אתמול פורסם פסק דין של בית המשפט העליון בפרשיית משנה של האירוע המזעזע הידוע בכינוי "הלינץ' ברמאללה".
נקו את הדעות הקדומות ואת העמדות הפוליטיות – ובואו נצלול לתוך תיק משפטי מרתק, וגם ננסה לשאול מה אפשר ללמוד ממנו לגבי פרשות אקטואליות אחרות.
על "הלינץ' ברמאללה", כולכם שמעתם:
ביום 12.10.2000 נכנסו שני חיילי מילואים, יוסי אברהמי ז"ל וואדים נורז'יץ ז"ל, בטעות לרמאללה. שוטרי הרשות הפלסטינית הובילו אותם לתחנת המשטרה בעיר, שם המון ביצע בהם לינץ' ורצח אותם.
האירוע הפך לסמל, ומדינת ישראל יצאה למצוד אחר מי שהשתתפו בו.
חודשיים לאחר מכן, בדצמבר 2000, נעצר אדם בשם חאתם אלמע'ארי, הוא גיבור סיפורנו, שהיה שוטר בתחנת המשטרה ברמאללה.
בתחילה, חאתם הואשם רק בעבירה "קלה" יחסית, של אי מניעת הלינץ'. אבל, באפריל 2002 – חלה תפנית ראייתית חשובה, שהביאה להאשמתו של חאתם ברצח שני חיילי המילואים.
במועד זה, אדם בשם חסין א-לוח, גם הוא שוטר בתחנה ברמאללה, הודה במשטרה בכך שהשתתף בלינץ', והפליל שמונה שוטרים נוספים שלטענתו נטלו גם הם חלק ברצח – וביניהם חאתם.
הפללתו של חסין את חאתם – הביאה בשנת 2004 להרשעתו של חאתם, והוא נשלח למאסר עולם.
אבל, חסין לא הפליל רק את חאתם.
כזכור, חסין הפליל שבעה מעורבים נוספים – ושניים מביניהם, שאותם נכנה "המופללים הנוספים", נעצרו ונחקרו רק לאחר שחאתם הורשע ונידון למאסר עולם.
בתום החקירה, הפרקליטות הצבאית החליטה שלא להעמיד לדין את שני המופללים הנוספים, אף שאותה הפללה ממש, ורק היא, הביאה להרשעתו של חאתם.
וזו נקודה שחשוב להדגיש:
הראיה היחידה שהפלילה את חאתם בהשתתפות אקטיבית בלינץ' בחיילים – היתה הודעתו של חסין במשטרה.
בנוסף, לא היה הבדל ממשי בין "טיב" ההפללה של חסין את חאתם, לעומת שני המופללים הנוספים.
ולמרות זאת, חאתם נידון למאסר עולם, והמופללים הנוספים לא הועמדו לדין.
בהמשך, חאתם ערער על הרשעתו – אך ערעורו נדחה. בכך, הפך פסק דינו המרשיע לחלוט.
אבל, בשנת 2015 חלה תפנית בעלילה:
חאתם הגיש בקשה למשפט חוזר, שהתבססה על טענה לפיה הראיה היחידה שהפלילה אותו ברצח הפלילה גם את המופללים הנוספים, ושהפרקליטות הצבאית החליטה שלא להעמיד אותם לדין.
לפי חאתם, המסקנה הנגזרת מכך היא שהמדינה בעצמה חשבה שאי אפשר לבסס הרשעה על סמך אותה ראיה, שהיא כמובן גרסתו של חסין.
שהרי, אם הגרסה הזו מהימנה ומספיקה כדי להרשיע ברצח – אז למה המופללים הנוספים לא הועמדו לדין; ואם היא לא מספיקה – איך יתכן שהוא הורשע על סמך אותה ראיה ממש?
בית המשפט הצבאי לערעורים קיבל את הטענה, והורה על משפט חוזר.
אלא שבמקום לנהל משפט חוזר, כלומר להתחיל את הכל מהתחלה, הפרקליטות הצבאית העדיפה להגיע להסדר טיעון, במסגרתו חאתם לא יורשע ברצח, אלא בעבירות פחות חמורות – ויושת עליו עונש של 11.5 שנות מאסר.
ובמרץ 2017, ההסדר מומש.
התוצאה היתה שחאתם, שבינתיים ריצה כ-16 ורבע שנות מאסר – שוחרר מיד, ולמעשה נוצר מצב שבו הוא שהה בכלא כמעט חמש שנים יותר מהעונש שהושת עליו.
הצעד הבא של חאתם היה לפיכך הגשת תביעה נגד המדינה, בטענה לרשלנות של הפרקליטות הצבאית, שעיקרה אי-העברת המידע לגבי המופללים הנוספים בזמן אמת.
בית המחוזי דחה את התביעה, חאתם ערער לבית המשפט העליון – והנה הגענו, בשעה טובה, אל פסק הדין מאתמול ואל חוות הדעת המובילה, שאותה כתב כבוב.
לא נכנס הפעם לנבכי המפלצת המשפטית המכונה "רשלנות", שהיא העוולה המרכזית בדיני הנזיקין שלנו, ואשר מוגדרת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין.
ממש בגדול, וכפי שתוכלו לראות מנוסח הסעיף (שאותו ירשנו מהבריטים, בשינויים מסוימים), כדי לקבוע שהתקיימה רשלנות – צריך להוכיח שני תנאים מצטברים: האחד, קיומה של "חובת זהירות"; והשני, קיומה של התרשלות.
על הסעיף הזה נכתבו מיליארדי מילים של פרשנות, והיריעה של השרשור הזה קצרה מידי.
