על בנימין ורטהיימר, אף אחד מכם לא שמע. על יוסף טרומפלדור, כולכם שמעתם. ומה הקשר ביניהם?
ורטהיימר היה אחד הלוחמים ב-"גדוד נהגי הפרדות" המיתולוגי, כוח יהודי שלחם במלחמת העולם הראשונה, והוא נפל במהלכה. סגן מפקד הגדוד היה טרומפלדור.
לאחר נפילתו של ורטהיימר, שלח אביו מכתב ובו ביקש את עזרתו של טרומפלדור בהשבת התפילין של בנו המנוח לידי משפחתו. טרומפלדור השיב לאב במכתב שבו הפנה אותו לידי גורמים שעשויים להחזיק בתפילין, וחתם אותו במילים "אני מבין שלבך כואב הרבה, אבל תדע שנפל בנך גבור בעד עם ישראל ובעד ארץ ישראל".
בחלוף מאה שנים ועוד עשור, מכתב זה עמד היום במרכז פסק דין מרתק של בית המשפט העליון. בואו נבין על מה מדובר (ורק אזהיר, שזה יהיה שרשור ארוך ומשפטי).
נתחיל, כרגיל, בעובדות:
מכון ז'בוטינסקי, שהיה ידוע בעבר כ-"מכון בית"ר", פועל מאז שנת 1937, ובידיו פריטי ארכיון שונים הקשורים לטרומפלדור. אין למעשה מחלוקת, כי המכתב המדובר היה בידי הארכיון במשך שנים ארוכות, ואף מוטבעת עליו חותמת המכון.
זוהר שלומוב הוא אספן של פריטים היסטוריים, והוא רכש את המכתב מאספן יהודי-אמריקאי בשם בוב כהן תמורת 600 דולר. בשנת 2019, החליט שלומוב למכור את המכתב במכירה פומבית, במחיר פתיחה של 100,000 דולר – והדבר פורסם בעיתון "ישראל היום".
אנשי המכון נתקלו במקרה בפירסום בעיתון, והופתעו ממנו – משום שסברו שהמכתב נמצא בחזקת המכון. בעקבות הפירסום התבצעה בדיקה, והתברר כי המכתב אכן נעלם ממקומו.
על רקע זה, פנה המכון לבית המשפט המחוזי בירושלים, בבקשה לקבוע כי הוא הבעלים של המכתב, ולמנוע את קיום המכירה הפומבית. יש לציין, כי היועמ"ש בחר להתייצב להליך ותמך בעמדת המכון.
בית המשפט המחוזי פסק לטובת שלומוב, ונגד המכון. המכון ערער לבית המשפט העליון – והנה הגענו אל פסק הדין, ואת חוות הדעת המובילה שכתבה וילנר.
החלק הראשון בחוות הדעת של וילנר עסק בשאלה על מי מוטל נטל ההוכחה – האם על המכון, שהוא בעצם זה שתבע את שלומוב ולכן "המוציא מחברו – עליו הראיה", או שהוא בעצם מוטל על שלומוב.
לא נכנס להנמקה הסבוכה של וילנר, אבל כן נאמר להכרעה בשאלה המעין פרוצדורלית היתה חשיבות עצומה להכרעה המהותית, שכן במרוצת ההליך הסתבר שרב הנסתר על הגלוי מבחינת השתלשלות האירועים.
כך, המועד והאופן שבו המכתב הוצא מחזקת המכון נותרו עלומים, וגם לא נאסף שום מידע לגבי הדרך שבה המכתב מצא את דרכו אל אותו בוב כהן. שני הדברים הכמעט יחידים שהוכחו הם שהמכתב היה בבעלות המכון ויצא ממנו – וששלומוב רכש את המכתב מכהן.
לכן, אם וילנר היתה קובעת שנטל ההוכחה הוא על המכון – למעשה בכך היה נחרץ גורל הערעור לדחייה. כי אם המכון לא יודע להוכיח שהמכתב נגנב ממנו, ולא הצליח להפריך את האפשרות שהמכתב הוצא מהמכון כדין (למשל, שאחד ממנהליו בעבר החליט למכור אותו) – אזי המכתב היה נשאר אצל שלומוב.
אלא שוילנר – ושוב, לא נכנס לשאלה למה – קבעה שבנסיבות העניין הנטל הוא דווקא על שלומוב, כלומר שהוא זה שנדרש להוכיח שהמכתב יצא מהמכון באופן חוקי, ומשם הבעלות בו התגלגלה עד אליו. שלומוב כמובן לא הוכיח זאת, ומכאן שהבעלים של המכתב הוא המכון, ולכן לכאורה נסללה הדרך להשבת המכתב לידי המכון.
אלא שכאן רק מתחיל הסיפור המשפטי האמיתי.
גם בהינתן הקביעה של וילנר שנקודת המוצא העובדתית היא שהמכון היה הבעלים החוקי של המכתב, ושהמכתב יצא מן המכון שלא כדין (כלומר כנראה נגנב ממנו) – עדיין נותרה לשלומוב טענה משמעותית.
