ומקצין בעידן האינטרנט בכלל והרשתות החברתיות בכלל.
שהרי, דיני לשון הרע התעצבו בעולם "הישן", שבו לאדם הפשוט כלל לא היתה יכולת להשמיע את דבריו ברבים. ככאלה, הדינים האלה צריכים איפוא לעבור התאמה.
את ההתאמה הזו, למציאות של ימינו, המחוקק לא יכול לעשות. הוא תמיד יהיה עשרים צעדים מאחור. גם לבתי המשפט קשה לעשות זאת, אבל לפחות הפיגור שלהם קטן יותר.
והנה לפנינו דוגמה לכך ששופט בעצם מסביר לנו שאי אפשר להביא לבית המשפט כל הודעה נבזית בקבוצת ווטסאפ, או שיח מתלהם בספייסים.
זה כמובן לא אומר שדיני לשון הרע לא חלים במרחב האינטרנטי. כולכם ודאי מכירים לא מעט תביעות שהתקבלו, שמבוססות על פירסומים ברשת.
אבל, פסק הדין מלמד אותנו לבדוק את נסיבות הפירסום, ולא רק את התוכן שלו. כלומר, יתכן שאותו תוכן ממש יביא לשני פסקי דין שהשורה התחתונה שלהם שונה.
אם התוכן פורסם על ידי מה שחסדיאל כינה "מפיץ על", אז שערי בתי המשפט פתוחים. אבל אם מדובר בסתם עוד חילופי מהלומות בין אנשים מן היישוב – אז כנראה שלא.
מה שחסדיאל לא התייחס אליו, אבל ניתן להניח שגם הוא קריטריון, הוא האם מדובר בפירסומים חוזרים, וכמה רחבה היתה התפוצה המצטברת שלהם.
ואולי הלקח הכי חשוב בפסק הדין הוא פיסקה "קטנה" אחת, שנבלעה בתוכו:
"זאת אין לשכוח: בתי המשפט ומערכת המשפט אינם יכולים ואינם אמורים להחליף את בתי הספר ואת מערכת החינוך, ועל מה שלא טרחה בחיסון הגדיים – בחינוך לדרך ארץ, ליושר לבב, להצנע לכת, לערכים שבין אדם לחברו, לערכים שבין אדם למקומו ולערכים שבין אדם לארצו – אל תבקש מכורה מבית המשפט תרופת פלא עבור התיישים".
המשפט אינו חזות הכל.
שבת שלום.
קישור לפסק הדין המלא:
drive.google.com ↗
ושישובו כבר החטופים️
