ניקח פסק זמן מהאקטואליה כדי לדבר על פסק דין מעניין של בג"ץ, שפורסם בשבוע שעבר ושעוסק בנושא שרלבנטי ללא מעט מאיתנו – מזונות במקרה של גירושין.
וכפי שנראה, גם סוגיית תשלום המזונות הפכה בישראל לנושא שמערב שאלות של דת ומדינה, שמרנות וליברליות, וכמובן שיוויון.
במקום להתחיל בעובדות, שאינן מאוד חשובות הפעם, נפתח דווקא בדין, שאותו נציג באופן כללי בלבד, כלומר בהשמטת דיוקים וחידודים כאלה ואחרים:
כשאתם מדברים על "סטטוס" משפחתי של אדם – רווק, גרושה, אלמן, נשואה וכו' – אתם גם מדברים על מה שמכונה בעולם המשפט "דיני המעמד האישי".
כלומר, לא מדובר רק ב-"סטטוס" חברתי, אלא גם בנושא משפטי.
בישראל, מסיבות כאלה ואחרות, יש שתי מערכות משפט שעוסקות בדיני המעמד האישי – מערכות בתי הדין הדתיים (ולענייננו, בתי הדין הרבניים), ומערכת בתי המשפט הרגילה, בדגש על בתי משפט לענייני משפחה, שהם בעצם בית משפט שלום.
המשמעות היא, שכדי להסדיר משפטית את המעמד האישי של אדם, כביכול אפשר לפנות או לבית דין רבני או לבית משפט לענייני משפחה. אבל, רק כביכול.
בפועל, וכפי שנראה בהמשך השרשור, המגמה הברורה של בית המשפט העליון היא לנסות ולהפריד כמה שיותר את תחומי האחריות של שתי מערכות המשפט הללו.
סעיף 1 לחוק בתי הדין הרבניים קובע שלבית הדין יש סמכות יחודית, כלומר בלעדית, לדון בגירושין עצמם, כלומר בגט. ליהודים, אין שום אפשרות להתגרש אלא בבית הדין הרבני.
לצד זאת, סעיף 3 לחוק קובע שלבתי דין רבניים תהיה סמכות שיפוט גם "בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות".
לכאורה, שילוב שני הסעיפים מלמד שאם מוגשת תביעת גירושין – בית הדין הרבני יכול לדון גם בגט וגם בפסיקת מזונות בין שני בני הזוג.
אז זהו, שלא.
בשנת 1969 פורסם פסק הדין הידוע כ-"הלכת שרגאי", שפירש את סעיף 3 הנ"ל באופן מצמצם, וקבע כי לא מדובר בכל סוגי המזונות, אלא רק ב-"השבה".
בהלכת שרגאי נקבע כי לבתי הדין הרבניים יש סמכות לעסוק רק ב-"תביעה להשבת הוצאות", כלומר בהוצאות שהורה כבר הוציא או עומד להוציא עבור ילדי בני הזוג.
בדיוק יובל שנים לאחר מכן, בשנת 2019, פורסם פסק דין שבו "פורשה" הלכת שרגאי. את פסק הדין הזה כתב השופט מזוז, ולכן נכנה אותו בהתאם.
לפי מזוז, המשמעות של הלכת שרגאי היא שבית הדין הרבני יכול לעסוק רק ב-"התחשבנות" לגבי הוצאות שאחד ההורים הוציא לפני הגט (כלומר, בתקופה שבה בני הזוג כבר היו פרודים אבל טרם התגרשו רשמית) – וכן "הוצאות קונקרטיות שההורה כבר התחייב או חויב להוציאן נכון לאותה עת".
ומה זה אומר?
המשמעות המרכזית היא שבתי הדין הרבניים, אשר דנים בגירושין, יכולים "לכרוך" רק התחשבנות על הוצאות מוגדרות, אשר שולמו בעבר או שהוגדרו במפורש לעתיד.
