אתמול, די משום מקום, התפרסמו בתקשורת ידיעות שכרוכות באירוע שנמצא בשולי פרשת "הבילד" – החלפת הטלפון התמוהה שביצע יונתן אוריך.
בעקבות הפירסומים הללו, יצא אוריך בעוד ציוץ של יוהרה והתקרבנות.
אנחנו ננצל את ההתרחשות הזו כדי להאיר על שתי נקודות חשובות.
קודם כל, בואו ניזכר בקצרה מה הסיפור:
במסגרת פרשת הבילד, יונתן אוריך מואשם בכך שיחד עם אלי פלדשטיין (וגם עם ישראל איינהורן) פעל כדי לפרסם ידיעה סודית שפלדשטיין קיבל מנגד מילואים בשם ארי רוזנפלד.
הידיעה הזו פורסמה בעיתון "הבילד" הגרמני, והפירסום גרם לנזק כבד לביטחון המדינה.
לאחר מכן, אוריך גם היה מעורב בקבלת, החזקת ומסירת ידיעות סודיות נוספות, שנועדו "לתמוך" את הפירסום הראשוני ב-"בילד".
לצד אירועים אלה, שהם "ליבת" הפרשה – אוריך מואשם בכך שבתאריך 28.10.2024, יום לאחר מעצרם של פלדשטיין ורוזנפלד – הוא החליף את מכשיר הטלפון הסלולרי שלו.
לפי כתב האישום, אוריך גם "נמנע במכוון מהעברת התכתובות שהיו אגורות בטלפון הנייד הישן, וזאת במטרה למנוע את השימוש בהם כראיה".
לכן, לצד שלל העבירות הביטחוניות שאוריך מואשם בהן (מסירת והחזקת ידיעות סודיות), הוא מואשם גם בעבירה של השמדת ראיה.
ומה גרסתו של אוריך ביחס לאישום הזה?
ובכן, ככל שניתן להבין מההחלטות השיפוטיות השונות, כמו גם מפירסומים בכלי התקשורת, אוריך מודה בעובדות המתוארות בכתב האישום, כלומר מודה שביצע את המעשה של החלפת הטלפון – ורק כופר במטרת שלשמה ביצע את המעשה.
לטענתו, העובדה שההחלפה בוצעה יום לאחר המעצרים – היא בסך הכל צירוף מקרים.
אוריך אף טוען שבעת שביצע את החלפת הטלפון – הוא בכלל לא ידע על מעצרם של פלדשטיין ושל רוזנפלד, ולכן ודאי שלא היה יכול לבצע את פעולת ההחלפה בתגובה לאירוע שכלל לא ידע שהתרחש.
לפי הפירסומים אתמול, יש בתיק ראיות שמלמדות שאוריך ידע על המעצר – ומכאן שגרסתו הנ"ל היא שקרית.
ולפי הציוץ של אוריך, הפירסומים אתמול הם שקריים, אין ראיה כזו, והוא לא ידע.
לצורך העניין, בואו *נניח* שבמקרה הזה, יונתן אוריך – שבאופן כללי סובל מאלרגיה מסכנת חיים לאמת, ומתפרנס מספינים, פייק ושקרים – דובר אמת. כלומר, *נניח* שאכן אין שום ראיה שמוכיחה שהוא ידע על המעצרים.
לפחות לדעתי, גם אם *נניח* שזה המצב, כלומר אין "ראיית זהב" שמוכיחה שאוריך ידע על מעצריו שותפיו, ומכאן מוכיחה שגרסתו היא שקרית – עדיין יש די והותר ראיות, *שאין עליהן מחלוקת*, שמבססות היטב את אשמתו.
הראיות הללו, שאינן שנויות במחלוקת, הן מה שמכונה בשפה משפטית "ראיות נסיבתיות".
הראיות הללו אינן ישירות, כלומר אין לנו למשל הודאה של אוריך, או של אדם ששוחח איתו ומתאר מה בדיוק אוריך עשה ואמר באותם ימים.
