בפיד שלכם מופיעים כל מיני ציוצים על אודות מכתב ששלחה היועמ"ש בהרב-מיארה לשר הביטחון כ"ץ, בטענה כי הוא אינו חותם על תעודת חיסיון – ובכך מונע את העמדתה של ח"כ טלי גוטליב לדין.
בואו ננסה להסביר בקצרה על מה מדובר, ולמה היועמ"ש כל כך כועסת על השר.
כמו שכולכם יודעים, כדי להגיש כתב אישום נגד אדם צריך שיהיו נגדו ראיות שמוכיחות לכאורה את אשמתו. את הראיות הללו אוספים גופי החקירה השונים, ובדרך כלל המשטרה.
לאחר שמוגש כתב אישום, התביעה חייבת להעביר לידי הנאשם את כל חומרי החקירה שנאספו, כדי שהוא יוכל להגן על עצמו בבית המשפט.
אבל, בהרבה מקרים יש אינטרסים שונים שבגללם אנחנו לא רוצים שהמדינה תעביר לנאשם חלק מחומרי החקירה. למשל, כדי להגן על שיטות פעולה של המשטרה, על זהותם של סוכנים ומדובבים, או כדי לא לחשוף מקורות מודיעיניים.
כדי שתהיה למדינה זכות לא להעביר חומרים שכאלה, צריך להוציא "תעודת חיסיון".
כאשר מוצאת תעודת חיסיון, היא מגדירה איזה חומרים לא חייבים להעביר לנאשם. ובגדול, יש שני סוגים של תעודות חיסיון, שאם הן מוצאות אז המדינה יכולה להימנע מהעברת החומרים המוגדרים להן:
האחד, "חיסיון לטובת המדינה"; והשני, "חיסיון לטובת הציבור". ההבדל ביניהם הוא "אופי" החומר החסוי.
חיסיון לטובת הציבור הוא כמעט תמיד חיסיון על מידע משטרתי, בעוד חיסיון לטובת המדינה הוא חיסיון על מידע של רשויות הביטחון, בדגש על שב"כ.
יש אינסוף תיקים שבהם מוצאות תעודות חיסיון לטובת הציבור, ותעודות חיסיון לטובת המדינה מוצאות בתיקים ביטחוניים, למשל כששב"כ היה מעורב בחקירה.
לפי החוק, מי שמוסמכים לחתום על חיסיון לטובת המדינה הם רה״מ ושר הביטחון, אבל בפרקטיקה שהשתרשה – זה תמיד שר הביטחון.
וכך, כדבר שבשגרה, כאשר רוצים להגיש כתב אישום נגד נאשם, ולא רוצים להעביר אליו מידע שגילויו יפגע בביטחון המדינה – פונים לשר הביטחון, שחותם על תעודת חיסיון מתאימה.
וכאן חשוב להדגיש שני דברים:
הראשון הוא שאי אפשר לחסות ראיות שיכולות לסייע להגנת הנאשם.
כלומר, הראיות ש-"מוסתרות" מהנאשם מאחורי תעודת החיסיון הן לעולם כאלה שמפלילות אותו, או לכל הפחות לא מועילות לו, ולכן האינטרס הציבורי גובר על הכלל העקרוני לפיו יש להעביר את כל חומר החקירה.
והשני, שאם אין תעודת חיסיון – אז חייבים לעמוד באותו כלל עקרוני, ולהעביר לנאשם את כל חומר החקירה, כולל חומר שגילויו עלול לפגוע בביטחון המדינה.
מאחר שכולנו מבינים שזה לא יקרה, ולא יגלו סודות ביטחוניים רק כדי להעמיד אדם לדין, המשמעות היא שבלי תעודת חיסיון – אין כתב אישום.
לכן, באופן טבעי, דורות דורות של שרי ביטחון חתמו על תעודות חיסיון, כולל נגד נאשמים "מיוחסים" (אפילו ב-"תיקי האלפים" יש תעודה כזו, שנחתמה על ידי נפתלי בנט).
כי כולם הבינו שהעמדת עבריינים לדין היא אינטרס לאומי, ושר הביטחון לא אמור להיות מעין ערכאת ערעור על שיקולי התביעה הכללית.
כלומר, לשר הביטחון בהחלט מותר להפעיל שיקול דעת האם לכלול בתעודת החיסיון חומר כזה או אחר (אם כי הוא גם אמור לסמוך על השרשרת הארוכה של גורמי המקצוע המשפטיים שבדקה את הדברים עד אליו).
אבל הוא לא יכול להחליט שהוא לא חותם על תעודת חיסיון פשוט כי הוא לא רוצה שהנאשם יועמד לדין.
ולפי המכתב של היועמ"ש, זה בדיוק מה שכ"ץ עושה:
כדי להעמיד את גוטליב לדין, צריך תעודת חיסיון בחתימתו, שתאפשר להימנע מהעברת מידע, שאין לו שום תועלת להגנתה העתידית של גוטליב – אך חשיפתו עלולה לפגוע בביטחון המדינה.
ואין לכ"ץ שום סיבה עניינית לא לחתום על תעודת החיסיון הזו.
כפי שהוא חתם על עשרות תעודות חיסיון אחרות במהלך כהונתו, מורכבות הרבה יותר מאשר בפרשה שבה גוטליב חשודה, כך הוא אמור לחתום גם הפעם.
אבל הוא מסרב, וגורר רגליים, ובעצם מנצל סמכות שניתנה לו לצורך מסוים – רק כדי להיטיב עם חשודה שיקרה לליבו, ולסכל את הגשת כתב האישום נגדה.
במדינה נורמלית, כ"ץ היה חוטף בראש מכל עבר, כולל מראש הממשלה שלו, שאמון על השב"כ.
אלא שישראל היא כבר מזמן לא מדינה נורמלית. עיניכם הרואות, ששר הביטחון מוכן למעול בתפקידו, ולהימנע מהפעלת סמכות חיונית שנתן לו המחוקק – כדי להפיק תכלית פוליטית ופרסונלית, בניגוד גמור לאינטרס הציבורי.