לצורך הדוגמה, אם הורה כבר רשם ילד לחוג, אשר ההורה השני צריך לשלם על ההוצאה עד הגט, ועל שאר התשלומים למשך תקופת הרישום לאותו חוג.
אבל, אם עדיין לא התבצע הרישום לחוג, ואין התחייבות קונקרטית, בית הדין הרבני לא יכול לעסוק בהתחשבנות בין בני הזוג לגבי תשלום כללי עבור חוגים. קל וחומר שאי אפשר לדון במזונות "קלאסיים", כלומר בגין הוצאות שוטפות בגידול הילדים.
מי שידון בכל אלה – זה בית המשפט לענייני משפחה.
לפיכך, כאשר זוג (יהודי) מתגרש, הוא צריך לעבור גם בבית הדין הרבני לצורך הגט עצמו, וגם בבית המשפט לענייני משפחה כדי להסדיר את שאר הסוגיות, לרבות את סוגיית המזונות, שהרבה פעמים היא אחת הסוגיות שמעוררות הכי הרבה מחלוקת.
אי אפשר לעשות את שניהם יחד – לא בבית הדין ולא בבית המשפט.
וכאן צריך להעיר שתי הערות:
א. אם שני בני הזוג מסכימים לכך, אז אין בעיה שבית הדין הרבני יפסוק לגבי המזונות. כל הדיון מתעורר רק כאשר אין הסכמה שכזו.
ב. אם בית הדין הרבני פוסק מזונות – זה רק לחובת הגבר. לעומת זאת, בבית המשפט לענייני משפחה, כל האפשרויות פתוחות, לכל הכיוונים.
כעת, אפשר להתקדם לפסק הדין, שאיחד דיון בכמה עתירות נפרדות, שכולן עסקו פחות או יותר באותן נסיבות – פסקי דין של בתי הדין הרבניים אשר "התעלמו" מפסק הדין של מזוז ועסקו בכל זאת בפסיקת מזונות "כלליים".
ובכל העתירות, מי שעתרו היו הגברים, שטענו נגד פסיקת המזונות של בתי הדין הרבניים.
מי שכתבה את חוות הדעת המובילה היא וילנר.
וילנר החליטה שהלכת שרגאי ופסק הדין של מזוז הם ההלכה המחייבת, שהיא גם ההלכה הראויה, משום שכך נמנע "מרוץ סמכויות" בין בית הדין הרבני לבין בית המשפט לענייני משפחה, וגם נמנע מצב שבו האישה מתפשרת על המזונות כדי לקבל מהגבר את הגט המיוחל.
בהתאם, וילנר קבעה שאין שו הצדקה "לפתוח" מחדש את הדיון בסוגיות אלה, ושיש להתמיד בדין שעוצב בהלכת שרגאי ובפסק הדין של מזוז – בית הדין הרבני מוסמך לעסוק רק בהשבת כספים בין בני הזוג, בעוד בית המשפט לענייני משפחה ידון במזונות "הכלליים" ביחס לילדי בני הזוג.
השופט הבא היה סולברג.
סולברג הסכים שהלכת שרגאי היא מחייבת ונכונה – אבל כפר בפרשנות שניתנה לה בפסק הדין של מזוז.
לפי סולברג, הלכת שרגאי היתה עמומה במתכוון, כדי לתת בידי בני הזוג המתגרשים קשת של דרכי פעולה. ובעיקר, הלכת שרגאי הבחינה בין מזונות בין בני הזוג לבין מזונות הילדים.
התבלבלתם? אז ככה:
סולברג קבע שהלכת שרגאי לא הגבילה את סמכותו של בית הדין הרבני להשבת הוצאות קונקרטיות בלבד, ושבעצם היא התירה לבתי הדין לפסוק גם מזונות "כלליים".
אבל, ההלכה הזו עסקה רק ביחסים בין בני הזוג.