לעומת זאת, הראיות הללו הן נסיבתיות, כלומר הן מוכיחות עובדות שונות – והעובדות מצידן מספרות לנו סיפור.
השאלות הן איזה סיפור, והאם זה רק סיפור אפשרי אחד.
נניח, למשל, שיש ראיות לכך שאבי נכנס לדירה של בני בשעה 9:00. בשעה 9:01 נשמעת יריה, בשעה 9:02 רואים את אבי נמלט בריצה, ובחלוף כמה דקות מגלים בדירה את גופתו של בני כשהוא ירוי בראשו.
במקרה כזה, אין שום ראיה ישירה לכך שאבי רצח את בני. אבל, יש ראיות נסיבתיות, יש עובדות, ויש סיפור.
כולכם תחברו בראש את העובדות הללו לסיפור המתבקש, ההגיוני והסביר ביותר, והוא שאבי ירה בבני. אבל, היות שאנחנו במשפט פלילי – זה שמדובר בסיפור הסביר ביותר, זה לא מספיק. צריך להשתכנע שאין שום סיפור הגיוני אחר.
ובמקרה של אבי ובני, אפשר לחשוב על סיפור אחר, למשל שבדירה היה אדם נוסף.
כלומר, אבי יכול לטעון שאומנם הוכח שהוא נכנס לדירה של בני, ואומנם נשמע קול ירי – אבל מישהו אחר ירה. מישהו שהוא לא מכיר, ולא יודע לתאר, ולא יודע מה עלה בגורלו. אבי גם יטען שברח בגלל הירי, ולא בגלל שרצה להימלט.
האם הסיפור הזה הגיוני? לא. האם הוא אפשרי? כנראה שכן.
כלומר, כדי להרשיע אדם על סמך ראיות נסיבתיות, צריך שהראיות בתיק יוכיחו עובדות, ושהעובדות הללו יספרו רק סיפור אפשרי אחד.
אם יש סיפור חלופי, שהוא גם אפשרי, ואם לפי הסיפור הזה הנאשם חף מפשע – התוצאה היא זיכוי.
וכאן צריך להעיר: ברור שתמיד יש אפשרות *תיאורטית* שהנאשם חף מפשע.
אפשרות *תיאורטית* היא לא כזו שתספיק לנאשם. בשפה משפטית, צריך שהאפשרות הנוספת לסיפור שהעובדות מספרות תהיה כזו שמקימה ספק *סביר*. אין די בספק תיאורטי.
כלומר, הסיפור החלופי צריך להיות גם כזה שיש לו אחיזה בראיות, וגם כזה שיש לו אחיזה בהיגיון ובשכל הישר.
כעת, בואו נחזור לאוריך.
אוריך כאמור טוען שמדובר בסך הכל בצירוף מקרים: ביום א' פלדשטיין ורוזנפלד נעצרו, וביום ב', ובלי שום קשר, הוא החליף את הטלפון שלו.
האם הסיפור הזה הגיוני? לא. האם הוא אפשרי? בהחלט כן.
צירוף מקרים כזה הוא אומנם מאוד (מאוד) מוזר – אבל הוא ממש אפשרי. הוא כשלעצמו לא יספיק להרשעה.
הבעיה של אוריך, שזה לא סוף הסיפור.
כי כאן צריך להוסיף עוד עובדה שאינה שנויה במחלוקת, והיא שאוריך נמנע מלהעביר את תוכן הטלפון הישן אל הטלפון החדש.
בהינתן שאוריך הוא "איש ניו-מדיה", שעבורו הטלפון הוא כלי עבודה מרכזי – אי העברת המידע בין המכשירים היא כבר משהו שאי אפשר להסביר.
ואפילו זה לא סוף הסיפור.
אוריך לא רק "לא העביר" את המידע בין הטלפונים – אלא שכנראה שהמידע גם נמחק מהענן.
ואם כל זה לא מספיק, אז המשטרה תפסה את הטלפון הישן של אוריך, אבל הוא מסרב למסור את הסיסמה לטלפון הזה – ומונע יכולת לנסות לשחזר את המידע שהיה בו (שלפי אוריך אמור לזכותו).
