נחזור שוב לפסק הדין מיום חמישי, שבו בג"ץ ביטל את החלטת הממשלה לסגור את גלי צה"ל.
בשרשור הקודם התמקדנו ב-"לב" העניין. הפעם, בואו ננסה להאיר זרקור על סוגיה שנמצאת בשולי הדברים – האם חוות דעת של היועמ"ש מחייבת את הממשלה?
קודם כל, בואו נסביר על מה בכלל מדובר:
אני מניח שרובכם יודעים שעל פי פסיקת בית המשפט העליון, חוות דעת משפטית מטעם היועמ"ש לממשלה – מחייבת את הממשלה ואת שאר גופי הרשות המבצעת.
כלומר, עקרונית לממשלה אסור, מבחינה משפטית, לפעול בניגוד לעמדת היועמ"ש, כל עוד בית משפט לא קבע אחרת.
בג"ץ חזר על זה לפני כשנתיים, בפסק דין שניתן פה אחד על ידי *תשעה שופטים*, כולל סולברג, מינץ, וילנר, שטיין וכנפי-שטייניץ (👇).
אבל, האם העיקרון הזה, שבג"ץ הגדיר אותו כ-"מושכלות ראשונים" וכמשהו "יצוק בעשרות שנות פסיקותיו של בית המשפט העליון" – אכן מיושם בפועל?
ובכן, נראה שלא.
בשנים האחרונות, הממשלה הרשתה לעצמה לפעול בניגוד מוחלט לעמדת היועמ"ש, ולפעמים אפילו תוך התרסה מצד חלק מהשרים – שנבעה כמובן משיקולים פוליטיים – שהם פועלים בכוונה בניגוד לעמדתה, שהיא "רק יועצת", שהיא "מפוטרת", ושאר סיסמאות.
מטבע הדברים, אותם מקרים התגלגלו לאחר מכן לבג"ץ.
אם שופטי בג"ץ היו עומדים מאחורי הצהרתם, שכאמור תוקפה ואושררה לא מזמן – אזי העתירות נגד החלטות של הממשלה, שהתקבלו בניגוד לחוות דעת של היועמ"ש, היו צריכות להתקבל ולו מטעם זה בלבד.
כי אם יש כלל משפטי לפיו לממשלה אסור לפעול בניגוד לחוות דעת היועמ"ש – אז הממשלה פעלה בניגוד לדין.
אבל בפועל, זה לא קרה, למעשה ההיפך הוא הנכון, והיו אפילו מקרים שבהם בג"ץ פסק בניגוד לעמדת היועמ"ש, ואישרר את החלטות או פעולות הממשלה – אף על פי שהחלטות ופעולות אלה היו מנוגדות לעמדתה המשפטית של היועמ"ש, שכביכול אמורה לחייב את הממשלה.
אותו דבר קרה גם הפעם, בעניין גלי צה"ל.
ביום 13.11.2025 החליט שר הביטחון כ"ץ לאמץ את המלצת הוועדה המייעצת לסגור את גלי צה"ל, ושלח ליועמ"ש טיוטת הצעת החלטת ממשלה.
חודש לאחר מכן, הממשלה התכנסה לדון בהצעת ההחלטה. בישיבה זו, המשנים ליועמ"ש עדכנו את השרים שעמדת היועמ"ש היא שיש *מניעה משפטית* לקבל את ההצעה.
כלומר, מבחינה "אקדמית", הממשלה – בהיותה מחוייבת לחוות הדעת המשפטית של היועמ"ש – לא היתה רשאית פעול בניגוד לה.
אלא ששרי הממשלה לא התרגשו במיוחד מחוות הדעת הכביכול מחייבת של היועמ"ש, ובתום הדיון שנערך הממשלה החליטה לאמץ את הצעת ההחלטה – ולהפוך אותה להחלטה על סגירת גלי צה"ל.
לכאורה, מקרה כזה אמור להיות פשוט מאוד מבחינה משפטית:
אם חוות דעת של היועמ"ש מחייבת את הממשלה, אז כאשר היועמ"ש חיוותה דעתה שיש מניעה משפטית לקבל החלטה מסוימת, ולמרות זאת הממשלה פעלה בניגוד גמור לעמדה המשפטית של היועמ"ש, וקיבלה את החלטה שיש מניעה לקבל אותה – דין ההחלטה להתבטל.
וזה, בין השאר, מה שהיועמ"ש טענה בבג"ץ:
לדבריה, העובדה שהממשלה בחרה לקבל החלטה תוך "התעלמות מעמדת הגורם המשפטי המוסמך של הרשות המבצעת – מהווה פגם עצמאי וחמור בהליך קבלת ההחלטה".