לילדים של בני הזוג יש בכל מקרה אפשרות להגיש תביעת מזונות בבית המשפט לענייני משפחה.
לדוגמה, במצב "הקלאסי" בית הדין הרבני דן בסוגיית המזונות בכללותה, ולצורך העניין פוסק מזונות לחובת הגבר, בשיעור שהאישה תופסת אותו כנמוך מידי.
במקרה כזה, הילדים – כמובן, באמצעות האישה שהיא אמם והאפוטרופוס שלהם – יכולים להגיש תביעה לבית המשפט ולבקש חיוב "נוסף" במזונות לטובתם.
לפי סולברג, אפשרות זו בעצם מונעת מבית הדין הרבני לקפח את האישה, משום שאז היא פשוט תפנה – באמצעות ילדיה – לבית המשפט לענייני משפחה, שיפסוק מזונות בשיעור הראוי.
לעומת זאת, אם בית הדין הרבני יפסוק מלכתחילה מזונות בשיעור ראוי, אז הצדדים לא יצטרכו לעשות התדיינות נוספת בבית המשפט.
סולברג העיר, שהרציונל היה למנוע קיפוח של נשים – אבל המציאות המשפטית כיום היא הפוכה:
מסתבר, שדווקא בתי הדין הרבניים מיטיבים עם נשים לעומת בתי המשפט לענייני משפחה, שפוסקים מזונות באופן שיוויוני יותר בין המינים.
ולא בכדי, מי שעתרו נגד בתי הדין הרבניים היו הגברים, נגד הנשים.
לכן, השורה התחתונה של סולברג היתה שצריך לחזור להלכת שרגאי "המקורית", כפי שהוא תפס אותה, ללא הפרשנות של מזוז, וכך "ללכת עם ולהרגיש בלי":
מצד אחד, בית הדין הרבני יכול לדון בסוגיית המזונות בכללותה. מצד שני, אם הוא יקפח את האישה, אז הילדים יוכלו להגיש תביעה נפרדת לבית המשפט.
השופטת השלישית, והמכריעה, היתה רונן – שהצטרפה לוילנר.
הגישה של רונן היתה מאוד פשוטה: היא לא ממש התעניינה ברציונלים של הלכת שרגאי, והתמקדה בכך שלשיטתה מוטב שבתי המשפט לענייני משפחה – הם ורק הם שידונו במזונות, וכך הדין בסוגייה הזו יתעצב במערכת בתי המשפט "הרגילים", ולא הרבניים.
בשורה התחתונה, ובדעת רוב, נקבע שהדין הוא כדלקמן:
לבית הדין הרבני יש סמכות בלעדית לדון בגט, והוא מוסמך לדון גם בהשבת הוצאות קונקרטיות בין בני הזוג – אך לא מעבר לכך.
אין לו כל סמכות לדון במזונות "כלליים", והסמכות לדון בכך היא רק של בית המשפט לענייני משפחה.
ועד כאן פסק הדין.
ועכשיו, אני יודע מה אתם מנסים לעשות. אתם מנסים לבחון את הרכב השופטים, ולנסות "לצבוע" אותם פוליטית – מי דתי, מי ימני, מי שמרן, מי "אקטיביסט" וכו'.
אבל הניסיון הזה – יכשל.
וילנר לא פחות דתייה מסולברג, וגם אין שום דבר "שמרני" בניסיון להפוך את ההלכה שנקבעה בפסק הדין של מזוז.
גם חלוקה בין גברים לבין נשים תביא למבוי סתום:
כפי שסולברג הסביר, מי שעתרו נגד הרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים היו הגברים, ולא הנשים. מסתבר, שנשים מעדיפות שבתי הדין הם שיקבעו את גובה המזונות.
אז אולי – רק אולי – פשוט נניח שכל אחד מהשופטים פסק לפי שיקול דעתו, ולא לפי הטייה כלשהי?
קישור לפסק הדין המלא:
supremedecisions.court.gov.il ↗
בוקר טוב.