תכירו את החיה המשפטית המכונה "תקנת השוק במיטלטלין".
הכלל הגדול של דיני הקניין הוא שאדם אינו יכול לתת יותר ממה שיש לו. אם אבי מוכר לבני את מגדלי עזריאלי – בני לא יכול לגשת למשרדים במקום, להציג את החוזה שכרת עם אבי, ולתבוע בעלות על הנכס. כי אבי הוא לא הבעלים של המגדלים, ולכן הוא לא היה יכול למכור אותם לבני.
לכלל הגדול יש חריג עקרוני והוא "תקנת השוק". יש המון סוגים של תקנות שוק, שאם התנאים שלהן מתקיימים – אז יתכן מצב שבו אדם *כן* ירכוש זכות קניין בנכס, אף על פי שהאדם שמכר לו את הנכס *לא* היה הבעלים שלו.
הרציונל של תקנות השוק למיניהן הוא לאפשר חיי מסחר תקינים. אם נתמקד בתקנת השוק במיטלטלין, כלומר בעצמים כמו מכשירי חשמל, רהיטים או חפצי נוי – הרעיון הוא שאי אפשר לצפות מאיתנו לדקדק בבדיקת הזכויות של המוכר בכל פעם שאנו רוצים לקנות משהו.
למשל, דמיינו לעצמכם שאתם מטיילים ב-"שוק פשפשים", נכנסים לחנות ורוצים לקנות מוצר וינטאג' כלשהו. אלמלא תקנת השוק, אם הייתם רוצים לדעת שאתם לא שמים את כספכם על קרן הצבי – הייתם צריכים לדרוש מהמוכר לספק לכם ראיות על כל שרשרת הבעלים של המוצר. אחרת, יום אחד היו יכולים לדפוק לכם בדלת ולטעון שאתם מחזיקים במוצר שנגנב, ושעליכם להשיבו לבעליו.
בדיוק מפני מצב שכזה תקנת השוק אמורה להגן עליכם.
סעיף החוק הרלבנטי קובע, בגדול, שאם רכשתם מוצר ממי שעוסק במסחר שכזה, והמכירה היתה "במהלך העסקים הרגיל", ואם פעלתם בתום לב (כלומר לא חשדתם שהמוצר גנוב או כיוצא בזה) – אז אתם רוכשים את הבעלות על המוצר אפילו אם מי שמכר לכם לא היה הבעלים שלו.
פסק הדין הידוע ביותר שבו בית המשפט העליון נדרש לפרשנות של תקנת השוק – ואחד מפסקי הדין הקסומים ביותר בתולדות ישראל – הוא "פרשת כנען":
לא סתם נתתי את שוק הפשפשים כדוגמה. אי שם במאה הקודמת, זהבה כנען קנתה בשוק הפשפשים ביפו שני ציורים, תמורת סכום זניח של 250 ש"ח. לימים, הסתבר שמדובר בציורים מקוריים של הצייר הידוע ראובן רובין, ששוויים מאות אלפי שקלים, אשר נגנבו או אבדו בדרכם מתערוכה בארה"ב בחזרה אל מוזיאון ישראל, שהוא בעליהם.
השאלה המשפטית היתה האם כנען זכתה בבעלות על הציורים מכוח תקנת השוק. לאחר דיון נוסף בפני הרכב שופטים מורחב נקבע שהתשובה היא לא, ושהבעלות על הציורים היתה, ונותרה, של המוזיאון.
לא נכנס כמובן לנבכי פסק הדין המופלא בפרשת כנען, אבל בגדול נאמר שהסיבה המרכזית לפסיקה היתה שעל פי הפרשנות של דעת הרוב – כדי ליהנות מתקנת השוק במקרקעין הקונה צריך לשלם תמורה שמשקפת את שוויו *האובייקטיבי* של הנכס. כי תקנת השוק נועדה להגן על מהלך העסקים התקין – אבל היא לא נועדה לאפשר לנו לזכות ב-"מתת שמיים", כלומר לקנות משהו בפרוטות, ואז לגלות שבעצם קנינו נכס ששווה הון עתק.
ואם נחזור לענייננו, אז זו הסיבה העיקרית שהכשילה את טענתו של שלומוב להתקיימות תקנת השוק בענייננו, שכן הוא רכש את המכתב בסכום פעוט יחסית, שאינו משקף את שוויו האובייקטיבי העצום.
לכן, ועל פי ההלכה שנפסקה בפרשת כנען – לא מתקיים תנאי התמורה, ודי בכך שתנאי זה לא מתקיים כדי לשלול את תחולתה של תקנת השוק במקרקעין.
כלומר, תמונת המצב המשפטית, לפי וילנר, היא זו:
המכון היה הבעלים של המכתב. לא הוכח שהמכתב הוצא מהמכון כדין, ולכן המכון עודנו הבעלים שלו. אם המכון הוא הבעלים, אז בוב כהן, שמכר את המכתב לשלומוב, לא היה הבעלים של המכתב. ואם כהן לא היה הבעלים, אז מכוח הכלל הגדול של דיני הקניין – שלומוב לא היה יכול לקנות ממנו את זכות הבעלות במכתב.