אם מצרפים את כל העובדות הללו יחד, נראה שכבר אין שום סיפור אפשרי אחר:
כל עוד מדובר בצירוף מקרים מבחינת העיתוי, ניחא. אבל למה לא יעתיק את המידע מהטלפון הישן לטלפון החדש שרכש?
ואם הכל צירוף מקרים, ואין לך מה להסתיר – למה אתה לא מוסר את הסיסמה לטלפון הישן ומאפשר את הוכחת חפותך?
בקיצור, אני בדעה שגם אם *נניח* שאין שום ראיה שמוכיחה שאוריך ידע על המעצר של פלדשטיין ורוזנפלד ולכן אץ רץ להחליף את הטלפון שלו – יש די והותר ראיות נסיבתיות שמוכיחות עובדות, והעובדות הללו מספרות סיפור אחד ויחיד, שהוא הסיפור שמתואר בכתב האישום.
כל סיפור אחר – פשוט לא מחזיק מים.
ועד כאן לגבי הספק הסביר. אבל אם תסתכלו על כותרת השרשור, תגלו שהוא אמור לעסוק גם במוסר כפול. למה הכוונה?
אני לא צריך לספר לכם שכל אבירי שלטון החוק, כמו, בנימין נתניהו, עמית סגל וכו' – מחבקים את יונתן אוריך חזק-חזק. אף אחד לא מעז לעמת אותו למשל עם החלפת הטלפון המאוד מוזרה הזו.
לעומת זאת, כאשר התפוצצה "פרשת הפצ"ר" – אותו עמית סגל בדיוק כתב בערך 354,578 פעמים על הטלפון האבוד של הפצ"ר לשעבר.
הרי ברור שזה מגוחך לחשוב שהפצ"ר הלכה לים עם הטלפון שלה, רגע אחרי התפוצצות הפרשה, ושהוא במקרה נפל לה לתוך המים, נכון?
לזה גם אני מסכים. זה מגוחך לחשוב ככה.
אבל, האם זה *אפשרי*?
ובכן, זה אפשרי בדיוק כמו האפשרות שבצירוף מקרים מדהים אוריך החליף את הטלפון שלו יום לאחר המעצר של פלדשטיין ורוזנפלד, וגם החליט סתם כך שלא להעביר את המידע בין הטלפונים (וגם למחוק את המידע).
אז למה היחס של להקת הצווחנים לשני הסיפורים הוא כל כך שונה?
איך זה יתכן שכאשר הטלפון של הפצ"ר "נפל" בים – סגל נקלע להיפר-ונטילציה של ציוצים נורא שנונים, ערוץ 14 יצא בגל פתוח, ואזרחים הלכו לחוק הצוק לחפש את הטלפון; ולעומת זאת, כאשר יונתן אוריך, יועץ בכיר של ראש הממשלה, פועל באופן מאוד מאוד דומה – הוא הופך דווקא ל-"נרדף" ו-"ניצוד"?
את התשובה, כולכם יודעים:
כי כמו שסגל עצמו התבכיין רק לאחרונה – כלום לא ענייני.
עיזבו את זה שהאישומים נגד אוריך חמורים פי מיליארד מהחשדות נגד הפצ"ר, ולא יועילו כל הצרחות בנושא. המעשים לכאורה של שניהם, בהקשר לטלפונים שלהם, דומים עד זהים – וכנראה נועדו לאותה מטרה בדיוק.
אבל את העלמת הראיות לכאורה מצד הפצ"ר טחנו לכם 24/6, ולכן כל המדינה שמעה על זה ועסקה בכך – ולעומת זאת על העלמת הראיות מצד יונתן אוריך חלקכם בכלל לא שמע, ובטח שלא היה בה עיסוק נרחב בכלי התקשורת.
כך שכל מה שנותר זה לחכות לפעם הבאה שקלמן ליבסקינד יתבכיין על "העיתונות הסמולנית".
