ושוב ניקח פסק זמן מהאקטואליה, כדי לדבר על פסק דין חשוב שפורסם השבוע, שבמרכזו הסיבוב מספר מי יודע כמה בקרב האיגרוף האינסופי בין מערכת בתי המשפט "האזרחית" לבין בתי הדין הרבניים.
ומאחר שחלקכם התגרשתם, או עלולים להתגרש יום אחד, השרשור הזה עשוי לעניין גם אתכם.
העובדות, ממש בתמצית, הן אלה:
מדובר על זוג יהודים שהתחתנו, ואחרי תלאות כאלה ואחרות החליטו להתגרש. לבני הזוג היו כמה נכסי מקרקעין, אבל הפוקוס שלנו הוא על דירת המגורים המשותפת שלהם.
החשוב לנו הוא שבהסכם הגירושין של הזוג הוסכם על מנגנון שבו הגבר יקנה מהאישה את הזכויות בנכס.
הסכם הגירושין הזה אושר על ידי בית הדין הרבני, והצדדים התגרשו זה מזו.
בחלוף כשנתיים, הגבר פנה לבית הדין הרבני וטען שהאישה הפרה את הסכם הגירושין – הוא מצידו עמד בתנאים שנקבעו באותו מנגנון בנוגע לדירה, והעביר תשלומים, אבל האישה לא ביצעה את חלקה בהסכם ולא העבירה לו את הזכויות.
לפיכך, הגבר הגיש תביעה ובה ביקש מגוון סעדים נגד האישה.
במענה לתביעה, ולפני בירור השאלות המהותיות, כלומר האם אכן היתה הפרה של הסכם הגירושין וכו' – האישה טענה שלבית הדין הרבני אין בכלל סמכות לדון בה.
בית הדין הרבני קבע שיש לו סמכות, האישה עתרה לבג"ץ – והנה הגענו לפסק הדין.
את פסק הדין כתב עמית, והוא פתח בהצגת סמכויותיו של בית הדין הרבני – חלקן ייחודיות, וחלקן מקבילות.
הסמכות הייחודית של בית הדין הרבני, כלומר סמכות שיש רק לו, היא ענייני נישואי וגירושין. המשמעות היא, ואם נתמקד באוכלוסיה היהודית, שרק לבית הדין הרבני יש סמכות להכריע בנושאים האלה.
אבל, וכידוע לכל, כאשר זוג מתגרש – זה לא נגמר במתן גט. צריך להסדיר עוד שלל נושאים, כמו משמורת על הילדים, חלוקת רכוש, מזונות ועוד.
ביחס לכך, יש לבית הדין הרבני סמכות המכונה "כריכה" – הוא רשאי לדון בסוגיות שכאלה אשר "נכרכו" באקט הגירושין (שלגביו, כאמור, יש לו סמכות בלעדית).
המשמעות היא שאם אחד מבני הזוג פנה לבית הדין הרבני בבקשה לגט, וביקש "לכרוך" באקט הגירושין גם עניינים נוספים הקשורים בפרידה – בית הדין מוסמך להכריע בהם.
והסמכות הזו היא מקבילה, משום שביחס לכך הסמכות היא גם, ובעצם קודם כל, של בתי המשפט לענייני משפחה (שהם בעצם בתי משפט שלום).
לא נכנס הפעם לדיון מעמיק בשאלה מתי כריכה היתה כדין ומתי לא.
לצורך העניין, די אם נאמר שהמבחנים שנקבעו בפסיקה הם שהקשר בין העניינים הנוספים לבין הגט צריך להיות ממשי, וגם נדרש שהכריכה מתבקשת על מנת שהצדדים יוכלו להיפרד זה מזה ביעילות ובפשטות.
אבל כל זה נכון רק כשאין הסכמה.
כלומר, הצדדים יכולים להסכים שבית הדין הרבני, לצד עיסוק בגט עצמו, גם יסדיר את שאר המחלוקות ביניהם. אם שני בני הזוג מסכימים לכך, בית הדין הרבני יכול לדון בפרטי ההסכם ביניהם, להכריע במחלוקות, וגם לתת תוקף שיפוטי להסכמות.
