מעת לעת, מתרגשת עלינו סערת טוויטר (וערוץ 14) לגבי ידיעה על מעצר מינהלי.
לאחרונה, סערה כזו פרצה סביב מעצרו של אברהם שפירא, שהספין שנלווה לה היה שהוא נעצר משום שעבד על סרט ביקורתי ביחס לשב"כ.
המשותף לכל הסערות הללו: העצורים הם יהודים.
כלומר, מחוללי הסערות לא באמת "מזדעזעים" ממעצר מינהלי, שפירושו כליאת אדם על סמך מידע מודיעיני חסוי, ללא משפט וללא הצגת ראיות, ללא הרשעה ואפילו מבלי שהעצור יכול להתגונן באופן אפקטיבי (כי הוא לא יודע מה המידע שהביא למעצרו).
הם נזכרים "להזדעזע" ממעצר מינהלי רק כשמדובר ביהודי.
אלא שבמקביל ליהודים בודדים שמוחזקים במעצר מינהלי – יש אלפי פלסטינים שעצורים באותו אופן.
רוב העצורים הם פלסטינים תושבי יהודה ושומרון, מה שמקים את הטענה שה-"זעזוע" ממעצר היהודים הוא מוצדק, שכן הם אזרחי המדינה – והפלסטינים לא.
אז בואו תשמעו סיפור שנחשף בהחלטה שפורסמה אתמול.
מדובר בשלושה אזרחי מדינת ישראל, תושבי טייבה, שנעצרו בחודש מרץ 2024 בחשד שסחרו בנשק ביהודה ושומרון (שימו לב: החשד נגדם היה לסחר בנשק, ולא שהם תכננו לבצע פיגוע או כיוצא בזה).
מאחר שחקירתם לא הניבה ראיות שיאפשרו את העמדתם לדין – הם נעצרו במעצר מינהלי למשך חצי שנה.
בהליך המשפטי הראשון שנוהל לגבי צווי המעצר המינהלי נקבע שהעצורים מהווים סכנה ממשית לביטחון המדינה, ולכן הצווים מוצדקים.
עם זאת, המדינה בעצמה הודתה שהיא אינה מקיימת את התקנות שהממשלה קבעה לגבי התנאים שבהם יש להחזיק עצור מינהלי. הסיבה לכך היא "מצוקת הכליאה בתקופת המלחמה".
אתמול, התקיים "הסיבוב השני" של ההליך המשפטי לגבי אותם צווי מעצר מינהלי.
גם הפעם, העצורים – שכזכור הם אזרחי ישראל, אשר מוחזקים מאחורי סורג ובריח ללא משפט – טענו כי הם מוחזקים בתנאי כליאה קשים ביותר, כי מסופק להם "אוכל בסיסי בכמויות קטנות", וששלושתם ירדו במשקל למעלה מ-20 ק"ג.
הדיון בעתירה התקיים לפני כחודש, בפני גרוסקופף.
בתום הדיון, גרוסקופף הורה למדינה להתייחס לטענות הקשות של העצורים על תנאי כליאתם. בתגובה שהוגשה, שירות בתי הסוהר טען כי הוא עומד "ככלל" בדרישות התקנות.
ההחלטה פורסמה כאמור אתמול, כחודש ימים לאחר הדיון, ושבוע לפני פקיעת הצווים.
בשורה התחתונה, גרוסקופף קבע כי בשל המסוכנות הנשקפת מהעצורים, בשים לב לכך ששב"ס הצהיר שמצבם הבריאותי תקין ושהם מקבלים טיפול רפואי, ולאור העובדה שצווי המעצר עתידים לפקוע תוך זמן קצר – הוא לא מתערב בהחלטה להותירם במעצר מינהלי.
עם זאת, טרם חתימת ההחלטה גרוסקופף ציין עוד משהו.
המשהו הזה הוא שעל המדינה "לעשות כל מאמץ לעמוד במכלול הוראות התקנות, ככתבן וכלשונן, גם בתקופת המלחמה בה אנו מצויים".
במילים אחרות, גרוסקופף אמר, בנימוס המשפטי המקובל, שהוא לא מוכן להמשיך לקבל מצב שבו המדינה מחליטה לעשות דין לעצמה ולכלוא עצורים בניגוד לתנאים שהיא בעצמה הכדירה.
ואם זה נשמע לכם מוכר – אתם לא טועים:
יום אחד בלבד לפני ההחלטה הזו, פורסם פסק הדין בעניין מתקן "שדה תימן". גם שם, המדינה בעצמה הודתה שהיא לא מקיימת את הדין לגבי תנאי הכליאה של העצורים.
וגם שם, בית המשפט העליון "בלע" את מה שנעשה עד כה, אך הבהיר שמכאן והלאה הסלחנות נגמרה.
וכעת, נחזור לתחילת השרשור.
שלושת העצורים המינהליים שעניינם התברר בהחלטות הנ"ל הם סאמר עאזם, מוחמד עאזם וסאמי גבארה.
הם אזרחי המדינה, בדיוק כמו כל היהודים שנעצרו. גם הם לא הועמדו למשפט, וכאמור החשד נגדם לא היה לפעילות חבלנית "ממש", אלא לסחר בנשק.
אבל עליהם לא שמעתם מעולם.
בנוסף, סביר מאוד להניח ששמעתם על "התנאים הקשים" שבהם כלואים העצורים הביטחוניים היהודים, וכיצד גורמים בכירים ביותר בממשלה דואגים לרווחתם.
אבל אף מכם לא שמע על כך שיש גם עצורים מינהליים שאינם יהודים, שבשל מוצאם כלואים יחד עם אסירים ועצירים ביטחוניים אחרים, בתנאים קשים באמת.
כך שהשאלה המרכזית שעלינו לשאול את עצמנו, בעיקר כחברה, היא מדוע כשמדובר ביהודי שנעצר במעצר מינהלי – מתנהל קמפיין נרחב, ונבחרי ציבור ועיתונאים מתגייסים למענו.
אבל, כאשר מדובר בערבי, אזרח ישראל, שנעצר באותו אופן, ושכלוא בתת-תנאים שנובעים ממצוקת הכליאה – זה פשוט לא מעניין אף אחד.
קישור להחלטה המלאה:
supremedecisions.court.gov.il ↗
שבת שלום.