ואכן, אם הדין המושרש הוא שעמדת היועמ"ש מחייבת את הממשלה – אז די ברור שהטענה הזו מוצדקת.
אבל מה קרה בפועל?
בפועל, כל שלושת השופטים – כשר, שטיין וברק-ארז – פשוט התעלמו לחלוטין מהעניין הזה, ובחנו את החלטת הממשלה לגופה.
אומנם, שלושת השופטים קבעו לבסוף שדין החלטת הממשלה להתבטל, אבל הם לא עסקו בכלל בהפרה ברורה של הדין בנוגע למעמדה המחייב של חוות דעת מטעם היועמ"ש.
וכאמור, בעצם אין בכך כל חידוש. בשנים האחרונות זה קרה שוב ושוב:
היועמ"ש הגישה לממשלה חוות דעת לפיה אסור לבצע פעולה מסוימת, הממשלה התעלמה מחוות הדעת ופעלה בניגוד גמור לה, וכאשר העניין הובא בפני בג"ץ – השופטים בחנו את הפעולה לגופה, ולא התעכבו בכלל על התעלמות הממשלה מחוות הדעת.
כלומר, באופן מעשי, *המציאות* היא שההלכה הכביכול מושרשת, שאין עליה עוררין, שאושררה פה אחד על ידי תשעה שופטים – הפכה ל-"הלכה ואין מורין כן".
ההלכה הזו עדיין קיימת, ועיניכם הרואות שהיועמ"ש טענה לפיה בפני השופטים – אבל אין לה שום משמעות אופרטיבית, והשופטים פשוט לא אוכפים אותה.
ואדגיש:
אני לא טוען שזה מצב טוב או שזה מצב רע. אני טוען שזו *המציאות*.
במציאות של השנים האחרונות, הממשלה הרשתה לעצמה, שוב ושוב, לפעול בניגוד מוחלט לחוות הדעת הכביכול מחייבת של היועמ"ש – ושופטי בג"ץ, כולם בלי יוצא מן הכלל, לא התרגשו מזה, אלא פשוט בחנו את פעולת הממשלה לגופה.
זאת אומרת, שההלכה המפורסמת על מעמדה המחייב של חוות דעת היועמ"ש – הפכה, דה פקטו, ל-"אות מתה". גם כאשר הממשלה מפרה באופן הכי ברור שאפשר את הדין שנקבע בהלכה הזו, אין לכך שום משמעות משפטית.
ואחרי שהבנו את כל זה, בואו נגיד עוד משהו על "חוק החלשת היועמ"ש", שנחקק לאחרונה.
גולת הכותרת של החוק הזה, שהוא מעין שריד ל-"חוק פיצול היועמ"ש" שהקואליציה לא הצליחה להעביר בסופו של דבר, היא קביעה שחוות דעת של היועמ"ש "משקפת את הדין הקיים" מבחינת "גורמי הרשות המבצעת".
כלומר, החוק עיגן – לראשונה – את פסיקת בית המשפט העליון בנושא.
וכאן מגיע האבל.
האבל הוא שבאותה נשימה, חוק החלשת היועמ"ש קובע שהממשלה רשאית להחליט שחוות הדעת לא מחייבת אותה, והיא רשאית לקבוע זאת גם לגבי כל גוף אחר (למשל: המשטרה, שב"כ, אגף התקציבים באוצר, ומה שתרצו).
וכמובן, שאת הסעיף שקובע זאת רוטמן ושות' חגגו בקול תרועה רמה, כאילו מדובר במהפכה.
ובכן, ברמה העקרונית-אקדמית, הסעיף הזה הוא אכן מהפכני, במובן זה שהוא מכרסם בכוחה של ההלכה שקבע בית המשפט בנוגע למעמדה המחייב של חוות דעת מטעם היועמ"ש.
אבל במציאות, כפי שראינו, ההלכה הזו כבר בעצם לא קיימת. הממשלה "נירמלה" מצב שבו היא מפרה אותה חדשות לבקרים, ולבג"ץ לא אכפת.
אני כמובן לא מנסה לשכנע אתכם שחוק החלשת היועמ"ש הוא חוק טוב, או מוצלח, או מוצדק.
אבל אני כן טוען שבמציאות – אין בסעיפי החוק שעוסקים במעמדה המחייב של חוות דעת מטעם היועמ"ש דרמה גדולה, כי ממילא המצב בפועל הוא שהממשלה לא רואה בחוות הדעת כמשהו שמחייב אותה, ובג"ץ בעצם השלים עם זה.