אלא שגם להסכמת הצדדים יש גבול שהוא מעין "מסגרת" הסכסוך.
למה הכוונה?
כולנו מסתכסכים מעת לעת. ברוב המקרים, אנחנו פותרים את המחלוקות בהידברות. אבל לפעמים – אין ברירה אלא לפנות לגורם חיצוני.
אם פונים לגורם חיצוני באופן פרטי, הכל בסדר. אפשר לגשת לבורר, אפשר ללכת לרב, אפשר לפנות למגשר. אבל אם רוצים הכרעה שהמדינה מכירה בה, המצב שונה.
אם אתם רוצים הכרעה במחלוקת שניתן לכפות אותה על הצד השני – אתם חייבים לעבור דרך הגופים שהמדינה נתנה להם את הסמכות להכריע באותה מחלוקת.
לכן, אם למשל הסכמתם לפנות למגשר – ההסכמה שלכם אומנם נותנת למגשר "זכות" להתערב לכם בחיים, אבל אתם לא תוכלו לכפות את ההסכמות שאליהן הגעתם.
באופן דומה, אתם לא יכולים לבחור "סתם" בית משפט כרצונכם ולבקש ממנו להכריע בכל מחלוקת שהתגלעה ביניכם.
לכל ערכאה שיפוטית יש סמכות שהוקנתה לה בחוק, ורק אם היא הכריעה בהתאם לסמכותה – רק אז המדינה גם "מתחייבת" לאכוף את ההכרעה.
ואיך כל הסיפור הכללי הזה קשור לענייננו? טוב ששאלתם.
לא משנה האם הסמכות של בית הדין הרבני לדון בעניינים שקשורים בגירושין, מלבד הגט עצמו, נרכשה מכוח "כריכה" או מכוח הסכמת הצדדים – הסמכות שלו מוגבלת לפרידה של בני הזוג.
כלומר, גם אם הסכמתם שבית הדין הרבני ידון בכל הסוגיות הקשורות בפרידה – ברגע שהפרידה הסתיימה, הסתיימה גם הסמכות.
ביישום על ענייננו, המשמעות היא שלבית הדין הרבני בהחלט היתה – מכוח הסכמת הצדדים – סמכות להכריע (או לתת תוקף שיפוטי) בסוגיות הקשורות ברכוש של בני הזוג.
אבל, עצם העובדה שבית הדין הרבני קבע את אופן חלוקת הרכוש – ממש לא מקנה לו סמכות להמשיך ולדון במחלוקות עתידיות הקשורות בכך.
אז למה בית הדין הרבני חשב שיש לו סמכות?
התשובה היא מה שמכונה "סמכות נמשכת", כלומר שאם בית הדין הרבני הוא שהכריע בעניין מסוים, אז יש לו סמכות להמשיך ולהכריע במחלוקות עתידיות (למשל, האם הצדדים פעלו בהתאם למה שהוסכם, ואם לא – מה המשמעות של הפרת ההסכם).
אבל עמית קבע אחרת.
לפי עמית, הדוקטרינה של "סמכות נמשכת" – צומצמה עם השנים, ודאי לגבי סוגיות רכושיות או ממוניות. ובעצם, עמית די רוקן אותה מתוכן, גם אם לא קבע שהיא בטלה לחלוטין.
וכאשר מדובר בהליכי גירושין – זה משמעותי, שכן בחלק לא מבוטל מהליכי הגירושין, וגם בעניינו, יש דברים שלוקחים זמן.
לדוגמה, כדי שבן זוג יקנה מהשני את מחצית דירת המגורים – וזה אירוע שכיח, שני הצדדים צריכים להיערך לכך. הצד הקונה צריך לאסוף כסף ולארגן משכנתא, והצד המוכר צריך למצוא דיור חלופי.
ומטבע הדברים, בטח כשמדובר בגירושין – דברים עלולים להסתבך, ואחד הצדדים יכול שלא לעמוד בהסכם הגירושין.