הדרך היחידה של שלומוב "להתגבר" על הכלל הגדול הזה היא באמצעות תקנת השוק. ומשנפלה תקנת השוק, נגוזה תקוותו האחרונה של שלומוב.
לפיכך, בשורה התחתונה וילנר קיבלה את הערעור, וקבעה שהמכון הוא הבעלים של המכתב, ושיש להחזיר את המכתב לחזקתו.
השופט הבא היה גרוסקופף.
לרקע כללי נספר שמומחיותו של גרוסקופף היא דיני קניין, ולמעשה המאמר שבמידה רבה הזניק את הקריירה המשפטית שלו עסק בפרשת כנען. לא מפתיע, אם כן, שהוא כתב פסק דין קצר בהרבה מזה של וילנר – אבל גם חד, ממוקד ואפילו פשוט להבנה גם למי שאינם משפטנים.
איך מכריעים, לשיטתו של גרוסקופף, ב-"תחרות" זכויות בין מי שהיה הבעלים של נכס בעבר, לבין מי שמחזיק בו בהווה, כאשר השתלשלות האירועים שהביאה לכך שהנכס יצא מבעליו והגיע לאדם שמחזיק בו – אינה ברורה?
הנחת המוצא של גרוסקופף, כמובן כאשר מדובר במיטלטלין, היא שמי שמחזיק בנכס – הוא גם הבעלים שלו. ניסיון החיים והשכל הישר מלמדים אותנו שזו הנחה נכונה בדרך כלל, ולכן סבירה.
עם זאת, מדובר בהנחה שניתנת לסתירה, כאשר "עוצמת" הראיות שנדרשת כדי לסתור את ההנחה משתנה לפי הנסיבות. לדוגמה, אם אדם מראה שהתלונן במשטרה על כך שגנבו ממנו חפץ מסוים – הוא סותר את החזקה. באופן דומה, יש חפצים שמטבעם אנשים לא נוטים לוותר על הבעלות בהם, כגון חפץ עם ערך סנטימנטלי יוצא דופן.
אם ההנחה נסתרת, אז המחזיק בנכס, אשר טוען לבעלות בו, צריך להראות את שרשרת העיסקאות שהביאה את הנכס מבעלים ועד אליו. לדוגמה, הוא מראה שהבעלים מכר את הנכס לפלוני, פלוני העבירו לאלמוני, והוא קנה מאלמוני.
ומה בענייננו?
שלומוב מחזיק במכתב, ולכן הנחת המוצא היא שהוא הבעלים. אבל, בהינתן שמדובר בפריט ארכיוני בעל ערך תרבותי רב, ובהיעדר ראיה ממשית לכך שהמכון נהג לסחור בפריטים שבהם החזיק – הנחת המוצא נסתרת.
משנסתרה הנחת המוצא, על שלומוב להראות את שרשרת העיסקאות שתחילתן במכון וסופן בכהן, אשר מכר את לו את המכתב. שלומוב לא הצליח להראות את השרשרת הזו, ולכן הבעלים של המכתב הוא המכון.
בהתאם, הדרך היחידה של שלומוב להתגבר על זכות הקניין של המכון היא באמצעות תקנת השוק במיטלטלין.
וכמו וילנר, גם גרוסקופף קבע ששלומוב לא עומד בתנאי של תקנת השוק, משום שהוא לא שילם תמורה ממשית עבור המכתב. ובהשוואה לפרשת כנען הדברים הם בגדר קל וחומר, שכן כנען לא ידעה שהיא קונה ציורים ששווים הון – בעוד שלומוב ידע שהוא קונה מכתב שערכו האמיתי עולה בהרבה על 600 הדולרים שהוא שילם תמורתו.
ההבדל הזה גם מקים ספק גדול בהתקיימות תנאי נוסף של תקנת השוק, והוא תנאי תום הלב – משום שנראה ששלומוב ידע שמדובר בפריט ארכיוני יקר ערך, וידע שהבעלים המקורי שלו הוא המכון. בנסיבות אלה, הוא לא היה יכול "לעצום עיניו" ולא לברר כיצד המכתב התגלגל לידיו של אספן אמריקאי, שמצא לנכון למכור לו אותו בסכום שלא מתקרב לשווי האמיתי.
בשורה התחתונה, גרוסקופף הצטרף לוילנר – וכשר הצטרף לשניהם.
וזהו סיפורו של פסק הדין. מאחר שהשרשור גם כך ארוך דיו, נסתפק בתיאור הדברים, ולא נוסיף פרשנות. עם זאת, מוזמנים לשאול ולהעיר, וכן לתת משוב האם צורת השרשור הנוכחית (ציוצים ארוכים ולא של 280 תווים) מקלה או מקשה על הקריאה.
קישור לפסק הדין המלא:
חדשות מתפרצות:
הנשיא עמית דחה את בקשת שלומוב לקיום דיון נוסף בפסק הדין.
תם ונשלם.