לענייננו מספיק שתדעו שכל השופטים הסכימו שהמדינה חבה חובת זהירות לחאתם, כלומר אין מחלוקת שעקרונית – בהחלט יתכן מצב שבו התרשלות של המדינה כרשות חוקרת או תובעת מקימה עילה לנפגע מהתנהלות שכזו.
שאלת המפתח היא אם כן האם התנהלות הרשויות במקרה הנוכחי עולה כדי התרשלות, כמובנה בדין.
ליבת ההכרעה בשאלת המפתח הזו נעוצה בשאלת המשך, והיא למה הפרקליטות הצבאית החליטה שלא להעמיד את המופללים הנוספים.
באופן כללי, המדינה נמנעה – או לא היתה יכולה, בשל חלוף הזמן – לתת הסבר ממשי לשאלה הזו. כלומר, כולם הסכימו מה קרה בפועל, אבל השאלה למה זה מה שקרה נותרה ללא מענה.
המסקנה של כבוב היתה שהפרקליטות הצבאית היתה חייבת ליידע את חאתם, בזמן אמת, שהחליטה שלא להעמיד לדין את המופללים הנוספים.
לפי כבוב, ההסבר הכי הגיוני הוא שהפרקליטות זיהתה בעייתיות להסתמך על חסין כעד מפליל יחיד – ואם היתה מיידעת על כך בזמן אמת, המאסר "העודף" של חאתם היה נמנע.
לפיכך, כבוב קיבל את הערעור של חאתם, וקבע שעל המדינה לפצותו.
השופטת הבאה היתה רונן, שהגיעה למסקנה הפוכה.
כאמור, השאלה שעמדה בבסיס ההכרעה בתיק היא למה המופללים הנוספים לא הועמדו לדין. וכזכור, המדינה לא נתנה לכך הסבר, ולכן השופטים היו צריכים להחליט מה הסיבה הכי סבירה לכך.
ולפי רונן, לא הוכח שהסיבה להחלטה מביאה למסקנה שהמדינה התרשלה. לשיטתה, יתכן שהיו ראיות קונקרטיות לגבי המופללים הנוספים, אשר תמכו בגרסת החפות שלהם, ושאינן קיימות בעניינו של חאתם.
יתכן גם, שהמופללים סיפקו גרסה שלא נסתרה בראיות, להבדיל מחאתם – שגרסת ההגנה שלו הופרכה לחלוטין.
כלומר, מסקנתו של רונן היתה שאי אפשר לקבוע, כממצא עובדתי, שהסיבה לכך שהמופללים הנוספים לא הועמדו לדין נובעת מהתרשמות של הפרקליטות הצבאית שאי אפשר להתבסס על ההפללה של חסין.
ואם זו לא הסיבה – אז אין התרשלות.
בנוסף, רונן קבעה שאף אם היתה התרשלות – אין קשר סיבתי בינה לבין הנזק.
גם בעניין זה, לא נכנס הפעם להסבר של מה זה בכלל "קשר סיבתי" בדיני נזיקין.
לענייננו, די שנציין שרונן קבעה שאפילו אם נניח שהמדינה התרשלה – זה עדיין לא אומר שאלמלא המחדל, כלומר אם המידע על אי-העמדת המופללים הנוספים לדין היה נמסר לחאתם בזמן אמת, אזי זה היה מונע את מאסרו "העודף".
לכן, רונן דחתה את הערעור של חאתם.
השופטת השלישית, והמכריעה, היתה וילנר – שהצטרפה לרונן. לפיכך, בשורה התחתונה הערעור נדחה בדעת רוב.
עד כאן פסק הדין. כעת, קצת פרשנות.
יש אימרה ידועה, המיוחסת לשופט האמריקאי הולמס, לפיה "Hard cases make bad law" ("מקרים קשים יוצרים דין רע").
המשמעות היא שיש להיזהר מפני מצב שבו בשל רצון לעשות צדק במקרה קונקרטי, שנסיבות הספציפיות הן מאוד חריגות – בית המשפט ייטה לקבוע הלכה, בעלת השלכות רוחב על מקרים "רגילים" רבים, שתהיינה ברובן שליליות.
לכאורה, עניינו של חאתם הוא בדיוק מקרה כזה. כי מי רוצה לתת סעד לאדם כמותו?
אבל לדעתי, ואף על פי שזה מקרה קלאסי שבו "מקרה קשה עלול לייצר דין רע" – מדובר בדיוק במצב ההפוך.
בשנים האחרונות, מדינת ישראל נמצאת בטירלול של עיסוק במערכת המשפט. הסיבה המרכזית לכך היא, כמובן, "תיקי האלפים" – והתגייסות מכונת התעמולה למטרת חילוצו של נתניהו מהרשעה, בכל מחיר.
במסגרת הקמפיין רב השנים הזה, אתם שומעים מעת לעת ספינים שמהודהדים בלי סוף על "רשלנות של הפרקליטות" (ואף מעשים שבוצעו "בזדון"), מחדלים לגבי אי-העברת חומרים, אפליה בין חשודים ובין נאשמים, פגיעה בזכויותיהם ומה לא.
חלק מהטענות הללו כמובן נכון. אבל רובן הן פשוט שקר לצורך הקמפיין.
מכל מקום, פסק הדין בעניינו של חאתם מלמד שגם כאשר הפרקליטות לא מסרה לאסיר עולם מידע שלימים הביא לקיום משפט חוזר, לקיצור דרמטי של עונשו ואף לכך שישב חמש שנים מיותרות בכלא – בתי המשפט לא מיהרו לקבוע שהדבר נובע מרשלנות של הרשויות.
נקודה למחשבה, בפעם הבאה שתשמעו שופר מצווח בנושא.
קישור לפסק הדין המלא:
supremedecisions.court.gov.il ↗
ושישובו כבר החטופים🎗️