אז מה עושים במצב כזה?
ובכן, לפי עמית, בסיטואציה כזו, הצד שטוען להפרה של הצד השני, ורוצה שהמדינה תכפה את הסכם הגירושין – חייב לפנות לבית המשפט לענייני משפחה, ולבקש ממנו לאכוף את הסכם הגירושין, גם אם ההסכם אושר על ידי בית הדין הרבני.
לבית הדין הרבני – אין סמכות לדון בכך.
במילים אחרות, לבית הדין הרבני עשויה להיות סמכות להכריע בסוגיות הרכושיות במסגרת הליך הפרידה בין בני הזוג. אבל כאשר ההכרעה הזו ניתנה – בית הדין הרבני "קם מכיסאו", והוא לא יכול יותר להידרש לנושא.
אם בעתיד יהיו מחלוקות, ויהיה צורך לפנות לערכאה שיפוטית – אפשר לפנות רק לבית המשפט.
וילנר וגרוסקופף הסכימו עם עמית, כך שפסק הדין ניתן פה אחד.
התוצאה האופרטיבית היא שאם הגבר רוצה להגיש תביעה, לטעון שהאישה הפרה את הסכם הגירושין ולבקש סעדים שיפוטיים כאלה ואחרים – הדרך היחידה לעשות זאת היא לפנות לבית המשפט לענייני משפחה.
ועד כאן פסק הדין. ולמה לדעתי הוא חשוב?
קודם כל, משום שמדובר, כאמור, במשהו שבאמת יכול לקרות לכולנו.
גירושין הם לא משהו נדיר, וסכסוכים שנוצרים לאחר הגט – גם הם משהו שרבים מכם חוו לצערי, או יחוו בעתיד. כך שלשם שינוי זה פסק דין שיתכן שיש לו השפעה עם החיים של לא מעט מאיתנו.
אבל פסק הדין חשוב לטעמי גם מבחינה משפטית.
כאמור לעיל, המצב החוקי בישראל הוא שלשתי ערכאות יש סמכות מקבילה לדון בפרידה של זוג יהודים – בית הדין הרבני ובית המשפט לענייני משפחה.
עצם קיומם של בתי דין דתיים, לא רק רבניים, הוא מציאות שירשנו מהבריטים, ואשר נותרה על כנה גם לאחר הקמת המדינה, בשל אי הפרדת דת ומדינה.
אז את החוק שמקנה לבתי הדין הרבניים סמכויות – בית המשפט העליון, בדגש על בג"ץ, לא יכול לבטל.
מה שהוא כן יכול לעשות זה לפרש אותו, שוב ושוב, באופן שמכרסם באיטיות בסמכויות של בתי הדין הדתיים, ומעדיף – באופן מובהק – שכמה שיותר דברים יוכרעו בבתי המשפט "האזרחיים" לענייני משפחה.
במלחמת העולמות הזו, בין עולם המשפט "האזרחי" לבין בתי הדין הדתיים – כבר היו, כאמור, אינסוף סבבים, ועוד יהיו רבים בעתיד. אבל המגמה היא ברורה, והיא שאיפה לפרש את סמכויות דתי הדין הדתיים באופן הכי "רזה" שאפשר.
האם המגמה תמשיך בעתיד? זה תלוי בעיקר במה שתעולל הקואליציה הנוכחית.
יש כל מיני יוזמות חקיקה מטעם גורמים בקואליציה – נחשו איזה גורמים בולטים בכך – שמטרתן לא רק לעצור את המגמה, אלא אפילו להפוך אותה, ולתת עוד סמכויות לבתי הדין הדתיים, או לפחות לאלה הרבניים.
אם זה יקרה, "מלחמת העולמות" תגיע לנקודת רתיחה, משום שכל חקיקה כזו ודאי תאותגר בבג"ץ.
קישור לפסק הדין המלא:
supremedecisions.court.gov.il ↗
ושישובו כבר החטופים️
