היום התקיים בבית המשפט העליון (עמית, שטיין, כבוב) דיון בבקשת רשות ערר שהגיש עיתונאי "כאן" עמרי אסנהיים, לאחר החלטות בתי משפט השלום והמחוזי שהורו לאסנהיים להעביר למשטרה את חומרי הגלם מראיון ששודר לפני כחצי שנה עם אלי פלדשטיין.
במוקד הדיון ניצבה שאלה שמעסיקה את בתי המשפט לפחות עשרים שנה, והיא מה הדין כאשר המשטרה מבקשת חומרי גלם שעיתונאי אסף במסגרת תחקיר שביצע, ואשר עשויה להיות להם משמעות ראייתית לגבי חקירה או הליך פלילי שמתנהל.
בענייננו, השאלה הזו התחדדה מאוד משום שפלדשטיין הוא נאשם בפרשת "הבילד", שההליך בה נמצא בראשיתו; חשוד בפרשת קטארגייט, שעדיין נמצאת בסטטוס של חקירה; וכן עד מרכזי בפרשת "הפגישה הלילית", שלמעשה הראיון היה האירוע שחולל אותה.
בסיטואציה כזו, יש שני אינטרסים רבי עוצמה, שמושכים בכיוונים מנוגדים:
מצד אחד, אנו רוצים לאפשר למשטרה לאסוף ראיות על מנת להביא לחקר האמת, בטח כאשר מדובר בגרסתו של אדם שהוא דמות מרכזית בלא פחות משלוש חקירות פליליות רגישות, שמעוררות עניין ציבורי רב.
מצד שני, אנו רוצים לאפשר לעיתונות החוקרת לעשות את תפקידה, ויש חשש שאם נאפשר למשטרה לקבל חומרים שהעיתונאי בחר שלא לשדר, ולא כל כך משנה למה הוא בחר לעשות זאת – אנו נפגע בשיתוף הפעולה העתידי בין הציבור הרחב לבין העיתונאים. כלומר, התוצאה תהיה "אפקט מצנן", שירתיע מקורות (או "סתם" אנשים שכצרכני תקשורת אנו רוצים לשמוע את דבריהם), ויפגע ביכולתם של עיתונאים לערוך תחקירים שתורמים לכולנו.
האיזון בין שני האינטרסים הללו הוא מלאכה מאוד סבוכה, שמעולם לא הוכרעה בבית המשפט העליון – וכמובן שגם אין לה שום הסדרה בחקיקה, כי חברי הכנסת שלנו עסוקים בשטויות ובעצמם. מכאן, שהדיון שנערך היום, ופסק הדין הצפוי, הם בעלי חשיבות עצומה – שחורגת הרבה יותר מעניינו הפרטני של אסנהיים.
בדיון היום המיקוד היה בשלוש שאלות, אחת פרוצדורלית ושתיים מהותיות.
השאלה הפרוצדורלית פחות מעניינת, והיא עסקה בשאלה האם בכלל יש אפשרות לערור על החלטה של בית משפט שלום שמכריע בבקשה של המשטרה לקבל חומרי גלם מעיתונאי. באופן ברור, השופטים יקבעו שהתשובה היא שיש זכות כזו.
השאלה המהותית הראשונה היא האם בכלל אנו רוצים לאפשר למשטרה לפנות בבקשה שכזו, או שאנו מעדיפים באופן גורף את ההגנה על העיתונאי, כך שבכל מקרה הוא לא יחוייב להעביר את חומרי הגלם, וכך ימנע כמובן האפקט המצנן המדובר. זו, בגדול, היתה העמדה שאסנהיים הציג.
לפי הערות השופטים בדיון, הם צפויים לדחות את העמדה הזו, ולקבוע שהדין אינו מבחין, לעניין זה, בין עיתונאי לבין כל אדם אחר. כלומר, אין "מחסום" שמונע מהמשטרה לבקש צו לגבי חומרי גלם עיתונאיים, ובית המשפט לא אמור לדחות באופן גורף כל בקשה שכזו.
השאלה המהותית השנייה, בהינתן שהמשטרה יכולה, עקרונית, לקבל צו ולקבל חומרי גלם שעיתונאי אסף – היא איזה חומרי גלם יועברו לעיונה, ואיך:
אפשרות אחת היא שהמשטרה תקבל את כל חומרי הגלם, ואז תעשה סינון לגבי איזה חומרים רלבנטיים, ויחשבו כחומרי חקירה, ואיזה חומרים לא. למשל, ואם ניקח את פלדשטיין כדוגמה, אז אם הוא שוחח אוף-רקורד עם אסנהיים על יחסיו עם הוריו, ברור שזה לא מעניין אף אחד. לעומת זאת, אם הוא שוחח לגבי מפגשים עם אוריך סביב ההדלפה ל-"בילד", אז זה משהו שעשויה להיות לו חשיבות ראייתית עצומה. בגדול, זו היתה העמדה שהמדינה הציגה בדיון.
אפשרות שנייה היא שהחומרים יועברו לבית המשפט, והוא יסנן אותם. במסגרת הסינון, המבחן לא יהיה רק מה רלבנטי להליך הפלילי – אלא תהיה גם התחשבות בשאלה איזה חומרים "ראויים" לחיסיון על מנת להגן על האינטרסים של העיתונות החוקרת.
ולשם כנראה השופטים יתכנסו:
אם הבנתי נכון את הלך הרוח של השופטים, הם צפויים לקבוע שכאשר המשטרה מצליחה להוכיח שלכאורה יש בידי העיתונאי חומרי גלם שיש להם חשיבות ראייתית משמעותית – בית המשפט יכול לחייב את העיתונאי להעביר את החומרים *לעיון בית המשפט*.
בית המשפט יקבע תחילה איזה חומרים הם רלבנטיים, ואיזה לא. מה שלא רלבנטי – לא יועבר.
לאחר מכן, ולגבי החומרים הרלבנטיים, בית המשפט יקבע על מה מהחומרים יש חיסיון עיתונאי, וככאלה הם לא יועברו למשטרה, ועל איזה לא. החיסיון העיתונאי לא יחול רק על חומרים שעלולים לחשוף מקורות של העיתונאי – אלא גם על חומרים שעלולים לפגוע ביכולתם של עיתונאים לגייס מקורות בעתיד, או "סתם" להצליח לגרום למרואיינים לשתף איתם פעולה.
אם כך אכן יפסוק בית המשפט העליון, יהיה מדובר בפיתוח משפטי משמעותי. אבל קודם כל נקבל פסק דין, ואז ננתח אותו.
