איזה שבוע עבר עלינו, הא? התרגשנו לראות את ששת אחינו חוזרים מהגיהנום, בכינו עם משפחת ביבס, הטרור והפשיעה המשיכו להשתולל, תושבי הצפון החלו לנסות לחזור לבתיהם ההרוסים.
ובתוך כל אלה, קרה עוד משהו – מיודענו שמחה רוטמן המשיך במסע ההרס שלו.
השבוע, בשקט בשקט, חבר הכנסת רוטמן סיים להכין בוועדת החוקה, חוק ומשפט, שהיו"ר שלה הוא שמחה רוטמן, את הצעת החוק הפרטית שהגיש שמחה רוטמן, לקראת הצבעה בקריאה שנייה ושלישית במליאת הכנסת.
במרכז הצעת החוק הזו – שינוי האופן שבו יבחר נציב תלונות הציבור על שופטים הבא.
קודם כל, בואו נבין מה זה בעצם נציב תלונות הציבור על שופטים.
בשנת 2002, הכנסת החליטה להקים מוסד שאליו יוכל הציבור לפנות בתלונות לגבי התנהלותם של שופטים.
לא מדובר בערכאת ערעור על ההכרעה שיפוטית עצמה, אלא גוף שיברר טענות בדבר התבטאות בלתי הולמת, עיכוב בכתיבת פסק דין וכו'.
מנגנון הבחירה שנקבע בחוק הוא ששר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון יגיעו ביניהם להסכמה על מועמד לכהן כנציב – ואז הוועדה לבחירת שופטים תאשר את הצעתם.
המנגנון הזה עבד ללא שום בעיה במשך כעשרים שנים. שרי המשפטים לדורותיהם ונשיאי בית המשפט עליון הסכימו על שופט שפרש, והארץ שקטה.
עד שהגיע יריב לוין.
רצה הגורל, ולוין, שר המשפטים הנוכחי, לא הצליח להגיע להסכמה על זהותו של הנציב הבא לאחר פרישתו של הנציב הקודם, אורי שהם, במאי 2024.
אף על פי שלא חסרים מועמדים פוטנציאליים, לא הושגה הסכמה לגבי אף מועמד עם ממלא מקום הנשיא פוגלמן, וגם לא עם הנשיא המכהן עמית.
וכאן חשוב להדגיש:
החוק כיום קובע שמי שכשיר להתמנות לנציב הוא "מי שכשיר להתמנות לשופט של בית המשפט העליון". זה אולי נשמע לכם כמו רף גבוה, אבל בפועל כל מי שעבד בעריכת דין, בשפיטה, בהוראת משפטים או בכל תפקיד משפטי אחר במשך עשר שנים לפחות – כשיר להתמנות. כלומר, יש המוני "כשירים".
ואף על פי כן, כאמור, לוין לא הצליח להגיע להסכמה עם פוגלמן או עם עמית. משרת הנציב אינה מאויישת כבר כמעט תשעה חודשים.
אז מה עושים?
במקום להתגמש ולנסות להגיע לפשרה, כדי שיתמנה נציב חדש שישרת את הציבור – למה לא לנצל את הרוב הקואליציוני ולשנות את כללי המשחק תוך כדי המשחק?
מי שנחלץ לעזרתו של לוין, כמובן ללא שום תיאום מוקדם, הוא כמובן ח"כ רוטמן.
רוטמן החרוץ החליט שזה בדיוק הזמן לשוב ולטלטל את כולנו עם האובססיות שלו סביב מערכת המשפט, והגיש הצעת חוק שתשנה את מנגנון בחירת הנציב:
במקום הסכמה בין שר המשפטים לבין נשיא העליון – בחירה על ידי הכנסת.
אבל רוטמן הרגיע אותנו:
אל תדאגו! זה לא שהקואליציה תוכל לנצל את הרוב האוטומטי שלה בכנסת ולבחור את משה כהן-אליה או את דוד פורר לנציב הבא.
הצעת החוק דורשת רוב מיוחס, של 70 ח"כים לפחות, כך שתידרש הסכמה של לפחות חלק מסיעות האופוזיציה.
ביולי השנה, ההצעה הזו עברה בקריאה ראשונה.
ואז, הצעת החוק הפרטית של שמחה רוטמן עברה לדיון בוועדה חוקה, חוק ומשפט בראשות שמחה רוטמן.
ובמסגרת הדיונים בהצעת החוק, להכנתה לקריאה שנייה ושלישית כך שהיא תיכנס לספר החוקים – קרה מהפך מדהים.
להצעה המקורית לא נותר זכר, ובמקום זאת קיבלנו משהו חדש לגמרי – בחירת נציב על ידי ועדה.
הוועדה הזו מונה שבעה חברים:
שר המשפטים, שהוא יו"ר הוועדה; שר העבודה; חבר כנסת שיבחר על ידי הכנסת; שני שופטים בדימוס; דיין בדימוס שייבחר על ידי שני הרבנים הראשיים לישראל; והסנגור הציבורי הארצי.
