ביום חמישי פורסם פסק דין של בג"ץ, שעוסק בסוגיה אזוטרית למדיי – היקף סמכות של המועצה האזורית בקעת הירדן ללכוד בעלי חיים משוטטים ולהעבירם למכלאה.
הסוגייה הקטנה הזו פותחת לנו צוהר לעולם המופלא של הדין החל ביהודה ושומרון, אפרופו חלום הריבונות.
לפני שנכנס לסיפור עצמו, באופן כללי נאמר שבישראל יש כל מיני רשויות מקומיות.
כידוע, ביישובים הגדולים, יש עיריות או מועצות מקומיות. בנוסף, יש חיה משפטית שנקראת "מועצה אזורית", שהיא רשות מקומית אשר חולשת על שטח ועל היישובים הקטנים שנמצאים בו.
המועצות הוקמו מכוח צו של שר הפנים.
לרשויות המקומיות השונות, ולא כל כך משנה איך הן מוגדרות (עירייה / מועצה מקומית / מועצה אזורית / מועצה מקומית תעשייתית) יש כל מיני סמכויות על השטח שמוגדר כשטח השיפוט שלהן.
בין השאר, יש להן סמכויות לקבוע את מה שמכונה "חוק עזר", שהוא בעצם חוק מקומי שחל אך ורק בשטח של אותה רשות.
מכוח הסמכות הזו, הרשויות המקומיות מחוקקות שלל חוקי עזר, שנועדו להסדיר למשל סוגיות כמו חנייה, איכות סביבה, בטיחות ועוד.
עד כאן, הכל פשוט.
אלא שלא כל אזרחי ישראל שגרים בין הירדן לבין הים – מתגוררים בשטח המדינה. הבית של מאות אלפים מהם נמצא בטריטוריה בעלת מעמד משפטי ייחודי.
לצד שטחה הריבוני של מדינת ישראל, נמצא האזור הידוע כיהודה ושומרון.
אם אינכם יודעים, מבחינה משפטית – אזור יהודה ושומרון אינו חלק ממדינת ישראל (ומכאן גם הדיון על "ריבונות" או "סיפוח" של אזור זה, או חלקים ממנו).
המשמעות המרכזית היא שדיני מדינת ישראל לא חלים ביהודה ושומרון.
מצד שני, וכאמור, ביהודה ושומרון מתגוררים לא מעט אזרחים, ביישובים ישראליים, והם זכאים לקבל שירותים מוניציפליים כמו מי שמתגוררים בכל מקום אחר.
אז מה עושים?
ובכן, המוח היהודי המציא לנו פטנט. אומנם, שר הפנים לא יכול להקים מועצה אזורית ביהודה ושומרון, אבל יש פונקציה שכן יכולה.
הפונקציה הזו היא "המפקד הצבאי", כלומר צה"ל.
מבחינה משפטית, אזור יהודה ושומרון הוא שטח שנמצא ב-"תפיסה לוחמתית" (או, אם תרצו, תחת כיבוש צבאי) – ולכן הריבון באזור הוא הצבא. במצב כזה, ובהתאם לדין הבינלאומי, המפקד הצבאי יכול לחוקק חוקים שיחולו על יהודה ושומרון, כאילו היה הפרלמנט.
כדי להסדיר את חייהם של אזרחי ישראל שמתגוררים ביהודה ושומרון, המפקד הצבאי הוציא צווים – דומים לאלה שהוציא שר הפנים בתוך שטח מדינת ישראל – אשר הקימו רשויות מקומיות.
באופן כללי, ומבלי להיכנס לפרטים, הצווים האלה בעצם יצרו מנגנונים של שלטון מקומי שמקבילים למציאות בתוך ישראל.
כלומר, מבחינת של האזרח הישראלי שמתגורר באריאל, במעלה אדומים או ביישוב קטן בדרום הר חברון – אין למעשה שום הבדל בינו לבין מי שגר ביישוב בגודל דומה בכל מקום אחר בשטחה הריבוני של מדינת ישראל.
וכך הם פני הדברים גם לגבי מי שמתגוררים בשטחה של המועצה האזורית בקעת הירדן.
וכאן אנו מגיעים, סוף סוף, לסיפור עצמו.
מכוח הסמכות שניתנה לה על ידי המפקד הצבאי – המועצה האזורית בקעת הירדן התקינה שני חוקי עזר, שנועדו להתמודד עם תופעה של בעלי חיים משוטטים, אשר מהווים בראש ובראשונה סיכון תעבורתי.
עקרונית, אין שום בעיה עם חוקי עזר שכאלה. הם חוקיים לגמרי.
הבעיה היא שחוץ מאשר אזרחים ישראליים, ביהודה ושומרון מתגוררים כידוע גם תושבים פלסטינים.
הפלסטינים הללו אינם אזרחי או תושבי מדינת ישראל. הם תושבים של שטח שנמצא כאמור ב-"תפיסה לוחמתית", ולכן בהחלט כפופים לחקיקה של המפקד הצבאי, משום שהוא כאמור הריבון בשטח שבו הם מתגוררים.
אבל, צריך להבדיל בין חקיקה צבאית שנועדה להסדיר את חייהם של הפלסטינים – לבין החקיקה ש-"נתפרה" על מנת להסדיר את חייהם של אזרחי ישראל המתגוררים ביישובים שונים ביהודה ושומרון.
כל הצווים שהוציא המפקד הצבאי לגבי רשויות מקומיות – חלים רק על התושבים הישראליים של אותן רשויות.
הרי הפלסטינים שמתגוררים בשטח השיפוט של המועצה האזורית בקעת הירדן – לא מצביעים למועצה, וגם לא מקבלים ממנה שירותים מוניציפליים.