בואו ננסה להבין למה זה הרכב הוועדה שהציע רוטמן – ומה באמת עומד מאחוריו.
שר העבודה נכלל בוועדה משום שהנציב מברר גם תלונות על שופטים בבתי הדין לעבודה – מערכת משפטית שהיא נפרדת מבתי המשפט "הרגילים" (שלום, מחוזי ועליון).
באופן דומה, הרציונל כביכול מאחורי כסא שמיועד לדיין בדימוס הוא שהנציב מברר גם תלונות על בתי הדין הדתיים – וביניהם בתי הדין הרבניים.
רוטמן מנסה למכור לכם שהוועדה הזו אינה פוליטית, משום שיש בה רוב לאנשי מקצוע – ארבעה חברים מקצועיים (שני שופטים, דיין והסנגור הציבורי הארצי), לעומת שלושה פוליטיקאים (שני שרים וח"כ).
אבל זו כמובן אשליה, ולא בכדי הרכב הוועדה הונדס כך שהקואליציה – כלומר לוין ורוטמן – תשלוט בה.
ברור לחלוטין, ששלושת הכיסאות הפוליטיים בוועדה נשלטים על ידי הקואליציה (שר העבודה הוא מש"ס, וכמובן שחבר הכנסת שייבחר לוועדה יהיה משורות הקואליציה).
אליהם יצטרף הדיין, שמי שיבחר אותו הם הרבנים הראשיים לישראל – שאחד מהם מזוהה באופן מוחלט עם ש"ס, והשני עם יהדות התורה.
לא בכדי, "הנציג" של בתי הדין לעבודה הוא דווקא השר, ולא – כמו שני השופטים הנוספים בוועדה – שופט בדימוס שייבחר על ידי שופטי בית הדין הארצי לעבודה.
ולא בכדי, "הנציג" של בתי הדין הדתיים ייבחר דווקא על ידי הרבנים הראשיים לישראל לבדם, ללא שום מעורבות של שאר בתי הדין הדתיים.
בקיצור, רוטמן חושב שכולם מטומטמים, ולא מבינים שהוועדה הזו היא כאילו מקצועית – אבל בפועל היא פוליטית.
הוא לא רוצה להשתין מהמקפצה ולקבוע שהממשלה תמנה את הנציב, או שהכנסת תעשה זאת ברוב קואליציוני – אז הוא רקח וועדה שמכוסה במסך עשן, שצריך לפזר אותו כדי להבין מה היא באמת.
וכעת תשאלו:
אוקיי, השתכנענו שהרכב הוועדה הוא פשוט תחפושת, ובפועל לוין ורוטמן ימנו את מי שהם רוצים. אז הם ימנו את כנרת בראשי לנציבה – למי אכפת? ממילא לנציב אין "שיניים".
ובכן, גם זו אחיזת עיניים.
נכון, לנציב אין סמכות, למשל, "לפטר" שופט משום שמצא שהתלונה נגדו מוצדקת.
אבל, הנציב כן יכול להמליץ לוועדה לבחירת שופטים "לפטר" שופט, יכול להמליץ לשר המשפטים להעמיד שופט לדין משמעתי, יכול לפנות ליועמ"ש עם "חשש למעשה פלילי" מצד שופט – וכמובן יכול לכתוב החלטות שמותחות ביקורת חריפה על שופטים.
במציאות נורמלית, לאף אחד אין בעיה עם הסמכויות האלה.
הצרה היא, שהמציאות שלוין ורוטמן רוצים לייצר אינה נורמלית.
לוין ורוטמן לא פועלים למען מדינת ישראל.
הם פועלים מתוך שנאה פתולוגית, עמוקה וחשוכת מרפא כלפי "מערכת המשפט". מבחינתם, אין ולא יהיה שום דבר יותר חשוב ויותר דחוף מאשר להחליש את בתי המשפט בכלל, ואת בית המשפט העליון בפרט.
המוטיביציה האמיתית של לוין ורוטמן היא למנות נציב שישרת אותם פוליטית, וכך ייצר להם חומרים שבאמצעותם הם יוכלו להמשיך ולהתנגח במערכת המשפט.
הנציב הפוליטי כבר לא יתעסק בבירור מקצועי של תלונות, אלא ימרר את חייהם של שופטים ״סוררים״, ויספק שפע של החלטות שיפתחו מהדורות בערוץ 14.
אפשר בהחלט לשנות את דרך בחירת הנציב. אין שום דבר קדוש במנגנון שנקבע בחוק שחוקק בשנת 2002.
אבל לוין ורוטמן לא רוצים לתקן. הם רוצים להרוס. הם לא מחפשים נציב שיעשה – כמו קודמיו – עבודה שקטה מאחורי הקלעים, אלא נציב שיספק כותרות סנסציוניות ויתדלק את מסע השנאה.
אסור לתת להם.