לכן, למפקד הצבאי יש סמכות על הפלסטינים בשטח. אבל לרשות המקומית – אין. הסמכות שלה מוגבלת גם טריטוריאלית וגם פרסונלית, וחלה רק על התושבים הישראליים.
זו היתה גם העמדה של הממשלה, כלומר של צה"ל:
לרשויות המקומיות ביהודה ושומרון יש סמכות רק על אזרחי ישראל, לא על פלסטינים. לכן, למועצה אזורית יש סמכות לחוקק חוקי עזר שיחייבו את התושבים הישראליים, אך לא את הפלסטינים.
אבל המועצה האזורית בקעת הירדן חשבה אחרת. וגם פעלה אחרת.
במספר מקרים, אנשי המועצה לכדו בעלי חיים משוטטים של פלסטינים, כלאו אותם, והסכימו לשחררם רק תמורת תשלום כספי נכבד. ונגד הפרקטיקה הזו הוגשה העתירה לבג"ץ, שהוכרעה שלשום.
נוכח כל מה שהובהר עד כה, ברק-ארז לא התקשתה לקבוע שלמועצה אין סמכות להפעיל את חוקי העזר על פלסטינים.
אין למועצה סמכות אכיפה כלפי פלסטינים, והיא לא יכולה לפעול בהתאם לחוקי העזר שהיא חוקקה. מי שיש לו סמכות – זה רק המפקד הצבאי.
זה לא אומר שאנשי המועצה לא רשאים לפעול במצב של סכנה מיידית ומוחשית, ולמשל לפנות פרה ששייכת לפלסטיני מהכביש. אבל כל שאר הטיפול יעשה רק על ידי הצבא.
בשורה התחתונה, ברק-ארז קיבלה את העתירה, וקבעה שעל המועצה לחדול מלהפעיל את סמכויותיה לפי חוקי העזר כלפי בעלי חיים ששייכים לפלסטינים. אסור לה לתפוס אותם, אסור לה לכלוא אותם, ובטח שאסור לה להתנות את שחרורם בתשלום.
מינץ (בכפוף להערה מסוימת) וכשר הסכימו, כך שהעתירה התקבלה פה אחד.
ועד כאן פסק הדין. ולמה אני חושב שהוא מעניין?
ובכן, משום לדעתי בעלי החיים המשוטטים שבמוקד פסק הדין, בדיוק כמו במשלי איזופוס – אינם אלא משל למציאות ששוררת ביהודה ושומרון כבר עשרות שנים.
מציאות שהיתה אמורה להיות זמנית, והופכת לקבועה. מציאות של חצי הריון. מציאות של ישראבלוף.
מדינת ישראל היתה צריכה להחליט מזמן מה היא עושה עם יהודה ושומרון, לכאן או לכאן. מצב שבו שטח מתנהל במשך שנים ארוכות לפי דיני הכיבוש הבינלאומיים – בסדר, "התפיסה הלוחמתית" – הוא מצב לא נורמלי.
למשל, הוא יוצר מציאות כאוטית, שבה צבא אמור לטפל בבעלי חיים משוטטים של תושבי האזור.
בנוסף, ההתיישבות ביהודה ושומרון יצרה גם מציאות שבה על שני בני אדם, אחד פלסטיני ואחד ישראלי, שמתגוררים בדיוק באותו מקום – חלות שתי מערכות דינים שונות.
בדוגמה שלנו, על הישראלי חל חוק עזר של המועצה האזורית שהוא מתגורר בשטחה, ועל הפלסטיני, שחי באותו שטח – חוק העזר הזה לא חל.
לכן, הרעיון של "שטח כבוש" הוא שהתפיסה הלוחמתית שלו אמורה להיות זמנית. לא נצחית.
בשנים מסוימות, היה נראה שהכוונה היא להפוך את הפלסטינים לריבון, במסגרת מה שמכונה "פיתרון שתי המדינות". ובשנים האחרונות, הושמעו זמירות על "סיפוח" ו-"ריבונות", כלומר הגדרת האזור כחלק ממדינת ישראל.
אין לי דעה בנושא, לכאן או לכאן.
אבל דבר אחד בטוח:
גם אם נתעלם מהאמירות הנחרצות שיוצאות לאחרונה מהבית הלבן, צריך להבין שהמשמעות של החלת ריבונות היא שהתושבים הפלסטיניים ביהודה ושומרון יהפכו לשווים בחובות ובזכויות לתושבים הישראליים.
אפשר יהיה לאכוף עליהם חוקי עזר מקומיים.
אבל, הצד השני של המטבע הוא שהם יהיו זכאים גם לשירותים מוניציפליים. למשל, ראשי הרשויות המקומיות יטפלו בביוב וברישוי עסקים.
נצטרך לספק לילדיהם חינוך ראוי, לדאוג לבריאותם, לתשתיות, לשלם קצבאות ביטוח לאומי, חופש תנועה בכל רחבי ישראל, משטרה שתמנע פשיעה ותאכוף את הסדר, ועוד ועוד.
וזה בעצם המשל המרכזי של פסק הדין של בג"ץ:
אין "חצי ריבונות". אם מועצה אזורית רוצה שיהיו לה סמכויות כדי לסלק בשטחה מפגעים בדמות בעלי חיים משוטטים, ולהרתיע את בעליהם הפלסטיניים – נצטרך לחכות ליום שבו המועצה הזו גם תספק שירותים לאותם פלסטינים.
קדימה, תספחו. אבל דעו מה המשמעות.
קישור לפסק הדין המלא:
supremedecisions.court.gov.il ↗
עד החטוף האחרון️
